משפט אחד של ישי ריבו סיכם היטב את כל מה שצריך לדעת על פסטיבל פתאל ספיריט, שנערך בסוף השבוע בים המלח. "יהיה מפנק, בעזרת השם", ניבא הזמר בפתח הופעתו בחמישי בערב, על רקע פריטת מיתרי הקאנון. ואכן, מרגע זה ואילך הפינוק הציף את באי ים המוות. במובנים רבים, סוף השבוע הזה היה זירת מלחמה בין שני עולמות סותרים: הגשמי והרוחני. מישהו למעלה החליט לקחת הרבה מאוד בירה, להכפיל אותה בהרבה מאוד נשירה, ולחלק את זה למי ששילם במיטב כספו, שלושה ימים ברציפות.
עוד לפני ריבו, עלה לבמה, ברחבה של מלון לאונרדו קלאב, מנחה עתיר אנרגיות, שהבטיח לאורחי הפסטיבל, "שגם במקום הכי נמוך בעולם אפשר לעוף הכי גבוה". הייתה לו רק בקשה אחת: שבערב יום שישי, לכבוד הופעתו של אברהם טל, כולנו נלבש לבן, "בשביל שלא תהיה תחושה שלילית". אחריו עלה כאמור ישי ריבו, שנתן הופעה מחשמלת. על אף שהקהל מנה רק כמה מאות אנשים, הוא התמסר לאירוע ברמות של שוני, והוכיח כי הוא בראש ובראשונה זמר מצוין (שמזכיר במקצת את אביתר בנאי, מינוס הקריצה החילונית). כשהוא שר, תחת מסכי הלד המבהיקים והסנטרים עטופי המסכות, את המילים "בלי מסכים, בלי מסכות" (מתוך השיר "אחת ולתמיד"), הלב נכמר לכמה רגעים. אחר כך חזר החיוך, כשריבו שר בצרפתית וגילה הומור עצמי בעניין המבטא שלו.
רמז נוסף למלחמת הרוח בקינוח הופיע במילות השיר "לא רעב ללחם לא צמא למים, רק דיבורים של אמת המשביעים את הלב", שהושרו אל מול קהל שלוגם להנאתו שלל משקאות קלים וחריפים, שנמזגו ברצון טוב על ידי ברמניות וברמנים צעירים ומאירי פנים (הכניסה לפסטיבל, אגב, התאפשרה מגיל 16 ומעלה). מעל אחד הברים התנוסס ציור מפתיע של ואן גוך בגרסתו ההיפסטרית, מוזג וודקה הקרויה על שמו. חדי העין הבחינו שהדבר התרחש בתוך מלון מפואר, שקרוי על שם צייר וממציא אחר, דה וינצ'י - אכן, אפשר לומר שלפסטיבל התגייסו אמנים בסדר גודל בינלאומי.
כך או כך, שיא ההופעה של ריבו נרשם כשהצטרף אליו אמיר דדון. ברגע שעלה לבמה, נערה בקהל צעקה לחברתה "את מכירה אותו? הוא הזמר הכי טוב בארץ". בנונשלנטיות ודליים של חן, דדון הוכיח שהאמת אינה רחוקה. כשהשניים ביצעו ביחד את "אור גדול", הלהיט הבלתי מעורר של הידיד החילוני, אפשר היה לחוש לרגע שמדובר בהמנון חדש. לאו דווקא של מדינה מסוימת, אלא של כל המקומות כולם. בהדרן, כשריבו ביצע את "סיבת הסיבות", הוא לא התאפק ושילב פנימה את האלתור "חופשת החופשות", אל מול הקהל הנופש. ברגע שהוא ירד מהבמה, הרמקולים הפציצו את ירדן עם גרסת טראנס מופרעת של "ושמחתך בחגך". בשילוב האורות התזזיתיים אפשר היה לחטוף לרגע התקף של אפילפסיה רלגיוזית.
אברהם טל – "אורות" בהופעה בפסטיבל פתאל ספיריט
(צילום: עזרא לוי)
כמו סלט ישראלי
באביב הקרוב אמור לשוב ולהתקיים באילת פסטיבל רוק פתאל, אחיו הגדול והמחוספס-לכאורה של פתאל ספיריט. המחשבה על שני האירועים זה לצד זה מציפה כמה תובנות: ראשית, וכמו שנאמר במפורש על ידי גורמים בהנהלה, הפסטיבל הקטן קולע לגוון תרבותי קצת אחר: "אווירה, רוח ונשמה". אני ארשה לעצמי להוסיף: זהו פסטיבל בעל גוון סמי-אמוני. מדוע אמוני? בגלל נוכחותן של דמויות כמו ריבו, יובל דיין, קובי אריאלי ואברהם טל. ומדוע רק סמי-אמוני? כי הוא בכל זאת גולש אל תוך יום שבת, וכי רוב המופיעים, כמו גם הקהל, הם חילונים. בקיצור, מדובר באמונה מהולה בסגנון הומאופטי. אמונה מחולנת. שנית, התבוננות בקהל המתענג הזכירה את מה שכבר ידוע מזמן: כוכבי הרוק האמיתיים של ישראל 2021 אינם מחויבים בהכרח למוזיקת רוק. המילה המיושנת הזו, רוקנ'רול, היא מגבלה שמרבית האמנים - או לפחות אלה שמעדיפים למלא אצטדיונים - היו מעדיפים להשיל מעל גבם. תנו להם את האצטדיונים, ותקראו לזה איך שתרצו.
בשישי בצהריים הופיע בפסטיבל רמי קלינשטיין, שאירח את יובל דיין. הוא במשקפי שמש וכובע מצחייה הפוך - הלוק העדכני שלו, שהפך לאיקוני בין רגע - והיא בשמלה מתנופפת, ווסט חום ועגילי חישוק שנתנו אווירה של ג'ון באאז, אחרי שעזבה סופית את ההמולה של העיר והתמקמה בכפר. "שרק תחייך כל החיים, זה כל מה שאני מבקשת", הם שרו זה לזה במתיקות ללא קץ. חלק מהקהל צפה בהופעה מתוך הבריכה, חלק שכבו במיטות הגן שמקיפות אותה (אכן, נרשמו גם כמה מזמוזים) והרוב עמדו ברחבה בשמש הקופחת, וגמעו בירות בשצף קצף. רמי קלינשטיין ביצע היטב את להיטיו הגדולים (בגיבוי הלהקה המצוינת, ובראשה המתופפת המשובחת קרן טפרברג), ובעיקר נראה כמו פרזנטור של אנטי-אייג'ינג. מלודיות בסגנון אלטון ג'ון עם אנרגיות בואכה ברוס ספרינגסטין. אכן, מתברר שעם שגרת טיפוח נכונה, יש לכל אחד את הזמן להשתנות מן הקצה אל הקצה. אחרי שהוא ירד מהבמה, הקהל התחנן ל"אש על הפנים", וקיבל. אחר כך הוא ביקש ארוחה דשנה וקיבל אותה בחדר האוכל העמוס כל טוב.
רמי קלינשטיין ויובל דיין – "תפוחים ותמרים" בהופעה בפסטיבל פתאל ספיריט
(צילום: עזרא לוי)
הפסטיבל לא כלל הופעות מוזיקליות בלבד - בשבת בבוקר, למשל, אירה דולפין הנחתה אימון בבריכה. בשישי בצהריים, טרם כניסת השבת, קובי אריאלי סיפק הופעה בחלל בשולי המלון שנקרא Spiritual Oasis ("נווה מדבר רוחני", כראוי לפסטיבל). התוכניה הבטיחה הרצאה על החברה הישראלית, אך בפועל היה מדובר במופע סטנד-אפ על אורחות חייהם של הדתיים, יחסי גברים-נשים (כשאשתו של אריאלי מתקשה לישון בגלל כתם אור, ומבקשת שיעזור לה, הוא תוהה "איך אני קשור לאירוע הזה?") ועל עדות (מה אתם יודעים. מסתבר שמרוקאים יודעים לבשל ואשכנזים טובים ברגשי אשמה). לרגעים ההומור נדמה מיושן במקצת - ואין הכוונה לקאמל קומדי קלאב בשנות ה-90, אלא לקפולסקי בשטעטל. המופע של אריאלי נחתם בכל זאת באמירה על החברה הישראלית, כי התוכנייה מחייבת: לדבריו, אנו עתידים להישאר מפולגים עוד שנים ארוכות - כיוון שכמו ב"סלט ישראלי", המרכיבים השונים של החברה הישראלית שונים זה מזה, ואין טעם לנסות להכריח אותם להידמות זה לזה. בסופו של דבר, גם כאן ההתפלפלויות הרעיוניות נגמרו בתבלינים של ממש.
אבל כאמור, הבילד-אפ הגדול של הפסטיבל נבנה אל עבר שישי בערב - קבלת השבת החגיגית של אברהם טל. כשני שלישים מהקהל אכן מילאו אחר הצו והגיעו בבגדים צחורים (נדמה שאנשים מסוימים נאלצו לשלוף מהארון בגדים שלא עטו עליהם שנים ארוכות, ואחדים אף הקפידו להתלבש לבן מכף רגל ועד ראש). רגע לפני תחילת ההופעה, הוכרזו חמשת הזוכים בתחרות האינסטגרם החגיגית של הפסטיבל - ואז טל הגיח בכבודו ובעצמו, עם קולו הגבוה מהאוורסט, ובשלב מסוים אף שלף חליל צד, וחולל עליו בפראות על רקע צלילי דאבסטפ. מה שלא חמק מעיני הנוכחים הייתה העובדה שדווקא הוא לבש טי-שירט אפורה. מדוע? תעלומה. הקיץ הזה תלבשי אוף-ווייט ותתפללי לטוב.
באותו זמן, אגב, במלון הרודס ים המלח - שגם בו השתכנו אורחים של הפסטיבל - נרשמה הופעה צנועה בהרבה ברחבת הבר, של הזמרת אלין שביט והגיטריסט אסי אברג'יל. הוא ניגן בסטייל מתפקע של חתול רחוב מניו-אורלינס על גיטרה חשמלית, והיא שרה ברוסית, צרפתית ועברית. ישישי המלון הפגינו את יכולותיהם בריקודים סלונים, והאווירה הייתה נפלאה. השניים גם ביצעו יחד את שירו של אברג'יל, "יהיה טוב", שאכן הדליק את הלובי באופטימיות ושעשוע. ההופעה הזו נערכה אוף-ספיריט (על משקל אוף-ברודווי), אבל למרות פשטותה, היא לא נפלה מכל הופעה אחרת בשלושת הימים הללו. אחר כך הם התפצלו לדרכם, ולצד הפסנתר התיישבו אורחי המלון שניגנו אל תוך הלילה טנגו, מוזיקה קלאסית ואפילו קצת בוסה נובה. מוזיקה לכל דורש.
הכותב היה אורח של הפסטיבל.
