ברכות לאורנה בן דור, יוצרת הדוקו המוכשרת, שאחרי שנים של יצירה הצליחה לממש את החזון של יוצר לא פחות מוערך ואהוב, ג'רי סיינפלד. כן כן, בן דור הצליחה ליצור סדרה על כלום. "פריפריה אימפריה", שעלתה אתמול (ג') ב-yes, היא דוקו-ריאליטי על נשים שמתפרנסות מצוין - השבח לאל - מעיסוקן בתחומי הביוטי והאופנה. הן גם מצטלמות לאינסטגרם, עושות בוטוקס ולא מתגוררות בתל אביב ואפילו לא בגוש דן, אלא ברמלה, אשקלון ואשדוד. עם קריצה עמוקה ל"מעושרות", שיצרה בן דור לפני כעשור והעניקה את מתת הניקול ראידמן ולאה שנירר, הדוקומנטריסטית נותנת את מרכז הבמה לתושבות האמידות של הפריפריה, שמקושרת באופן סטיגמטי לעוני, קיפוח והזנחה.
מתוך "פריפריה אימפריה"
(באדיבות yes)
לצד חגיגות יום האישה עם פיצה מוחלשת, הכרנו אתמול גם את הנשים שמרוויחות יותר מרובנו: אורטל בניסטי מאשדוד, מאפרת; נעמה מריומה ממושב מצליח, דוגמנית בדימוס שמחפשת את עצמה; אוריה עזרן מרמלה, מעצבת אופנה, ומשפחת מנאשרוב - דליה האם והבנות סינדי וקים, שמנהלות אימפריית סלון כלות באשקלון. בחמשת הפרקים הראשונים של הסדרה מנהלות הנשים ישיבה אינסופית, שמורכבת מכמה ישיבות קטנות, שאותן הן מכנסות כדי "להמשיך ולדבר על ההפקה שלנו", כלומר על תצוגת האופנה שהן מעוניינות להעלות בפריפריה. בשאר הזמן הן מצלמות את האוכל שלהן רגע לפני שהן אוכלות אותו, מעלות סטורי לאינסטגרם ומשלבות הטיות שונות של הביטויים "חיים שלי", "גלאם", "הוליווד" ו"הכי הכי יוקרתי".
יש משהו מרענן בקונספט של סדרה על נשות הפריפריה העשירות. ההקשר שונה לחלוטין מזה שהתרגלנו לקבל על הפריפריה, ומכיל פוטנציאל לא מבוטל של הפתעות בתסריט ובליהוק. אבל כעורכת, בן דור מצליחה לקבץ אל הסדרה שלה דווקא את הבחירות חסרות המעוף מכולן - ההערצה למותגים, העממיות וההשוואה הבלתי פוסקת לתל אביב, או יותר נכון לקלישאה של תל אביב. את ההשוואה הזאת עושות הנשים בכמה דרכים: אם בהתרסה, כשהן יוצאות מגדרן כדי להוכיח שהפריפריה עדיפה בסטייל, אם בתחושת נחיתות או אם בתשוקה העזה "לסגור את תל אביב ושכולם יבואו לרמלה".
השאלה המעניינת שמרחפת כל הזמן ברקע היא אם בן דור, במודע או שלא במודע, מגחיכה את הנשים שמככבות בסדרה שלה. מחלת הריאליטי של דמויות מוגחכות מרימה לעיתים את ראשה כשהנשים מתועדות בדיבור משובש ("ראיתי אותה ונהדקה נשימתי"), בתיעוד האובססיבי שלהן את עצמן באינסטגרם או במשיכה העורבנית שלהן לכל מה שנוצץ. אבל ברור שבן דור לעולם לא תודה בזה בעצמה, היא מהלכת על הקו הדק שבין סקרנות אנתרופולוגית מחויכת לבין העצמה של נשים "חזקות ותוססות מהפריפריה" שהן "ססגוניות, מהפנטות ונוטפות גלאם", כפי שמתפייט הקומוניקט.
גם הנרטיב שעשוי לקחת את הסדרה למקומות קצת יותר מעניינים - על כך שחלק מהנשים לא הגיעו מכסף אלא דווקא מחיי מחסור - מתנקז בסופו של דבר לנאום המדוקלם של "בניתי את עצמי מאפס", עם הביקור המתבקש בשכונת קרוואנים כלשהי ונשים שפונות זו לזו בפליאה של "מה, גם את באת מעוני?". לא ברור מה בן דור רוצה לומר על הפריפריה, על אורח חייהן של מושאות התיעוד שלה או על הפרויקט שהן לקחו על עצמן לטובת הסדרה. למרבה הצער, מהמבט שמגחך אך בו זמנית מעצים את הנשים של "מעושרות" לא נותר דבר, ואנו נשארים עם עטיפה נוצצת וריקה בלבד.
אם מדובר בהגחכה, לפחות יש כאן ניצול הדדי: הנשים מקבלות פרסומת שמן הסתם תועיל לעסקיהן, ובן דור מנצלת את הפריפריה לטובת פרנסתה (סליחה על הפשטנות, אבל אם התעסוקה של יוצרי דוקו נחלקת בגסות לפרויקטים שעושים בשביל הנשמה ופרויקטים שעושים בשביל כסף, "פריפריה אימפריה" משתייכת לקבוצה השנייה). מי לא יוצא מורווח? כנראה אנחנו, הצופים.
