מותו של השחקן המוכשר צ'דוויק בוזמן באוגוסט 2020, כשהוא רק בן 43, היה שוק לא קטן. שנתיים לפני כן הוא כיכב ב"פנתר השחור", אחד המוצלחים והרווחיים בסרטי מארוול. סרט שהצליח לעצב פנטזיה אפרו-פוטוריסטית עשירה וסוחפת, ולהשתמש בה כדי לעסוק בנושאים תרבותיים-פוליטיים טעונים ורלוונטיים לקהילה האפרו-אמריקאית (עד כמה שסרט מארוול יכול לעסוק בנושאים שכאלו).
"הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" - טריילר
( באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם)
כשבוזמן שיחק בתפקיד הפנתר השחור, המגן רב העוצמה של הממלכה האוטופית וואקנדה, הוא נראה כמי שמחזיק בחוסן גופני שאינו ניתן להכנעה. בדיעבד התברר שכבר בשנת 2016, השנה שבה הפציע בתפקיד זה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", הוא אובחן כחולה בסרטן המעי בדרגה 3, ומאז החל את ההתמודדות הקשה שבסופה הוכרע.
לביקורות קולנוע נוספות:
המוות של בוזמן מילכד את מארוול/דיסני ואת הבמאי-תסריטאי ראיין קוגלר. מראש נפסלה האפשרות להיפרד מהדמות ומהסדרה שחלקה הראשון הכניס 1.3 מיליארד דולר. האופציה של הבאת שחקן חדש לתפקיד הפנתר השחור, תוך העמדת פנים ששום דבר לא השתנה בעולם הבדיוני של הסדרה, הייתה עשויה להיחשב כאקט ציני וחסר כבוד לבוזמן. מנגד, לא סביר לעשות "הפנתר שחור" נוסף ללא הדמות שנותנת שם לסדרה. אז מה עושים?
הפנתר השחור אינו אדם ספציפי אלא פונקציה של לוחם-על המגן על וואקנדה, תפקיד המועבר בין אדם לאדם ומדור לדור. לכן קיימת אפשרות לבחור יורש או יורשת בין הדמויות שכבר מוכרות לצופים, ולהפוך את התהליך המוביל להעברת התפקיד לכוח המניע את עלילת "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" (Black Panther: Wakanda Forever).
העימות האידיאולוגי המרכזי בסרט הקודם היה בין המלך טצ'אלה (הוא "הפנתר השחור") שהתלבט לגבי אופן השילוב של וואקנדה המסוגרת בפני העולם, לבין בן הדוד קילמונגר, שרוצה להשתמש בעוצמתה הטכנולוגית כדי לנקום על העוולות ההיסטוריות שנעשו לאדם השחור. עימות המקביל לזה שהיה ב"עשה את הדבר הנכון" (1989) של ספייק לי, בין דרך השלום והפיוס של מרטין לותר קינג ודרך הזעם בהשראת מלקולם אקס.
ב"וואקנדה לנצח" יש עימות אידיאולוגי-פוליטי בעל אופי דומה, אך בקנה מידה גדול יותר. הוא מתקיים בין שתי ממלכות שיושביהן חמקו מזוועות הקולוניאליזם האירופי בזכות מחצב הוויברניום המסתורי והנדיר. האומות המערביות חומדות את החומר הפלאי שממנו ניתן לייצר כלי נשק, טכנולוגיות מתקדמות או כל דבר אחר שבו חפצים התסריטאים (במקרה זה קוגלר והתסריטאי שותף ג'ו רוברט קול). וואקנדה, הממלכה הראשונה, בוחרת להזהיר את האומות המערביות שניסיון נוסף יענה באופן חריף. הממלכה השנייה, ממלכת טאלוקן התת-מימית, מתכננת לפתוח במלחמה. הניסיון לגייס את וואקנדה המתונה יותר לצידה יוביל לעימות בין הממלכות.
העלילה מתחילה עם מותו של טצ'אלה ממחלה שטיבה לא ידוע. הנסיכה שורי (לטישיה רייט), אחותו הגאונה של המלך, לא מצליחה להציל אותו. העשב המיוחד שהיה יכול להציל את האח, והמהווה חלק קריטי בתהליך ההפיכה לפנתר שחור, הושמד על ידי קילמונגר באירועי הסרט הקודם. ללא העשב לא ניתן לבצע את התהליך הטקסי שבסופו יכול להיווצר פנתר שחור חדש. ממילא שורי, אשת המדע הרב-תחומית, אינה חסידה של מסורות מיושנות, וזאת מול המלכה האם רמונדה (אנג'לה באסט), שחזרה להנהיג את הממלכה, והמוצאת נחמה על מות בנה בתחושת הקשר הרוחני עם האבות והבנים המתים.
ניסיון גזל של ויברניום נבלם על ידי כוח של לוחמות הדורה מילאג'ה, בראשותה של הגנרלית אוקויה (דנאי גורירה). המלכה רמונדה מוקיעה את אומות העולם שניסו לנצל את חולשתה של וואקנדה כדי לבזוז את האוצר שלה. בינתיים נעשה ניסיון נוסף לאתר את המחצב באמצעות גלאי ויברניום ייחודי שפותח על ידי צעירה מבריקה בשם רירי ויליאמס (דומיניק ת'ורן). קוראי הקומיקס יזהו דמות זו כמי שעתידה לרשת את אחד מגיבורי-העל האהובים ביותר של האולפן, שמקומו ייתפס כעת על ידי נערה אפרו-אמריקנית.
הניסיון הנוסף לגזול ויברניום מעורר את חמתם של תושבי ממלכת טאלוקן. אלו צאצאים של תרבות המאיה, שעמדו מול הרצחנות והמחלות שהביאו איתם הכובשים הספרדיים במאה ה-15 וה-16 לספירה. כמו שבטי וואקנדה, גם הם נתקלו בויברניום, וגם הם בנו באמצעותו ממלכה רבת עוצמה ונסתרת, שהיא גרסת פנטזיה לאפשרות ההתפתחות ללא המגף של הקולוניאליסט המערבי על הצוואר.
המנהיג של טאלוקן הוא הנסיך נאמור (השחקן המקסיקני טנוך הוארטה) – המוטאנט הראשון של מארוול (כן! אקס-מן של אולפני מארוול בוא יבוא, ואולי אף בימי חיינו). לנאמור יש כוח פיזי אדיר, יכולת מעוף, ומזג חמום מוח. זוהי דמות גיבור-על/נבל-על/אנטי גיבור-על שנוצרה לפני 83 שנים, הייתה בעל נוכחות משמעותית בקומיקס של מארוול מאז תחילת שנות ה-60, וכעת עוצבה מחדש. הופעתו כוללת את הכנפיים הקטנות שמבצבצות מקרסולי רגליו ומאפשרות לו לשחות ולעוף במהירות אדירה. זה אולי היה נראה נחמד בקומיקס גיבורי על לפני עשרות שנים, אך בסרט "לייב אקשן" עכשווי זו תוספת מגוחכת שמוטב היה להימנע ממנה. מוטב היה להימנע גם מההסבר המביך לשם הדמות המוזכר במהלך הסרט.
בשונה מהקומיקס, נאמור הקולנועי אינו מנהיג אטלנטיס וצבע עורו אינו לבן, אלא הוא המנהיג השחום של צאצאי תרבות ילידית דרום-אמריקנית (למרות שבשונה ממנו נתיניו פיתחו צבע עור כחול). בהתאם לכך הבגדים שלו ושל אנשיו מתבססים על מוטיבים של תרבויות אלו, ממש כשם שתלבושות שבטי וואקנדה הן סיכום של עיצובי בגדים מתרבויות אפריקאיות שונות (הכישרון של מעצבת התלבושות רות קרטר, שזכתה באוסקר על עבודתה ב"הפנתר השחור", ניכר גם הפעם). הוא שומר על האגו המפותח של דמותו מהקומיקס, ואפילו על קריאת הקרב הידועה שלו "אימפריוס רקס", שאופייה הפסבדו-לטיני לא ממש מסתדר עם השיוך התרבותי הנוכחי שלו. שינויים אלו מאפשרים להכניס אלמנט "היספני" כחלק מהגיוון התרבותי לו שואפים אולפני מארוול, גם אם זהו תיוג אירוני בהתחשב בהיות בני המאיה קורבנות של הכיבוש הספרדי.
פעולותיו של נאמור מכניסות את וואקנדה למגננה, ומחזירות לסרט את הדמויות של נאקיה (לופיטה ניונגו), אהובתו של טצ'אלה, שבחרה לחיות מזה שש שנים בהאיטי מטעמים שעוד יובהרו, ושל סוכן ה-CIA אוורט ק. רוס (מרטין פרימן) שחייו ניצלו על ידי אנשי וואקנדה בסרט הקודם. רוס הוא אחת משתי דמויות המשנה שהן היחידות בסרט שצבע עורן לבן. "וואקנדה לנצח" אינו מיועד למי שמתעב א-פריורית את התנופה הרב גזעית, רב תרבותית ופרו נשית של סרטי וסדרות השלב הרביעי של מארוול. למרות שבשונה מדוגמאות נפל כמו "נצחיים" ו"שי-האלק: עורכת דין בשירות החוק", הסרט הנוכחי בהחלט שייך לצד הרציני של סרטי מארוול, גם כאשר רצינות זו פוגעת בסרט. הדבר ניכר במיוחד בשליש האמצעי שבו ה"עומק הרגשי" שאותו הסרט מנסה לספק נמרח קצת יותר מדי. באורך של שעתיים ו-40 דקות הסרט היה נשכר מהידוק עלילתי.
רצינות הסרט ניכרת בקליימקס שבו מתרחש העימות הגדול בין אנשי האדמה ואנשי המים. כאן לא יימצאו רגעי קומיקס כמו התמנון שתופף על תופי מלחמה וליווה את הקרב הגדול ב"אקוומן" של די-סי/וורנר. במקום זאת יש עימות "רציני" ומרשים מבחינה טכנית במגבלות המתחייבות מדירוג PG-13. הקליימקס כולל לחימה של לוחמים ולוחמות "רגילים" שהמיומנויות שלהם גובלות בכוח על אנושי. בנוסף כמה מהלוחמים משתייכים לדרג בכיר יותר ומחזיקים בכוחות על-אנושיים משמעותיים ובעזרים טכנולוגיים ייחודיים. לבסוף, משולב בקטעי הקרב ההמונים יותר גם עימות נפרד בין שתי הדמויות החזקות והמרכזיות בעלילה. כך הקרב הגדוש לא מזניח את פיתוח הקונפליקטים האישיים והבין אישיים שהניעו את העלילה עד כה.
בניסיונו של הסרט לעצב נקודת הכרעה מוסרית משמעותית בקליימקס הוא נעזר במקור השראה לא צפוי. לא אציין מה בדיוק עושה קוגלר, אבל לטובת הסינפילים אומר שהוא לוקח קונספט המופיע בסוף יצירת המופת הרוסית "צא וראה" (1985) ומעצב אותו מחדש בדרך שאמורה לעורר רגש והיא כפסע מקיטש. גם אם השראה זו מדגישה את הפער בין בידור גיבורי על הלוקח עצמו ברצינות רבה, וסרט עמוק ומטלטל באמת, "וואקנדה לנצח" צפוי לספק את אוהבי "הפנתר השחור".
