לפני כ-15 שנה חווה כוכב הקולנוע הצרפתי פרנסואה קלוזה משבר אישי-משפחתי שטלטל את חייו. ואז הוא קיבל הצעה מהבמאים אוליביה נקש ואריק טולדנו להופיע בסרט בשם "מחוברים לחיים", שהסתמך על סיפורו האמיתי של פיליפ פוזו די-בורגו - מיליונר צרפתי ממשפחת אצולה, שהפך למשותק בעקבות תאונת רחיפה. פוזו די-בורגו פיתח קשר מיוחד עם עבדל סאלו, המטפל המרוקאי-אלג'יראי שלו, שהיה עבריין קטן מפרברי פריז ובסרט מוצאו שונה לסנגל. הסרט יצא בצרפת בחורף 2011 בכיכובם של קלוזה ועומאר סי, ניפץ שיאי קופה והפך לתופעה חברתית: 19 מיליון צרפתים נהרו לראות אותו, הוא עורר ויכוחים ודיונים, הנשיא ניקולא סרקוזי ערך הקרנה חגיגית בארמון האליזה, בעוד ז'אן-מארי לה פן - מייסד מפלגת הימין שונאת הזרים "החזית הלאומית" - הביע את שנאתו וסלידתו מהסרט וטען שהוא "מטאפורה מעליבה שמראה איך צרפת, המיוצגת על ידי העשיר הנכה, ניצלת הודות למהגר שחור צעיר". "מחוברים לחיים" גרף פרסים, נמכר ל-40 מדינות ובהוליווד עשו לו עיבוד עם בראיין קרנסטון.
גם בישראל "מחוברים לחיים" ניתץ קופות, ובתיאטרון הקאמרי אף עלה מחזה שנוצר על פי הסרט. ההצלחה המרשימה הגיעה לקלוזה בדיוק בזמן. "היה לי מזל שפעם אחת בקריירה יש לי להיט בסדר גודל כזה", סיפר קלוזה (67) בריאיון זום ל-ynet. "באותה תקופה חוויתי משבר בחיי הפרטיים (הוא ככל הנראה מתייחס לפרידה מזוגתו השחקנית ולרי בונטון, אם שניים מארבעת ילדיו - א"ק) והרגשתי צורך לאהבה, ובעיקר לאהבה של כולם. והנה, קיבלתי אותה. כמו כן, תמיד רציתי להיות שחקן מפורסם - זה היה חלום הילדות שלי והוא התגשם. ההצלחה תרמה לביטחון העצמי שלי. החיים שלי לא התחילו בצורה כל כך טובה, גדלתי בבית שבו מאוד היו חסרים לי אהבה, תשומת לב ויחס, והרגשתי שאולי אם אהיה מפורסם יאהבו אותי. חלמתי גם להיות מאוהב באישה יפה. אני לא מאוד גבוה ולא מאוד יפה, אז חשבתי שכדי שתתאהב בי אישה יפה, אני צריך להיות מפורסם. והנה זה קרה".
אילו תגובות קיבלת בעקבות "מחוברים לחיים"?
"סיירתי עם הסרט בכל העולם. זיהו אותי ברחובות בייג'ינג והציעו לי קוויאר במוסקבה. בכל מקום רצו להצטלם איתי. המון אנשים בירכו אותי על התפקיד ואמרו שזה בטח היה נורא קשה לא לזוז כל הזמן. אבל האמת, זה בכלל לא היה קשה: אתה מביע את עצמך באמצעות המבט וההומור. זו גם הייתה זכות לעבוד עם עומאר סי - מאחר שהעלילה מבוססת על יחסים והצחוק בינינו היה צחוק אמיתי, החברות הייתה אמיתית".
"מאסטר שפית" – טריילר
בחודש יוני האחרון מת פוזו די-בורגו בגיל 72. "תודה על כל האהבה שנתת לנו, עוף גבוה ככל שתוכל, כבר לא יקרה לך שום דבר רע, אנחנו לא נשכח אותך", הכריז קלוזה. "הוא היה איש מצחיק שסירב שירחמו עליו. פיליפ גילה עניין בכל מי שפגש ואחרי שתי דקות כבר לא התייחסת לכך שהוא בכיסא גלגלים".
לראיונות נוספים במדור:
אחרי "מחוברים לחיים", קלוזה הוצף בהצעות. מאז ראינו אותו בין היתר בשורה של סרטים, בהם "רופא הכפר", שהיה אהוב מאוד על הקהל הישראלי, "סולו בשניים", "נורמנדי בעירום" ו"הסיפור המדהים של אי הוורדים" האיטלקי (זמין בנטפליקס). עכשיו קלוזה מגיע למסכים בישראל עם "מאסטר שפית". העלילה עוקבת אחר קאתי (בכיכובה של אודרי לאמי), טבחית שעובדת אצל שפית מפורסמת, שמבשלת הרבה פחות טוב ממנה. קאתי, שחולמת לחנוך מסעדה משלה, נוטשת בכעס את משרתה ומתקשה למצוא עבודה חדשה וראויה. בסופו של דבר היא מתחילה לעבוד בקפיטריה עלובה של מרכז קליטה לנערים שהיגרו לצרפת, בין היתר מאפריקה. ההתחלה כלל לא פשוטה, אבל היא מצליחה להדביק את הנערים בתשוקת הבישול.
קלוזה מגלם את מנהל מרכז הקליטה שבו הנערים מוחזקים עד שיוכרע גורלם: האם יישלחו חזרה לארצותיהם או שיקבלו מעמד בצרפת. המנהל פועל להנעים את זמנם של הנערים, מעביר להם שיעורי שפה ומסייע להם לרכוש כישורים נוספים, מתוך תקווה שאלו יסייעו להם לקבל מעמד חוקי. לפעמים הוא גם סופג מהם אכזבות. בהדרגה, המנהל נסחף אחרי השפית שמגיעה למקום. "שמעתי שלבמאי לואי-ז'וליאן פטי יש תסריט חדש בשם 'מאסטר שפית' ובו יש תפקיד בשבילי, אבל הוא לא מעז להציע לי אותו, כי הוא חשש שהוא קטן מדי עבורי", מגלה קלוזה. "החלטתי שבכל זאת אני רוצה להצטרף לפרויקט".
5 צפייה בגלריה
"אני לא צריך רק תפקידים ראשיים, רוצה תפקידים וסרטים טובים". מתוך "מאסטר שפית"
(צילום: סטפני ברנשו)
אז למה בעצם הסכמת להופיע בתפקיד משנה?
"בגלל שהכרתי את העבודה של פטי ואת סרטיו הקודמים, כולל 'מועדון הנשים השקופות', המצביעים על אישיות ועוסקים בנושאים חברתיים ופוליטיים - ועדיין מבדרים. מעבר לזה, אני לא צריך רק תפקידים ראשיים - אני רוצה תפקידים וסרטים טובים. אמרתי לאודרי לאמי: 'אני אתמוך בך לאורך כל הסרט, כיון שלדעתי אין שחקנים טובים, יש רק פרטנרים טובים'. יש באודרי משהו מיוחד ונדיר. היא יכולה לגרום לך לבכות במשך שעות, אבל גם לשמור על המנעד הקומי".
ב"מאסטר שפית" הדמות של קלוזה סובלת מצליעה, אך היא ממש לא הייתה מתוכננת. "ביום הצילומים הראשון הגעתי לסט ובדיוק הנערים התחממו לקראת צילומי סצנה של משחק כדורגל. אני לא הייתי אמור לשחק כדורגל, אבל הצעתי לבמאי שאתן כמה מסירות. זה נראה לי רעיון מצוין. אז בעטתי בכדור פעם אחת, ואז עוד פעם. ואז הרגשתי שמישהו נתן לי מכה בחלק האחורי של הרגל. למרות זאת המשכנו את הסצנה, ואז הבמאי הורה לעצור. ניגשתי לפיזיותרפיסט שהיה על הסט, והוא שלח אותי מיד לבית החולים. יחד עם זאת הוא אמר: 'אם בבית החולים ירצו לנתח אותך, אל תסכים'. בבית החולים הרופא אמר שאני חייב לעבור ניתוח באופן מיידי. אז אמרתי לו: 'לא, אני חייב לחזור ולומר לבמאי שאני נאלץ לוותר על התפקיד'. אבל זה היה בלתי אפשרי שאפרוש, והבמאי כתב את הדמות מחדש כך שאוכל לגלם אותו, למרות הפגיעה בעקב אכילס".
איך היה המפגש עם הנערים שמופיעים בסרט – חלקם בעצמם מהגרים?
"הנערים הללו כבשו את ליבנו, החוויות הלא פשוטות שלהם גרמו לנו לשאול שאלות על המצב של אנשים כמונו - צרפתים ותיקים. למדתי המון מלצפות בהם משחקים. הנערים נפתחו אלינו וגם אנחנו שיתפנו אותם בדברים שעברנו בחיים".
סוגיות כמו הגירה, פליטים וגזענות מאוד מעסיקות את קלוזה, כשם שהן טורדות את שלוות הצרפתים, במיוחד אחרי המהומות שהתחוללו לאחרונה בעקבות מותו של נער בן 17 ממוצא אלג'יראי, שנורה על ידי שוטר תנועה. "האנטישמיות, הגזענות וחוסר הסובלנות מרימים עכשיו ראש בצרפת", אומר קלוזה. "יש בעיית הגירה. המהגרים מקווים לחצות את הים וכשהם יוצאים לדרך הם יודעים שיש להם סיכוי קטן. למה הם יוצאים ומסתכנים? כי הם רואים שלנו יש הכול ולהם אין כלום. אנחנו אחראים לגלובליזציה וכך אנחנו גם אחראים שלכל האנשים הללו אין כלום. כשפוליטיקאים אומרים שהם גונבים לנו את העבודה, אלו הם ביטויים פוליטיים חסרי משמעות. ללא המהגרים לא היה מי שיעבוד במסעדות שלנו ומי שיבנה לנו את הבתים. זה נורא גם מה שקורה במלחמה באוקראינה, ואנחנו צריכים לקבל את הפליטים המגיעים משם. אנחנו צריכים לחשוב על גלי ההגירה ועל המהגרים ולא לתת להם להיות שקופים".
בסרט אחר שעשית בשנים האחרונות - "האיש במרתף", אתה מגלם מכחיש שואה וקונספירטור אנטישמי שזוג יהודים מוכר לו בטעות שטח אחסון-מרתף והוא עובר לגור שם. זה בטח לא היה תפקיד פשוט עבורך.
"כבר שיחקתי בעבר דמות שלילית. זה דבר מעניין לשחקן שהוא יכול להראות צדדים שונים שלו, למצוא את הרוע בעצמך. כשאתה משחק מפלצת אתה צריך למצוא את האנושיות בדמות כזו ואת האיכויות בה. כמו כן, רציתי לעשות את הסרט הזה מהסיבה הוא מתעסק בנושא כל כך חשוב כמו האנטישמיות, שמתעצמת כל כך בצרפת. חלק גדול מהמהגרים מצפון אפריקה נגד ישראל וזה מביא למצב שהאנטישמיות גדלה. זהו דבר שהפוליטיקאים בצרפת זנחו. הם לא פעלו למנוע את הגל הזה של אנטישמיות וגזענות. וכך נוצר מצב שהימין הקיצוני מתחזק.
"במשך שנים צרפת הייתה מדינה ימנית, אבל עכשיו היא הפכה מדינה של הימין הקיצוני. לכן אני שמח שיש סרט שמוחה על האנטישמיות והכחשת השואה. כל מיני לוזרים משמיעים בפייסבוק את קולם השונה והמשונה, ומפרסמים שקרים כדי למשוך תשומת לב. זה נהיה עניין מאד רציני. המדינה צריכה לעשות משהו כדי לשלוט ולעצור את התופעה ולהביא אותה למודעות. רק דמיין שהיום בצרפת צעירים רבים לא שמעו מעולם על השואה, איך זה ייתכן בכלל? כנראה שספרי ההיסטוריה לא מביאים בצורה נכונה את הדרמה המלאה. וכך, אתה יכול למצוא מטורפים שאומרים דברים נוראיים ובכל זמן נתון יהיה מישהו שיאמין להם".
קלוזה פעיל במספר ארגונים חברתיים, בהם ארגון המטפל בנשים מוכות – וזאת כתוצאה מהאסון שפקד אותו ואת בנו פול מיחסיו עם שחקנית מארי טריטיניאן: ב-2003, הזמר ברטרן קנטה, בן זוגה של טריטיניאן, היכה אותה למוות - וקלוזה קיבל את החסות על הבן.
קלוזה גם מעורב בארגון המסייע למהגרים, ממש כמו זה שמוצג ב"מאסטר שפית". "אתה חייב לתת בחזרה. המזל הוא כמו בומרנג - אם אתה לא זורק ומעיף אותו קדימה, הוא לא יחזור אלייך. החיים משמעותם לתת – ולתת זה מה שהופך אותך למאושר. אני אומנם מבין את החשש של הצרפתים מגלי המהגרים, אבל זה מגעיל לומר שהם באים לצרפת רק כדי לבצע פשעים, לגנוב ולאנוס. מה שהכי נוגע בי זה ההשפלה שהם עוברים - אני שונא שמשפילים אנשים, בעיקר שמשפילים זרים. אני לא יודע מאיפה בא לאנשים הצורך להשפיל. פשוט לא יכול להבין את זה".
5 צפייה בגלריה
"שונא שמשפילים אנשים, בעיקר זרים". פרנסואה קלוזה
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
מאיפה קיבלת את המודעות והרגישות החברתית שלך?
"אני חושב שזה מגיע מהילדות שלי. אמי לא הייתה נוכחת – היא עזבה את הבית בעקבות האהבה ואבי סבל מדיכאון. וכך, כשהייתי בן 5, נאלצנו אבי, אחי ואני לעבור לחיות עם סבא וסבתא בפריז, בדירת שני חדרים מאוד קטנה בקומת הקרקע. שלושתנו מצאנו את עצמנו ישנים באותה מיטה. קיבלנו סדינים ומגבות מעובדת סוציאלית. גדלנו בלי אהבה ונאלצנו להתמודד עם הדיכאון של אבא, שבאחד ההתקפים ניסה לפגוע בנו. בגלל שלא זכיתי לקבל אז אהבה, הרצון שלי להיות נאהב על ידי כמה שיותר אנשים היה גדול. המפגש שלי עם התיאטרון הוא שעורר עוד יותר את הצורך באהבה".
איך גילית באמת את המשחק?
"ערב אחד הלכתי לראות עם משפחתי את הזמר ז'אק ברל בהפקה של המחזמר 'איש למנשה'. ברל שר, בכה, הזיע, והתגובה הראשונה שלי הייתה: 'ההורים שלו בטח יצעקו עליו'. הגבתי ככה כי בבית שלי לא הייתה לנו זכות להביע את עצמנו. אבל כשראיתי איך הצופים בתיאטרון קמים ומריעים לו במשך 20 דקות, אמרתי לעצמי שגם אני רוצה לבכות ושכל כך הרבה אנשים יריעו גם לי. כל הילדות ושנות הנעורים עשיתי ראיונות עם עצמי: שאלתי 'מהם החלומות שלי, איזה חיים יהיו לי'. כשהלכתי לבית ספר למשחק בשנות ה-70, שאלתי את עצמי האם אני מוכשר מספיק. תמיד נחשבתי קצת מכוער, לא מספיק יפה, לא גבוה, לא נמוך. בניגוד לכמה מחבריי שהמראה שלהם גורם לכך שהם מקוטלגים לתפקיד סטריאוטיפי, אני נשענתי על אספקטים אחרים, שסייעו לי לקבל פרויקטים מעניינים.
"כמו כן, ידעתי שאני טוב ושיחק לי המזל שבתקופה הזו לא רק השחקנים היפים ביותר הצליחו - באמריקה שחקנים כמו רוברט דה נירו, דסטין הופמן ואל פצ'ינו שינו את הגישה ואת הציפיות של הקהל מגיבור גבר. ואילו בצרפת הפציע ז'ראר דפרדייה, ובזכותו הציפיות של הקהל השתנו. פתאום הייתה התייחסות לדמות שהוא גילם ולא רק לצורה. קיבלתי מנעד רחב של תפקידים".
הדרך לפסגה לקחה זמן והוא ידע עליות ומורדות. בשנות ה-80 הוא היה מועמד לסזאר בקטגוריית שחקן המשנה הודות ללהיט "קיץ קטלני" והסרט הנהדר "דקה לחצות". בשנות ה-90 עבד עם במאים הוליוודיים – "משהו ללבוש" של רוברט אלטמן ו"נשיקה צרפתית" של לורנס קאסדן. במקביל, ההתנהלות ואורח החיים שלו סיבכו אותו לא אחת.
"בגלל שלא הייתה לי ילדות, ניסיתי לחיות אותה מגיל 20 ועד 40. אומנם רציתי להצליח, לקבל הכרה וכבוד, אבל עשיתי שטויות, היו לי בעיות שתייה ונקלעתי לריבים. זכיתי לשם רע כאדם שאי אפשר להסתדר איתו".
רק בגיל 50 הוא זכה סוף סוף בסזאר על תפקידו ב"אל תגלה" (2006), סרטו של גיום קאנה. שיתוף פעולה נוסף עם קאנה – "שקרים לבנים" (2010) - זכה אף הוא להישגים קופתיים נאים. אבל שום דבר לא השתווה לאפקט של "מחוברים לחיים". "זה היה שינוי מאד גדול עבורי", מתוודה קלוזה. "חלום הילדות שלי להיות מפורסם התגשם. עד אז המפיקים לא רצו אותי. תמיד היו אלה הבמאים שנאבקו עליי. היום המפיקים הם שמציעים אותי לפרויקטים. אני יכול לומר לכל הילדים שסבלו, שהחיים יעזרו להם ויסדרו הכול בסופו של דבר. עכשיו אני יכול לחשוב על כל אותם אנשים שלא הצליחו להגשים את החלומות שלהם ומנסה לעזור להם לעשות זאת".
