"האיש הוא יותר מסתם נבל", אומר ל"ניו יורק טיימס" השחקן קומייל נאנג'יאני על הדמות שהוא מגלם בסדרה "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" (Welcome to Chippendales). "הוא דוגמה לחלום האמריקני שהשתבש". להקת הגברים חשופי החזה ומשומני השרירים אולי כבר לא סנסציוניים כמו בסוף שנות ה-70, כשרק החלו להופיע, אבל עדיין מדובר במופע מצליח מבחינה מסחרית. מאידך, עבור סומן "סטיב" בנרג'י, האיש שהפך את היוצרות והוציא את הרעיון לפועל, משהו ללא ספק השתבש בדרך. סדרת הדוקו-דרמה שעלתה בהולו, המבוססת על ספר שיצא בשנת 2014 (Deadly Dance: The Chippendales Murders), מתארת את אחורי הקלעים הטרגיים של הקונספט. למי שמעוניין למצוא את ההבדלים בין הסדרה למציאות או לקבל השלמת רקע, הנה הסיפור האמיתי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
סומן בנרג'י הגיע לארה"ב מהודו בשנות ה-60 כמהגר שאפתן בשנות העשרים לחייו, שחלם על הצלחה מסחרית בסגנון אמריקני. הוא האמין בטיפוס מלמטה והתחיל את דרכו - לא שהיו לו הרבה ברירות - כאחראי בתחנת דלק. הוא התקדם עד שניהל כמה תחנות דלק בלוס אנג'לס, אבל החלום לא הרפה. כשנפלה לידיו ההזדמנות הוא רכש מועדון לילה מקומי עם שותף עסקי בשם ברוס נאהין, וקרא לו "דסטיני 2". בנרג'י עשה ככל יכולתו להקנות למועדון מה שהוא נטה לתפוס כארומה "קלאסית", אבל המועדון לא המריא. גימיקים נואשים כמו ערבי שש-בש, מופעי קסמים, מופעי היאבקות בוץ נשיים ושלל רעיונות קלאסיים אחרים לא צלחו. רגע לפני שהמועדון קרס החליט בנרג'י לשלוף שפן אחרון: מופעי חשפנות של גברים עבור נשים בלבד.
מקור הרעיון אינו ידוע. יש מי שטוען שבנרג'י העתיק קונספט ממועדון אחר, שבו גברים עלו על הבר ורקדו עירומים, והחליט להגביל את קהל היעד. אחרים טוענים שפול סניידר, אחד הלקוחות הקבועים ב"דסטיני 2" (שבסדרה מגלם אותו דן סטיבנס), העלה את הרעיון שעבד יפה במועדוני גייז. ככה או ככה, סניידר, שכינה את עצמו "הסרסור היהודי", דרבן את בנרג'י להוציא את הרעיון לפועל. אשתו של סניידר, הדוגמנית ושפנפנת הפלייבוי דורותי סטרטן, הביאה את הרעיון לתלבושת האיקונית של הלהקה: חפתים ועניבות פרפר, כקריצה לאוזניים ולעניבת הפרפר של שפנפנות פלייבוי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
באופן מוזר, הרעיון של מופע חשפנות גברית לנשים התאים בדיוק לתרבות התקופתית, לעידן של התנועות לשחרור האשה ולאופן שבו הפורנו חלחל אל המיינסטרים. המופעים נתפסו כסוג של הקבלה נשית לחוויה הגברית, ובנרג'י לא היסס להציג את עצמו כנביא פמיניסטי כשהתראיין לגבי המופע. השם צ'יפנדיילס נבחר על שם מעצב הרהיטים מהמאה ה-18 צ'יפנדייל שבנרג'י זיהה כ-ניחשתם נכון, קלאסי, ושפריטים מסוגו עיטרו את המועדון. שנה לאחר יציאת המופע סניידר רצח את אשתו והתאבד, אבל זה כבר סיפור אחר.
לוס אנג'לס של סוף שנות ה-70 הייתה מגוונת למדי מבחינה אתנית, תכונה שאפשרה בין היתר למהגרים כמו בנרג'י להתקדם, אבל להקת הצ'יפנדיילס שלו היתה כמעט כולה לבנה, משום שגברים לבנים היו בעיניו – לא תאמינו – קלאסיים. עם הזמן, מדי פעם שכרה הלהקה רקדן אחד שחור, אבל לעולם לא שניים בו-זמנית. המופע המריא במהירות שסחררה את ברנג'י עצמו. תוך יומיים מהרגע הראשון השתרכו מסביב לבניין של "דסטיני 2" תורים ארוכים של נשים שהגיעו בחבורות כדי לתחוב שטרות לחוטיני של גברים שריריים ולהשתכר. בשונה מהמקבילה הגברית שתמיד שידרה על תדר אפלולי, מסוכן ונצלני, מופעי הצ'יפנדיילס הרגישו תמיד על גבול הדאחקה, והאווירה בקהל הייתה של מופע בידור כמעט משפחתי. למעשה הם נחשבו כל כך לגיטימיים שבנרג'י גם תכנן להעלות מופעים של הצ'יפנדיילס בדיסנילנד, רעיון שלא יצא לפועל.
ההצלחה של הצ'יפנדיילס הרחיבה את טווח הפעילות של בנרג'י, אבל גם הביאה לחצר באופן בלתי נמנע את החיקויים, עובדה שבנרג'י מעולם לא הצליח להשלים איתה. כששני מועדונים אחרים העלו מופעים דומים לשלו הוא שכר אנשים שיציתו אותם. שני ניסיונות ההצתה נכשלו. הצ'יפנדיילס התפשטו, תרתי משמע, למרחקים הולכים וגדלים מלוס אנג'לס, וידם של המציתים ממילא לא הייתה מצליחה להגיע לכולם.
נואש מטקטיקת ההצתות החליט בנרג'י להעלות את העסק שלו ברמה. בתחילת שנות ה-80 הוא שכר את ניק דה נויה, מפיק טלוויזיה מצליח, זוכה אמי וכוריאוגרף, וביקש ממנו לשפר ולמקצע את ההופעה ממופע רודיאו פרוע למשהו שמתאים יותר למופעי הבידור שהחלו לפרוח בלוס אנג'לס באותה התקופה. דה נויה (שמגולם בסדרה על ידי מיורי ברטלט מהעונה הראשונה של "הלוטוס הלבן") השקיע את עצמו בעבודה והצליח מעל ומעבר. הוא שיפר את הכוריאוגרפיה של הלהקה, קירב אותה להפקות ברודוויי איכותיות והמציא תלבושות וגימיקים כמו ערבי-נושא שמתבססים על המפלצת של פרנקשטיין, גיבורי-על והחשפן הבלתי ידוע שהופיע עם שקית נייר על הראש, AKA הגבר המושלם.
אלא שהיחסים בין דה נויה לבנרג'י היו רחוקים מלהיות אידיאליים. הם רבו תמיד על השליטה במופע ועל הכסף. בשלב מסוים דה נויה החליט שעדיף להפריד כוחות – הוא הציע לבנרג'י חלוקת טריטוריה. דה נויה, כך הוא הציע, יעבור לניו יורק וישיק שם מופע חדש, בזמן שבנרג'י ינהל את העסק בלוס אנג'לס. דה נויה שכנע את בנרג'י לאפשר לו להשתמש במותג כדי להקים מועדון בחוף המזרחי ולצאת משם לסיבוב הופעות. הוא החתים את בנרג'י על מה שזכה לכינוי "הסכם המפית", הסכם שהבטיח לבנרג'י 50% מההכנסות אבל "בעלות נצחית" לדה נויה על סיבוב ההופעות העולמי של הלהקה. בנרג'י חתם אבל לא ממש הבין את המשמעות של "קניין נצחי". הסכם המפית, שבית המשפט העניק לו תוקף משפטי מחייב מאוחר יותר, למעשה נישל את בנרג'י מנדבך משמעותי ברעיון הצ'יפנדיילס.
דה נויה ובנרג'י פעלו משני צידי היבשת, אבל אין ספק שדה נויה העלה את המותג לגבהים חדשים. הוא החל להופיע בתוכניות אירוח בתור הפנים של הצ'יפנדיילס והאיש שמזוהה איתם יותר מכל, ודרך על כל היבלות של בנרג'י, שקיווה שהמותג יעניק לו את תהילת "המהגר שעשה את זה" שעליה חלם מאז ומתמיד. במקביל הוא המשיך להיות איש עסקים גרוע למדי. הוא נכשל אפילו בפעולות פשוטות כמו תשלום המיסים. כשהחובות שלו הצטברו, הוא ניסה להוציא לוח שנה של הרקדנים החשופים בתנוחות קלאסיות אך מגרות. הלוח היה להיט, עד שהתברר שבכל חודשי השנה של בנרג'י יש 31 ימים.
בנרג'י לא שעה לקול ההיגיון כשהקנאה שלו בדה נויה הרימה את ראשה המכוער. אחרי שדה נויה העלה מופע נודד מצליח בחוף המזרחי, בנרג'י ניסה להעלות מופע מתחרה בחוף המערבי. התביעה מדה נויה, שכזכור החזיק בזכויות הנצחיות על רעיון המופע, לא איחרה לבוא, והחמירה את המצב הפיננסי הרעוע ממילא של בנרג'י. על פי רוב במקרים כאלה הצדדים אמורים להגיע לפשרה או להתקדם לכדי פסיקת בית משפט - עניין שלפעמים תובע זמן רב, כוחות נפשיים וכסף, אבל יש לו יתרון בולט: הוא משאיר את כולם בחיים ומחוץ לכלא.
בנרג'י החליט על מסלול קצת שונה: הוא הזמין רוצח שכיר שיתנקש בדה נויה. ב-1987 ריי קולן, הבחור של בנרג'י, העביר את העבודה למיקור חוץ: מכור מקומי לסמים בשם ג'ילברטו ריברה לופז, שהתחזה לשליח, צעד ישירות אל המשרד של דה נויה וירה בו בפנים מטווח אפס. באותה הזדמנות, הוא חשב לעצמו, אני יכול להיפטר גם מהשותף העסקי שלי, ברוס נאהין. אלא שנאהין, שאמור היה להגיע לביקור במשרד של דה נויה באותו היום, ביטל את הטיסה עקב עניין בריאותי במשפחה, וכך ניצלו חייו.
אף על פי שהוא היה מחסל כושל כמעט כמו שהיה איש עסקים כושל, בנרג'י כמעט התחמק מהאחריות לרצח של דה נויה. אחרי שנה החקירה המשטרתית, שלא הובילה לדבר, התקררה. אף אחד במשרד של דה נויה לא ראה את הרוצח ולא יכול היה לקדם את השוטרים. בלי חשודים או עדים המשטרה ניסתה להתחקות אחרי המניע, אבל לא יכלה למצוא שום קשר מובהק בין הרצח לבנרג'י או לכל אחד אחר. ב-1988 נדמה היה שבנרג'י יכול להיות מרוצה: דה נויה היה מחוץ לתמונה, והמשפחה שלו מכרה את כל הנכסים הקשורים לצ'יפנדיילס חזרה לבנרג'י במחיר די זעום – 1.3 מיליון דולר. לפי המחבר של הספר "רקדני המוות, רציחות הצ'יפנדיילס", שעליו כאמור מתבססת הסדרה בהולו, השווי האמיתי של העסק היה גדול בערך פי עשרה.
בנרג'י נטה להאמין שהוא גילה דרך חדשה להצליח בעסקים: רצח את היריבים שלך, שאל אותי כיצד. הוא ניסה ליישם את השטיק על קבוצת רקדני צ'יפנדיילס לשעבר, שהחליטו להקים עסק עצמאי דומה בשם "אדוניס, הגברים של הוליווד". בנרג'י שכר רוצח בשם Strawberry (תות), שאמור היה לחסל אותם על ידי שימוש בציאניד שהכין לגמרי בעצמו. אבל תות השתפן, ומאחר שבעברו היא חלטר כמודיע של מנהל הסמים האמריקני, ה-DEA, והוא פחד להסתבך, הוא התקשר לסוכן שעבד איתו פעם ושפך את הכול. באותו רגע ה-FBI נכנס לתמונה, ארגן מבצע עוקץ ויצא ממנו עם די ראיות כדי להפליל את בנרג'י בניסיון לרצח, בהצתה ובסחיטה. הם הגיעו לריי קולן, ששיתף איתם פעולה וסיפר להם על הרצח של דה נויה. ה-FBI גם השיג הקלטה של בנרג'י מתרברב שהוא יכול להתחפף להודו אם אי פעם ייקלע לצרות בארה"ב.
לבנרג'י היה עוד מהלך אחד בקנה לפני שהקירות סוגרים עליו. הוא הודה באשמה וסגר על עסקת טיעון, שבעקבותיה אמור היה לוותר על כל חלקו במותג הצ'יפנדיילס ולרצות 26 שנות מאסר. ה-FBI, שלא אפשר לו להשתחרר בערבות, סיכל את התוכנית שלו לברוח להודו ולהתחיל הכול מחדש בשם בדוי. בשנת 1994, כמה שעות לפני שהוא אמור היה לקבל את גזר הדין שלו, הוא התאבד בתאו בתלייה בגיל 47. הרשויות טענו שאף שהוא היה בדיכאון, לא הייתה להם שום סיבה לחשוד שהוא עומד ליטול את חייו.
"התאבדותו בבית המעצר", אומר סקוט מקדונלד, מחבר הספר "ריקוד המוות", "הייתה מעשה של נדיבות ואהבה כלפי משפחתו. מכיוון שמותו התרחש לפני גזר הדין הרשמי של בית המשפט, הבעלות על הצ'יפנדיילס עברה אוטומטית לידיה של אשתו". איירין בנרג'י מכרה את הצ'יפנדיילס והמשיכה בחייה עד שנפטרה בשנת 2001. הצ'יפנדיילס ממשיכים לקפץ בעניבות פרפר ובחפתים ולהתנשק עם נשים שמנפנפות אליהם בשטרות עד עצם היום הזה.
