ברכות, סטיקר חדש נולד: "עם חב"ד אתה אף פעם לא לבד". כל הזכויות שמורות לאודי גוטשלק, שכתב את "החבדניקים". ללא קשר לאמונה דתית, מי שהספיק לצפות במחזמר שעלה בתיאטרון הקאמרי בבימויים של גוטשלק וגלעד קמחי, עשוי למצוא את עצמו בסוף הערב מסכים על דבר אחד: "אין על חב"ד".
העלילה מספרת את סיפורם של יהודה וחיים, שני אחים תאומים בני 23 מכפר חב"ד שמעולם לא נפרדו אחד מהשני ליותר מדקה ו-40 שניות. האחד גאון בתורה והשני, איך לומר, לא בורך באותה צורה. בניסיון למצוא שידוך ראוי הם מוצאים את עצמם בשכונה מפוקפקת בשולי תל אביב, מסתבכים עם מאפיונר מקומי ויוצאים למסע שכולו גילוי, חטאים ואכילה מפירות אסורים. בין השאר הם נפגשים עם חבורת עובדים זרים ועושים להם "שלח את עמי" כשהם משחררים אותם מכבלי המאפיונר האימתני. חיים מתאהב בגויה ואילו יהודה מוצא אהבה בחיקו של הומו כשרה למהדרין. בסוף -אזהרת ספוילר - הם אף זוכים לברכה מהרב על הבחירות הרומנטיות הבלתי שגרתיות שלהם.
לביקורות במה נוספות:
קודם כל, כיף לצפות בתיאטרון הממוסד במחזמר שלתפקידים הראשיים שלו לא נבחרו כוכבי ריאליטי אלא שחקנים של ממש, לא עניין של מה בכך בימינו. ולא זו בלבד - בהצגה אומנם יש שמות מוכרים וטובים כמו טלי אורן, אוראל צברי ויניב סוויסה (בדאבל קאסט עם שלומי קוריאט), אבל את התפקידים הראשיים מאיישים דווקא שחקנים פחות מוכרים - עופרי ביטרמן בתפקיד יהודה, ורפאל עבאס בתפקיד חיים. ביטרמן כבר הוכיח את עצמו כפרפורמר נהדר כששיחק את דמותו של צ'רלי צ'פלין במחזמר "צ'פלין" או את קפטן הוק ב"פיטר פן", וגם הפעם הוא ועבאס נשאו על כתפיים איתנות ובכישרון את תפקידי האחים, ונשמח לצפות בהם עוד.
יניב סוויסה ודניאל סטיופין, שידועים כצמד ניסים ואנטולי מ"קופה ראשית", משתפים שוב פעולה כמאפיונר וסגנו, והצימוד שלהם לבדו מעלה חיוך. אוראל צברי פיזר קומיות בדמות רב וכן בדמותו הגרוטסקית של משה רבנו, אלעד אטרקצ'י היה מהמם בתפקיד ההומואית ומאיה לבני מתוקה אף היא בתפקיד מרי. טלי אורן נולדה לעשות מחזמר והייתה מצוינת גם ווקאלית כשחקנית קומית וגם בנוכחותה הבימתית.
מסיבה זו בין השאר, "החבדניקים" הוא מחזמר שיש חשק בסיסי לפרגן ולהרים לו. מדובר במחזמר ישראלי מקורי מושקע בשלל רבדים, שלא חוסך בקריצות למחזות זמר אחרים (למשל "ספר המורמונים" ו"אחים בדם"). יש כמה שירים טובים מאוד מוזיקלית ותנועתית, כמו "שכונת סבידור", "רחל", "מנשה" וגם שיר ראפ הזוי שבו מתגיירים העובדים הזרים ומבוצעת בהם ברית מילה. המוזיקה של אלעד פרץ, תחת הניהול המוזיקלי של אמיר לקנר, עשויה מהחומרים הנכונים הדרושים למחזמר איכותי, גם אם לא הכול עובד. הבלדות למשל מתקתקות מדי ולא זכירות. תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים, שנוכחת על הבמה רוב הזמן לבושה אף היא בשטריימילים, היא היסטריה בפני עצמה ורק בשבילה שווה לבוא. הכוריאוגרפיה של אביחי חכם בביצוע הלהקה מייצרת נאמברים מרשימים עם איכויות של ספקטקל. ניכרת ההשקעה בשלושת הת': תפאורה-תלבושות-תאורה (בהתאמה: ערן עצמון, אורנה סמורגונסקי ואבי יונה בואנו) וכל זה פשוטו כמשמעו נוצץ, יעיד על כך גם הנאמבר שבו כולם רוקדים בציציות מוזהבות.
עם זאת, ויש עם זאת, ישנה תחושת בוסריות שמלווה את העלילה כולה. הדבר מתבטא למשל בפאנצ'ים שלא תמיד עובדים ולא יודעים מתי להסתיים בזמן (כמה אפשר לחזור על המילים "שום בצל" בבדיחה אחת? כמה שניות צריכה הדמות לבכות כשהיא עצובה ואיפה הקאט הגואל? כמה אפשר לחזור על הצירוף במבטא היידישאי "תל אויביב"?). ישנה גרוטסקיות בדמויות שמבקשת לייצר אפקט קומי אבל לא תמיד מצליחה, והתוצאה היא לעיתים מתקפה על החושים והתאמצות יתר. ובכלל, יש לבצע עוד עבודת עריכה והידוק בשביל שהיצירה הזו תממש את הפוטנציאל שלה, והמפגש התמוה גם ככה בין העולמות של תל אביב, עובדים זרים, זהות מינית וחרדיות יוכל באמת לייצר אמירה חתרנית ולא רק להתיימר לעשות זאת.
יש הרגשה ש"החבדניקים" לא ממש החליט מהו – מצד אחד מחזמר להמונים בתיאטרון מסחרי שמייחל להיות להיט, לספק בידור ולהינות מפופולריות, ומצד שני יש ניסיון פרינג'י כמעט להעביר ביקורת על מה שנתפס כחשוך ולייצר עולם שבו רב מברך על אהבה הומוסקסואלית של שני חרדים והדת מקבלת בברכה נישואי חרדי לעובדת זרה מהפיליפינים. כשהדברים לא נעשים באופן מדויק הם לא מצליחים לבעוט בבטן ולחדור רגשית את מחסום הציניות.
וישנה עוד בעיה מהותית: הכתיבה כולה של העולם החרדי נעשתה מתוך פריזמה תל אביבית, ולא נראית ככזו שבאמת מכירה את הדת ויוצאת מתוכה, או לכל הפחות ביצעה תחקיר מספק. דוגמה לאיך עושים את זה מצוין היא הסדרה "שבאבניקים", שבה מצוירות דמויות של ארבעה בחורי ישיבה לא שגרתיים, ולכל אורכה אמינותן כל כך משכנעת, בכל אמירה, בכל סלנג או כוונה, שקל להתמסר אליהן ולשכוח כי מדובר שם באורי לייזרוביץ' מתחת לכיפה. בהינתן שנקודת המוצא היא לא זו, קיבלנו מחזמר שישמח את אוזני התל אביביים, שיריעו לסצנות כמו חופה הומוסקסואלית בשם הליברליות הלוקאלית. אגב, אם כבר, מה לגבי אהבה בין נשים בעולם החרדי? נושא שמדובר הרבה פחות. בכלל, חסרה הייתה נוכחות נשית דומיננטית בהצגה. הסיפור ללא ספק הוא סיפור גברי והנשים הן כלי שרת לקידום העלילה, בימינו זה פשוט צורם.
כל זה לא תורם לתחושת הקרבה וההבנה בין דתיים לחילונים, אלא נתפס כדרך מתנשאת מעט לכופף את האחר לנרטיב של האחד, לשכנע את המשוכנעים. לכן לא ברור אם ואיך יעכלו זאת קהלים אחרים, או אם המחזמר ייצר אדוות מעבר לרגע הצפייה. אין בעיה לטעון ש"החבדניקים" מנסה נטו לספק כיף, להיות פיל גוד מיוזיקל, ולא מבקש להיות חתרני או בועט, אבל יש תחושה שהוא כן שואף ליותר מזה.
משמח מאוד שיש במחוזותינו את הכישרונות והכלים ליצור מיוזיקלס ברמה גבוהה. ל"החב"דניקים" יש פוטנציאל התמכרותי והוא יכול לזכות להצלחה, אבל אם הוא מבקש להתקעקע או להותיר רושם אצל הצופה יהיה עליו לעבור שיוף - בגזרת ההומור, העומק וההתבגרות הרגשית.
