הקומדיה הצרפתית הסימפטית "נאום החתונה" (Le Discours) מעמידה במרכזה צעיר בלתי נסבל, מרוכז בעצמו, שאינו חדל מלדבר – על עצמו, כמובן. זהו לכאורה פתיח לא מבטיח לביקורת, אבל מה שעובד בסרטו של לורן טיראר ("להתאהב מעל לראש") זו העובדה שהכול בו נעשה בקלילות, ושאפשר לצפות בו בחיוך מבודח השמור לסרטים שאינם לוקחים את עצמם ברצינות.
נאום החתונה – טריילר
הסיטואציה שבמרכז הסרט מוכרת לכל מי שפקד אי פעם ארוחה משפחתית שבה הוא לא באמת רצה להיות. אבל במקרה של גיבור הסרט (בגילומו של בנז'מן לאוורן) מדובר בסיוט מתמשך. לפני למעלה מחודש הודיעה לו חברתו (שרה ז'ירודו) שהיא מבקשת לקחת פסק זמן ביחסיהם. לא פרידה, היא מדגישה. אבל מוקדם יותר באותו יום, אחרי שלא שמע ממנה כל הזמן הזה, הגבר הנטוש שולח לה הודעת טקסט שאמורה להיות מנוסחת ברוח אגבית לחלוטין. לא משהו שיעיד על המשבר שהוא עובר, אבל גם לא כזו שתבטא שאננות. עתה הוא מחכה בכיליון עיניים לתשובתה, אך זו מבוששת להגיע.
ואם זה לא מספיק, במהלך הארוחה פונה אליו בן-זוגה של אחותו, ומבקש ממנו לשאת נאום ברכה חגיגי בחתונתם שתיערך בקרוב. הבקשה הזו מערערת אותו לחלוטין, ובמהלך הערב ינועו מחשבותיו מספקולציות אובססיביות לגבי התעלמותה של חברתו מהודעת הטקסט ששלח ובין גרסאות שונות של הנאום שאותו, אין צורך להבהיר, אין לו כל רצון לשאת.
מקובל לטעון כנגד סרטים מסוימים שהם תיאטרליים או ספרותיים מדיי. אבל במקרה של "נאום החתונה" נדמה שמדובר בגרסה קולנועית למופע סטנד-אפ. בפועל, מסתבר, זהו עיבוד לרומן גרפי מאת פבריס קארו. התוצאה היא סרט ששובר את שיאי הדיבור אל המצלמה שנרשמו בעבודותיו המוקדמות של וודי אלן, ובמקביל נע בין סיטואציות באופן שמבקש לשבור את גבולות הפריים הקולנועי. משהו שאמור להזכיר עלעול בחוברת קומיקס. בנוסף, דמויות מחייו של הגיבור שעולות במחשבתו מוצאות עצמן בתוך הסצינה – חולפות בה או מתייחסות אליו. הריבוי הזה של שטיקים קומיים לוקה בחזרתיות שעלולה להיות לפעמים מייגעת – קצת כמו ההתעסקות העצמית של הגיבור – אבל באורך של כשעה ועשרים הסרט מסתיים לפני שהסבלנות פוקעת.
קנאתו של הגיבור בזוגיות של אחותו ובעלה לעתיד (בגילומם החינני של ז'וליה פיאטון וקיאן חוג'נדי) מעידה, איך לא, על ההיבט האינפנטילי שבאישיותו. אלא ש"נאום החתונה" מחפש, אחרי הכול, לחבק את גיבורו, וכמובן – גם אותנו, וההברקות החזותיות שלו, אם זו אכן בחירת המילים הנכונה, אינן יותר מעיטור סנטימנטלי לתחושת מצוקה זמנית שתיפתר על הצד הטוב ביותר. האם החרדה לשאת את הנאום נובעת מהמיזנתרופיה של הדמות הראשית, תחושת הכישלון שאופפת אותו ברגע המסוים הזה, סלידה מטקסים בורגניים מייגעים, או שמא כל אלה ביחד? – הסרט לא לחלוטין מפרש. הווריאציות השונות של הנאום שהוא נושא בדמיונו, על במה ועל-רקע מסך ארגמני, בסיטואציה שאכן מזכירה מופע סטנד-אפ, אמורות לחשוף אותנו לצדדים השונים של אישיות נוירוטית שלא לגמרי מצליחה לכבוש אותנו, אך גם לא מטרידה במיוחד בנוכחותה.
זה קורה בזכות הופעתו החיננית של הקומיקאי לאוורן, שנצפה לאחרונה ב"כרוניקה הצרפתית". לאוורן, מהשחקנים הבולטים של הקולנוע הצרפתי העכשווי, מצליח להחזיק את הכמו-מופע-יחיד הזה על כתפיו – אולי לא באופן שבו וודי אלן היה עושה זאת (הנ"ל גם היה כותב לעצמו דמות מעניינת ומצחיקה יותר), אבל בהחלט בצורה מספקת. כן, אפשר בהחלט לדמיין גרסה ישראלית לסרט הזה – וזו אולי המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לו.
