באחת מהסצנות המשעשעות הרבות בסרט "משולש העצבות", שיכולה להילקח מהחיים האישיים המגוחכים של כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו פוגשים זוג צעיר ויפהפה במסעדת יוקרה. לפני רגע הם חלקו ארוחה רומנטית מענגת, גם הקינוח כבר מאחוריהם, והנה המלצר מניח את החשבון על השולחן - מה שנותן את האות לקרב מוחות לא מתוחכם במיוחד בין שתי הדמויות, הדוגמנים קארל ויאיא: היא שוקעת כל כולה בטלפון הנייד שלה, בעוד שהוא מתבונן בה, בציפייה.
מסתבר שזה התור שלה לשלם, היא הבטיחה. אבל היא בשלה, מתעלמת, ממתינה בסבלנות שהוא ייקח על עצמו את התשלום. שוב. בדו-קרב הזה זוכה כנראה מי ששולף אחרון את כרטיס האשראי, ואיכשהו קארל מפסיד בו. שוב. היא אולי מרוויחה הרבה יותר ממנו, אבל הוא הגבר. כללי הטקס מחייבים, וגם ערמומיות האישה שאיתו. "זה מאוד מסובך להיות גבר בימינו", קובע הבמאי רובן אוסטלונד בריאיון ל-ynet, שסרטו זכה לפני מספר חודשים בפרס דקל הזהב בקאן.
הקולנוען השבדי מספר כי הרעיון הראשוני התחיל מאשתו, צלמת האופנה סינה גורץ, שבין השאר סיפרה לו על פערי השכר בעולם הדוגמנות. "הופתעתי מאוד לגלות שדוגמנים גברים מרוויחים כשליש מהשכר המקובל לדוגמניות נשים", הוא מספר. זוהי נקודת ההתנגשות הלא צפויה בין זהות מגדרית למעמד כלכלי בענף הדוגמנות. אבל "משולש העצבות" הוא לא סרט על עולם האופנה, וגם התלאות של קארל, שאותו מגלם השחקן הבריטי האריס דיקינסון, לא מסתיימות סביב השולחן במסעדת היוקרה. בהמשך, אחרי שייט תענוגות ביאכטת פאר, הוא ימצא עצמו על אי בודד, משועבד בעל כורחו על ידי אישה אחרת בנסיבות שונות לגמרי. האתגרים של הגבר הלבן, יפה התואר והרגיש מהדהדים גיבורים אחרים מסרטיו הקודמים של אוסטלונד, העוסקים בשבריריות הזהות הגברית בחברה המערבית הנוכחית. ב"כוח עליון" מ-2014 נבחנת התנהגותו של איש משפחה שלרגע אחד נכנע לפחדיו ונטש את אשתו וילדיו בעת מפולת שלגים באתר סקי. "הריבוע" מ-2017 מלווה מנהל מוזיאון מוערך שבעקבות תקרית משפילה ברחוב יוצא ממתחם האמנות המוגן שלו כדי לשקם את כבודו האבוד, ומגלה לתדהמתו שמעמדו כזכר אלפא מעונב בחברה הגבוהה מתמוטט בשכונת העוני האלימה שאליה נקלע.
5 צפייה בגלריה
האתגרים של הגבר הלבן, יפה התואר והרגיש מהדהדים גיבורים אחרים מסרטיו הקודמים של אוסטלונד. מתוך "משולש העצבות"
(צילום: Fredrik Wenzel)
"אני חושב שחברות שונות מתייחסות באופן שונה למאזן הכוחות בין המינים, אבל ברור שזה מאוד מסובך להיות גבר בזמנים האלה", מסביר אוסטלונד. "זה בטח גם מאוד מסובך להיות אישה, אבל אני גבר ומתרכז בחוויה האישית שלי. 'כוח עליון', 'הריבוע' ו'משולש העצבות' הם כמעט כמו טרילוגיה. הסרטים עוסקים במה זה אומר להיות גבר בימינו ועל הקושי שהזהות הגברית מביאה איתה. היחס לגברים בחברה לא הוגן, גם לנו יש רגשות".
למרות העניין המוגבר שלו במה זה אומר להיות גבר בחברה המערבית של ימינו, הבמאי בן ה-48 משתמש כאמור בחוויותיה של אשתו בעולם האופנה, כהקשר רחב לשיח. "התחלתי לעבוד על התסריט מתוך הרעיון של יופי כהון. זה נראה לי מסקרן לבחון איך דוגמנים מגיעים מכל מיני מקומות, חלקם ממעמדות נמוכים, וזה היופי הטבעי שלהם שמשמש כרטיס כניסה למעמד גבוה יותר. זה בולט במיוחד כשמדברים על דוגמנים גברים, שלרוב אינם מצטרפים לעולם האופנה בכוחות עצמם. הם מלוהקים ברחוב, וההצלחה אינה תלויה במיומנויות החברתיות שלהם. כך הכלכלה הקפיטליסטית עובדת, היא יוצרת זרות בין בני אדם, ומשפיעה על כל אחד מאיתנו כאינדיבידואלים. ואז יש את התופעה של דוגמנים כמשפיענים, שבעצם הופכים את עצמם למותג, ויוצרים לעצמם ערוצים שיווקיים משלהם". זו הייתה נקודת היציאה - אפיזודה זוגית בתוך עולם האופנה הקר והמנוכר, אך המסע ממשיך למערבולת מוטרפת על יאכטת פאר בלב ים (לשם הם מוזמנים בזכות פועלה של יאיא כמשפיענית), ומסתיים באי בודד כשכל הסדר החברתי מתמוטט והדמויות צריכות להסתגל מחדש למצב הישרדותי שונה לחלוטין מהשגרה אליה הורגלו.
מתוך "משולש העצבות"
שני הצעירים הענוגים מתחככים בלקוחות המזדקנים העשירים ובצוות הספנים הצעירים, אולם החוויה הניהיליסטית המפנקת הופכת במהרה לרצף משברים בלב ים בחסות הטבע או בני אנוש עוינים. הלקוחות עתירי הממון אולי מוכשרים בניהול משא ומתן, סגירת עסקאות והעלמות מס, אבל מאבק הישרדותי הוא לא משהו שהאורחים המדושנים מורגלים בו. "כשהכסף והמעמד של בעלי הממון מאבדים תוקף, הם נחשפים כתלותיים וחסרי תושייה או יכולת הסתגלות", מסביר אוסטלונד. "פיתוח הנושא מבוסס על תיאוריות מרקסיסטיות, כמו הטענה שהמעמד שלנו במדרג החברתי משנה את ההתנהגות שלנו כבני אנוש. במהלך העבודה על התסריט ליקטתי חוויות של אנשים שונים והטמעתי אותן בתסריט בהתאם לתפיסת העולם המטריאליסטית שלי. האתגר היה לשלב את כל הרכיבים האלה כדי שיעבדו בהתאמה ביחד בסרט, ואז נוצרים ההקשרים המתקדמים יותר, על כל הרבדים העמוקים שלהם".
הרבדים העמוקים של "משולש העצבות", וכן סרטיו הקודמים של אוסטלונד, נחשפים מתוך השאיפה הבלתי מרוסנת שלו לחשוף את המבנה החברתי הרופף במערב, על יסודותיו השבריריים וההתנהגויות הצבועות שמנסות להסוות אותם. הסוגיה המגדרית היא רק אחת מהם, כשמעמד ועוצמה כלכלית הם מרכיבים מהותיים אחרים שמניעים את יצירות המופת שופעות הציניות של הבמאי החצוף. באמצעות כתיבה מושחזת ופרועה וגישה ביקורתית לא מתנצלת, הוא טוען את סרטיו בסרקזם נועז כפי שהוא מצחיק ומענג. הוא מרשה לעצמו ללגלג על המוסר הצבוע של העולם המערבי, לקרוע לגזרים ערכים מקודשים לשמרנים כמו גם עקרונות מהותיים לליברלים. יש בו חיבה כנה לשחיטת פרות קדושות, וגם להרג חמורים (על כך בהמשך), יחסי כוח בין עשירים לעניים, לבנים ושחורים ואסייתים, גברים ונשים.
לאוסטלונד יש בטן מלאה בנוגע לכל זה והוא פורק אותה בסצנה אחת בלתי נשכחת של הקאות בלתי פוסקות בעיצומה של סערת רוחות בחדר האוכל של היאכטה, וגם בחוץ בין הגלים - כל זאת בעוד רב החובל האלכוהוליסט המרקסיסט ואוליגרך רוסי, שעתיד להיות הבוס שלו, שותים לשוכרה ומחליפים רשמים מכתבי קרל מרקס. אלו רגעים שהופכים גם את הקיבה של הצופים מצחוק מתגלגל, אבל בה בעת שולחים אותנו לצלול לעומק בהערכה מחודשת של סביבתנו החברתית. זה קרה לקהל הבינלאומי שצפה בבכורה בקאן, וכן זה הישראלי שהגיע לפתיחת פסטיבל ירושלים הקיץ עם הקרנה של "משולש העצבות" בנוכחות הבמאי עצמו, שפתח את האירוע בצווחה מעל הבמה. "כשאני על הבמה אני מנסה לעשות משהו שונה לפני ההקרנה כדי ליצור מופע יותר טוב", הוא מסביר. "אני חושב שקצת כמו הקולנוע היום, אנחנו צריכים ליצור סוג של אירוע או איזה מופע בהקרנה כדי לעורר עניין ולהתבלט. צריך לגרום לצופים להיות יותר אקטיביים".
זה היה הביקור הראשון שלך בישראל. מה הפתיע אותך?
"הרגשתי שישראל בהרבה מובנים עברה אמריקניזציה לעומת מה שחשבתי. האמת שמאוד הופתעתי ולא האמנתי כמה העיר העתיקה ממוסחרת. אפילו הדברים שמקושרים למקומות הכי קדושים בעיר הזאת עוסקים במכירת מרצ'נדייז. ועבורי זה היה מפתיע. כנוצרי, לא אדוק במיוחד, קראתי שישו סילק אנשים שניסו להרוויח כסף ולמכור מוצרים על חשבון הדת. הופתעתי שזה כל כך פתוח עכשיו ומובן מאליו. וזה היה מפתיע לראות איך הדת כל כך מחוברת עם סיפור בדיוני. זה כאילו הייתי על הסט של 'משחקי הכס'. אני חושב שזה מקום סופר מעניין כי זה חלק בעולם ששמעתי המון עליו, בעיקר בחדשות".
מבחן לבורגנות
הרגישות החברתית של אוסטלונד והעניין שלו בנושאים שנוגעים למעמד, כלכלה ומגדר והערבוב ביניהם, חוזר ונשנה בקולנוע שלו, ובמיוחד כפי שבא לידי ביטוי בשלושת סרטיו האחרונים שנקודת המוצא שלהם מתחוללת במתחמים מבודדים, מגוננים ומנחמים - לפחות עבור הבורגנים שבינינו - ואז מעמידה אותם במבחן כשהנסיבות שולפות אותם מאזור הנוחות שלהם. ב"כוח עליון" העלילה מתרחשת באתר סקי, ב"הריבוע" זהו מוזיאון אמנות וב"משולש העצבות" - יאכטה בורגנית. "אני לוקח סוגיה חברתית שאני חושב שהיא מעניינת, ואז מטמיע אותה בסביבה שאני יודע שאנשים נמשכים אליה. אנחנו רוצים להיות באתר סקי, אנחנו רוצים להיות חלק מעולם האמנות ואנחנו ממש ממש רוצים לנפוש בלב ים. ואז השאלה שאתה נדרש אליה כבמאי היא איך לסחוף איתך את הקהל דרך סוס טרויאני שיאפשר לך לדון בדברים המהותיים לדעתך. אבל אם אני עצמי לא יכול להזדהות עם כל הדמויות וההתנהגויות שלהן, אז זה יהיה כישלון עבורי".
מאיפה הגיעה ההזדהות וההשראה עם גחמות העשירים ביאכטה? זה לא בדיוק חלק מהחיים האישיים שלך או המיליה החברתי שלך.
"אין לי כוונה להציג את עשירי העל כאנשים שמנותקים לגמרי מהאנושיות שלהם. אני רוצה להיות מרושע באותה מידה כלפי העניים. להגיד שאנשים עניים הם נחמדים ושעשירים הם אנוכיים זה לא הסבר מתקבל על הדעת מבחינתי. אני לא חושב שזה נכון. יש אנשים עשירים שהם ממש נחמדים, לפחות בהתאם לרווחים שלהם. אבל במהלך התחקיר על הנעשה ביאכטות היוקרה האלה גיליתי שיש שם תופעות של התנהגויות מוגזמות ואבסורדיות שפורצות החוצה בהשראת שיכרון הכוח הכלכלי. זה בא לידי ביטוי בטיפים בסכומים בלתי נתפסים (אוסטלונד מספר שצוות היאכטה שבה מתחולל הסרט קיבל 250 אלף אירו בטיפים במהלך השייט שקדם לצילומים, א"ב). אבל שמענו סיפורים על נוסעים שביקשו לשים דגי זהב בתוך אמבט הג'קוזי שלהם, או שרצו למלא אותו בשמפניה. סיפרו לנו על נוסע שדרש לעצור בעיר נמל כדי לקפוץ לגן החיות המקומי ולהביא איתו נמר ליאכטה.
"אנשים אומרים לעצמם שמכיוון שהם משלמים כל כך הרבה כסף על קרוז כזה, הם צריכים לעשות משהו שיזעזע. זה בולט במיוחד בסרט בסצנה שבה אשת האוליגרך דורשת שהצוות כולו ייצא לשחות, כמעין משחק חילופי תפקידים - הנוסעים ישמשו כאנשי צוות וההפך - אנחנו נרגיש עניים ליום אחד ואתם תרגישו עשירים ליום אחד. מתברר שהדברים האלה קורים לא פעם. זה קונספט מעניין שמפותח הלאה בחלק שמתרחש על האי הבודד".
5 צפייה בגלריה
"אני לוקח סוגיה חברתית שאני חושב שהיא מעניינת, ואז מטמיע אותה בסביבה שאני יודע שאנשים נמשכים אליה". מתוך "הריבוע"
ההתנהגויות המוגזמות והאבסורדיות, כהגדרת אוסטלונד, באות לידי ביטוי בסרט כגחמות פרועות של עשירים משועממים, אבל הוא מודה שגם הפקת יצירת המופת שלו התאפשרה בזכות נטיות אלה, כגחמה של בעלי ממון שללא תמיכתם ההפקה לא הייתה יוצאת לפועל. התקציב של "משולש העצבות" מוערך בכ-13 מיליון אירו, וחלק משמעותי ממנו הגיע ישירות מכיסו של המיליארדר האמריקני דן פרידקין (בין היתר בעליה של קבוצת הכדורגל האיטלקית רומא), ובנו ראיין, שסיפקו את הכספים להגשמת רעיונותיו החתרניים על המסך.
"אין ספק שזה בא מאותו מקום", מודה אוסטלנד. "אבל זה מדהים שמיליארדרים השקיעו בסרט והם מתים עליו. וזה אומר משהו על הדעות הקדומות שלנו כשאנחנו מנסים להסביר לעצמנו איך העולם עובד. כשאתה פוגש את המיליארדרים הללו באופן אישי אז אתה מגלה שכולנו בני אדם, גם אם הרקע שממנו אנחנו באים משפיע על ההתנהגות שלנו. לפעמים אנשים עשירים הם קורבנות של עמדת הכוח שאליה נולדו. צריך לווסת את הכלכלה הקפיטליסטית, אנשים צריכים לשלם מיסים, אבל מה אנחנו מצפים מהם לעשות? לוותר על ההון שלהם? אנחנו צריכים לחשוב על רעיונות מעשיים איך לפתור את בעיות העולם, ולעשות זאת יחדיו".
בני משפחת פרידקין בוודאי נהנו גם מהתהילה שהתלוותה לזכיית "משולש העצבות" בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, חמש שנים אחרי שהבמאי רשם הישג דומה ונדיר עם "הריבוע" הנפלא. אוסטלונד, שהתנסה לפני שנתיים בהבלחה מסחרית עם הרימייק האמריקני ל"כוח עליון" בכיכוב וויל פרל וג'וליה לואיס דרייפוס ("מדרון תלול" בהפקת חברת סרצ'לייט מבית דיסני), פונה הפעם לקהל רוכשי כרטיסים בכל העולם - בין השאר בישראל, שבה יופץ הסרט מסחרית על ידי קולנוע לב בסתיו הקרוב.
הסרט דובר אנגלית והצטייד בכוכב ההוליוודי וודי הארלסון (בתפקיד רב החובל השיכור), שמופיע לצד דיקינסון הבריטי ושארלבי דין הדרום-אפריקנית, שלפני כחודש הלכה לעולמה בניו יורק בנסיבות טראגיות עקב "מחלה פתאומית". "לא היינו יכולים לעשות את הסרט בשפה אחרת. ההפקה הזאת עלתה כפול מ'הריבוע', והיינו חייבים להפוך אותה לנגישה יותר לקהל בינלאומי רחב", הוא מסביר. ואכן, הגישה של אוסטלונד, עם הכתיבה המושחזת שלו והבימוי מלא התנופה, עשויה להביא תקווה לקולנוע הארטהאוס ולהוציאו מאותם מרחבים מגוננים וסטריליים השמורים לצופים אניני טעם בפסטיבלים. מצד שני, הוא מסתכן בהסתבכות על רקע רוח הפוליטיקלי קורקט בחברה המערבית, שאותה הוא מבקר.
"יש דברים שהייתי צריך להוציא מהסרט כי ידעתי שהם לא יתקבלו בהמשך הדרך", הוא מודה. "אני מודע לכך שהתקרה נפלה עלינו. אנשים כמוני שעוסקים ביצירה ואמנות יודעים שפרובוקציה היא דרך מצוינת למשוך אליך תשומת לב, אבל מצד שני, כשאתה מחולל פרובוקציה בימינו - זה יכול להתנקם בך. לפעמים הביקורת הגונה. פרובוקציה שנעשית בלי הקשר לא תעבוד לעולם, היא חייבת לעורר מחשבה. אני מקווה שאנשים ימצאו את הדרך להתבונן בבדיה כפי שהיא - בדיה. אז כשיש תלונות שאתה מתאכזר לדמויות שלך... נו באמת. לא מדובר באנשים אמיתיים שנפגעים. בחיים האמיתיים אנחנו מנצלים אנשים אחרים כל הזמן, וזה מה שצריך להדאיג אותנו. למרות זאת, אני נדרש תמיד לשמור על איזון. אני מודע לנושאים הנפיצים שעלולים להפנות אליך אצבעות מאשימות ואתה צריך להיזהר מאוד לפני שאתה עושה בלגן. זה תלוי בסוג הסרט שאתה יוצר, תלוי ברעיון שלך. אם הוא מנוסח היטב, אתה הופך את הביקורות נגדך למשימה מסובכת, מעבר למונחים של שחור ולבן".
החמור והביקורות
סצנה אחת ב"משולש העצבות" שאוסטלונד נדרש להסברים ולנימוקים רבים לגביה, וגם לביקורת בלתי נמנעת מצופים, היא זו שבה אנו חוזים בהרג חסר טעם של חמור. אחת מהדמויות, אלמן מופנם שעשה את הונו מהשקעה בסטארט-אפ, מנסה להוכיח את עצמו בתוך ההיררכיה שהתעצבה מחדש בין נוסעי היאכטה על האי הבודד. הוא מרים סלע וחובט ביצור המסכן כמה וכמה פעמים עד לחיסולו לקול צהלות החברים, שלפתע רואים בו כמעין זכר אלפא.
"בהתחלה כתבתי את הסצנה כאילו החמור מת במכה אחת, אבל אז חשבתי על זה שזה לא מהימן. זה לא עד כדי כך פשוט", אומר הבמאי. "אני מאמין שאסור שיהיה כל כך קל להרוג מישהו על המסך, כאילו אין בעיה עם זה. זה ממש קשה להרוג בן אדם וזה נורא להרוג חמור. לא רציתי שנקבל את האלימות הזו כפי שהתרגלנו לחוות בסרטים. חוץ מזה, רציתי להדגיש את הדמות של הגבר שהתגבר על פחדיו מהטבע ומרגיש גאווה על גבורתו. רציתי להראות שיש להם קצת זמן חופשי על האי, ושהכוח היחיד שעוד מניע אותם זה להיות יצירתיים. כשהם מסתכלים על החמור הזה ותוהים איך בוצע ההרג, וזה הופך להיות נושא לשיחה כי משהו מעניין קרה - הם לא זקוקים ליצירות אמנות, כי הם חוו משהו פלאי".
הסרטים שלך בוחנים מצבי קיום אנושי בנסיבות משתנות, בעצם כאילו היו ניסויים בדיוניים ממדעי החברה.
"אימי הייתה מורה בבית ספר יסודי והיא נהגה לערוך ניסויים חברתיים בכיתה ובהם גם 'ניסוי הקונפורמיות' של סולומון אש. מאז סוציולוגיה מושכת אותי, בין השאר כי היא מסירה מעלינו אשמה. אם נכשלת, זה לא בגלל שאתה לא מספיק טוב כאינדיבידואל, אלא זה נובע מטבע האדם ומנסיבות הסיטואציה שבה אתה נמצא. אני מאמץ את הגישה הזאת גם בקולנוע. זה מאפשר לי לקחת צעד אחורה במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי הדמויות. זו הבעיה הגדולה של משדרי החדשות היום, תמיד יש בחור טוב ובחור רע. זו דרך כל כך אבסורדית לתאר את העולם אבל היא כל כך יעילה ומתכתבת עם תרבות הגיבורים האמריקנית, כך אנחנו חווים את העולם, לפחות בתקשורת. סוציולוגיה יכולה לאפשר ניתוח מעמיק יותר של הדברים הללו".
