"איך אני נפטרת מהמודעות העצמית?" תוהה אחת מהכוכבות של "פריפריה אימפריה" באחד הפרקים הראשונים בעונה השנייה. נעמה מריומה, בחורה יפהפייה בת 35 ואם לחמישה ילדים - שבמהלך הצילומים הייתה בעיצומו של תהליך גירושים לא קל (שכעת נמצא בהקפאה), יושבת מול יחצנית שמעודדת אותה לעבור לחיות באינסטגרם. אחרת אין סיכוי שמספר העוקבים שלה יעלה ושקריירת הדוגמנות שלה תחזור למסלול. אי אפשר שלא לגחך מול המשפט הזה של מריומה, הדמות היחידה שעוד ניחנה בטיפת מודעות בדוקו-ריאליטי של אורנה בן דור, ששני פרקי הפתיחה של עונתו השנייה שלו עלו אתמול (ב') ב-yes. בהתאמה סיפור הגירושים של מריומה הוא עוד איכשהו הנרטיב היחיד שמעורר עניין יחסי בסדרה הזאת, שהיא כולה קלוריות ריקות, וניסיון להצדיק אותן באצטלה של אמירה מעצימה או אבחנה פוקחת עיניים על נשות הפריפריה.
מתוך "פריפריה אימפריה" עונה 2
(צילום: באדיבות yes)
"פריפריה אימפריה" החלה את דרכה בעונה הקודמת על רקע הדיאגנוזה הפופולרית על ישראל השנייה, החמימה והמתוקה, ונשענה בעיקר על הניגוד שלה לקלישאת תל אביב. התוכנית לא הציגה אנשים מקופחים ומודרים, כמו שהורגלנו לצרוך בסיקור התקשורתי של הפריפריה, אלא דווקא נשים עשירות, דעתניות - לא בהכרח עם דעות מעניינות אבל כן אסרטיביות במידה - שהרבו לעסוק בפער בין סגנון החיים שלהן לבין זה של נשות המרכז. הן זעמו, השמיצו, התנשאו והתעקשו ששלהן גדול יותר. לפעמים בצבץ לו גם סוג של כמיהה להכרה כמו זו שזוכות להן אותן נשים תל אביביות, שאפילו לא משקיעות עשירית מהמאמץ המתבקש כדי לזכות בהכרה הזאת, וזוכות בה מן ההפקר. כל זה לא הביא ליצירת סדרה מעניינת מהסיבה הפשוטה: לנשים האלו לא קרה שום דבר מעניין, והעובדה שהן ניהלו את החיים הבלתי מעניינים שלהן בפריפריה - הפתעה! - לא הספיקה.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
לפי חמשת הפרקים הראשונים של העונה השנייה (שנשלחו לביקורת), עוצמת הדיכוטומיה בין הפריפריה לדימוי הנדוש של תל אביב קצת דעכה. הן עדיין מתחילות כל משפט שני במילים "אצלנו בפריפריה", מה שמעלה שוב ושוב את התהייה, מהי בדיוק הפריפריה הזאת? האם אשקלון היא עיר כל כך נידחת, מקופחת תקציבית, נחשלת ומבודדת, שהעובדה שיצאה ממנה קבוצת נשים כמו מנהיגת סלון הכלות, דליה מנשרוב ובנותיה, סינדי וקים, המאפרת אורטל בניסטי, המעצבת אוריה עזרן, וכאמור מריומה עצמה, היא כל כך חריגה שהיא מצדיקה חגיגה טלוויזיונית? האם בכל פעם שסינדי וקים "מגיעות לסניף פארם כלשהו כדי להרים ובלגנים", מדובר בניצחון רוח האדם על דיכוי ורדיפה? מה יש בה, בעיר שממוקמת במרחק 30 דקות נסיעה באוטוסטרדה מתל אביב הידועה לשמצה וחולקת איתה את אותו הים, שהופך את ההצלחה המסחרית ואת העושר הראוותני של נשות "פריפריה אימפריה" לכל כך בלתי מובנים מאליהם, שהן ראויות לסדרה משל עצמן?
כל אלה הם, בסופו של יום, ניסיונות עקרים לדלות עניין מבאר ריקה. אני לא פוסלת את האפשרות שלגיבורות של בן דור קורים דברים מעניינים או שהן מצליחות לעבד אותם באופן מעורר מחשבה, אבל כל אלה לא מתרחשים, למרבה הצער, מול המצלמה, ולכן לא נדע עליהם לעולם. מה שכן צולח את חדרי העריכה זה קולניות, התפארות, סגידה למותגים ונשים בוגרות שלא מסוגלות להכניס משהו לפה מבלי לצלם אותו קודם ולהעלות אותו כפוסט באינסטה. בעונה הזאת גם נצא איתן לטיול שורשים במרוקו, ואני מהמרת שנזכה לצפות ב- אני מקווה שמישהו רושם - מאכלים אקזוטיים, קצת לגלוג על מישהו אפילו יותר פרובינציאלי ממך ותובנות בשקל. בן דור יכולה להגיד עד מחר פמיניזם, העצמה נשית, צדק חברתי וכולי וכולי. היא לא עושה חסד עם המתועדות שלה, אתם תצטרכו, כמו נעמה מריומה, להיפטר מקצת מודעות עצמית כדי ליהנות מ"פריפריה אימפריה".
