האוצרת שרי גולן לא קיבלה קרקע נוחה לנחות עליה. מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, ששוכן במיקום אסטרטגי ובמבנה מיוחד ומרשים, סבל במשך שנים מניהול עייף, חסר יצירתיות ועניין, שהוביל אותו להיות מוזיאון עם תנועת קהל מועטה ביחס לאחיו המוזיאונים העירוניים, ששוכנים בפאתי תל אביב. לפני כשנה, המוזיאון נפתח מחדש בתום שיפוץ מסיבי של ארבע שנים ומתיחת פנים. את תפקיד האוצרת הראשית נטלה סבטלנה ריינגולד, שכיהנה לפני כן כאוצרת הראשית של מוזיאוני חיפה. "המוסד", התערוכה הראשונה שאצרה למוזיאון, הפכה גם לתערוכה האחרונה, זאת לאחר שהתפטרה בעקבות אירוע חריג.
במסגרת אותו אירוע, ראש העיר רמת גן, כרמל שאמה הכהן, יצא באופן חריף בסמוך לפתיחת התערוכה נגד אחת מהיצירות במוזיאון. מי שהצליחה להרגיז אותו היא היצירה של האמן דוד ריב, שבה נראית דמותו של מתפלל בכותל לצד הכיתוב "ירושלים של זהב"/"ירושלים של חרא", והראשון בתגובה החליט להסירה מהתערוכה בטענה כי היא גזענית ופוגענית, על אף שלא הוצגה בתערוכה הראשית, אלא כחלק מאוסף המוזיאון דרך דלת זכוכית שקופה.
דרישת שאמה הכהן הובילה בסופו של דבר להסרת התערוכה כולה, ולסכסוך פומבי בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעתירה של ריב יחד עם האגודה לזכויות האזרח, התפטרות האוצרות הראשית, וסגירת המוזיאון כליל למשך חודשים ארוכים, כשהוא נמצא על הכוונת של כל עולם האמנות הישראלי.
לכתבות נוספות במדור:
התערוכה שאצרה ריינגולד עסקה בקשר הסמוי בין המוזיאון כמייצג של אמנות, שלכאורה מקדשת את חופש המחשבה והביטוי, לבין הכוחות הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים שמכתיבים חלקים מן הפעילות של עולם האמנות מאחורי הקלעים. "סבטלנה ואני מאוד שונות כאוצרות, אני חושבת שאנחנו שונות גם כנשים בתוך עולם האמנות", מסבירה גולן בריאיון ל-ynet. "נקודת המוצא שלי ושלה הייתה מאוד שונה. אני רציתי לייצר כפרויקט ראשון שלי משהו שיש בו תחושה מזמינה. לייצר הרגשה של בית. נכון ששתינו התייחסנו לשאלה 'מה זה מוזיאון', אבל אני מתייחסת לשאלה 'מה זה מוזיאון רמת גן'. מה ההיסטוריה שהייתה פה. אני חושבת שאפשר לגעת בכל נושא, רק צריך לחשוב איך עושים את זה".
בעקבות מה שקרה, את מרגישה שיש דברים שתחשבי פעמיים אם להציג?
"לא. יש דברים שאחשוב פעמיים אם להציג באופן כללי, וכשזה יקרה, אני אחשוב איך להציג - ולא אם להציג. לא יקרה כלום אם נשים שלט ליד עבודה שאומר שהיא עלולה לפגוע ברגשות של חלק מהציבור. יותר מזה, היו כמה תערוכות שהייתי שמחה אם היו אומרים לי מראש, 'זהירות, מיליון איברי מין גבריים לפנייך'. אנחנו מדינה מעורבת, והמוזיאון יושב על הגבול עם בני ברק".
מה היה לך חשוב לקדם עם הכניסה לתפקיד?
"אני חושבת שהמטרה היא לא רק להתריס. הרבה יותר מעניין אותי להגיד 'בואו ניגע בדבר הכי מורכב בעולם, בצורה שתרגישו נוח לדבר על זה'. כשאת באה בפעם ראשונה ופותחת מקום אחרי שהוא גם עבר שיפוץ וגם החליף הנהלה ותפיסה אוצרותית, את שואלת את עצמך 'מה התפקיד של מוזיאון'. אני חושבת שהפרספקטיבה הייתה כאן צרה, אי אפשר להפנות את השאלה הזאת רק לעולם האמנות. המוזיאון נועד לשרת אנשים, לשרת ציבור, וצריך לשאול גם אותם משהו.
"כאוצרים התפקיד העיקרי שלנו הוא תיווך לקהל הרחב, לקהילות עירוניות, לעולם האמנות. אני מאמינה יותר בתערוכות שמציעות לחשוב על הדברים יחד. אני שומעת אנשים שאומרים שהקהל רגיש מדי היום ושעל כל דבר צריך להזהיר. אבל בכל זאת, יש תערוכות שאני אומרת, 'הייתי שמחה שתהיה לי הכנה', שתהיה לי את האופציה הזאת. אני חושבת שכאן לא הייתה אותה, והאופן שבו הכול דובר לא היה אידיאלי מכל הצדדים".
9 צפייה בגלריה
"יכולתי ללכת נטו לעשייה חברתית. הציעו לי לרוץ לכנסת, אבל זה לא מה שאני רוצה, זה לא מה שמעניין אותי". שרי גולן
(צילום: יובל חי)
ומה אם יגידו לך שזה יכול להנמיך את מה שיוצג במוזיאון?
"אי אפשר כל הזמן להתייחס לציבור הרחב כאילו הוא מטומטם ורק אנחנו חכמים. שואלים אותי 'מה, זה יהיה מתנ"ס?', זה רק מראה כמה דרך יש לישראל לעשות. מה שפה נתפס חדשני, קורה בעולם עוד משנות ה-70. יש מרכזים שלמים ומוזיאונים שלמים שמוקדשים לאמנות מבוססת קהילה, לאמנות שיתופית, ליצירת דיאלוג עם המרחב הציבורי, לא המצאתי את הגלגל. ויש אמנים, גם ישראלים, שזה המדיום שלהם, והם יכולים לעבוד עם כל מיני סוגים של קהילות. הנישה של אמנות מבוססת קהילה ואמנות ככלי לשינוי חברתי קיימת בעוד מוסדות, אבל הם ממוצבים כ'מוסדות אלטרנטיביים', ולא בתוך המיינסטרים".
"הזירה האמיתית לעורר בתוכה שינוי היא במפגש דרך שפה של אמנות ותרבות"
התקרית של מוזיאון רמת גן המחודש - בלון שהתפוצץ תוך כדי הניפוח שלו - הייתה מייאשת ומטרידה. לא ברור היה אם ואיך יוכל המוזיאון להתאושש, ולחזור לממש את הפוטנציאל הגלום בו, שנראה כאילו כבר נגע בו לרגע. לתוך כל זה נכנסה לפני שלושה חודשים גולן, שהיא לא רק אוצרת אלא גם יזמת בתחומי האמנות והאקטיביזם, פעילה חברתית, מרצה וכותבת, שפעילותה בשדות האמנות והאקטיביזם הייתה מאז ומעולם פורצת דרך וייחודית. היא אצרה מעל ל-60 תערוכות, בהן גם בנושאים חברתיים, הובילה במשך שנים את גלריה רוזנפלד הנחשבת, ועזרה להעברתה מרחוב דיזנגוף לדרום העיר - צעד חלוצי בזמנו לגלריה מבוססת, שתרם להתפתחות של דרום העיר כאזור של גלריות לאמנות.
לאחר מכן היא הקימה גלריה משלה ("המשולש"), יצרה שיתופי פעולה עם גופים אקטיביסטיים, והקימה מערך הכשרות ייחודי, כשהבולט ביותר הוא "כל מה שלא לימדו אתכם בבית הספר לאמנות" - קורס שלימד אמניות ואמנים להתמודד עם החיים שאחרי לימודי האמנות, כמו איך לתמחר עבודות, כיצד לפנות לגלריות, אוצרים ואספנים, ושאר נושאים טריוויאליים שלא מלמדים באקדמיה. הקורס היה כל כך מוצלח ונחוץ, שהוא התארח גם במוסדות האקדמיים עצמם.
בשנת 2016, כשנה לפני הגל העולמי של תנועת MeToo ששינה מקצה לקצה את השיח על תקיפות והטרדות מיניות בציבור, עלה שמה של גולן במסגרת הפרשה של עבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל, איש עסקים ישראלי, בן למשפחה עשירה ומשפיעה שהחזיקה ברשת חנויות רהיטי היוקרה "קסטיאל" ובנכסי נדל"ן. הוא ניצל את כוחו וקשריו כדי לבצע תקיפות מין חמורות בנשים, בין היתר כבעלים של מועדוני לילה בתל אביב. קסטיאל ומשפחתו היו אספני אמנות, וגולן הכירה אותו מהתחום, היכרות שעתידה להפוך לתקיפה חמורה.
לאחר הפרסום הראשון סביב הפרשה ברשתות החברתיות, בפוסט של האמנית והאקטיביסטית עירד מרציאנו צייגר, גולן הייתה בין המתלוננות הראשונות על אונס ומעשים חמורים נוספים מתוך עשרות, ואחת הבודדות שהגיעו לכתב האישום הסופי. לאורך כל הדרך היא נלחמה בפנים גלויות, לא מסתתרת, שיתפה במאבקה את הציבור והתקשורת, והובילה מהלכים תקדימיים למען זכויות של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. הבולטים שבהם הוא "חוק החיסיון", המכונה גם "חוק שרי גולן", שביטל חובה לחשוף חלקים מהליכי טיפול נפשיים שעוברים מתלוננים ומתלוננות, וכן השמעת קולה בוועדת השחרורים - מה שלא היה נהוג עד אז. בעקבות פעילותן של הנפגעות הורשע קסטיאל ונכנס לכלא לפרק זמן של ארבע שנים, וביולי 2022 שוחרר ממאסר.
גם לאחר שהפרשה הגיעה לסיומה, גולן לא עצרה את הפעילות האמנותית שלה לצד הפעילות החברתית והפוליטית התובענית, ואף שילבה ביניהן. הבחירה באישה שעומדת על שלה ולא מפחדת להשמיע את קולה באופן בהיר להיות האוצרת הראשית של מוזיאון רמת גן לאמנות - היא הצהרה. "יכולתי ללכת נטו לעשייה חברתית. הציעו לי לרוץ לכנסת, אבל זה לא מה שאני רוצה, זה לא מה שמעניין אותי", מספרת גולן. "אני חושבת שהזירה האמיתית לעורר בתוכה שינוי היא חוויה בין-אישית, במפגש, דרך שפה של אמנות ותרבות. רק דרכה אפשר לגעת בדברים מסוימים שאין להם כמעט מילים ביומיום כי הם כל כך נפיצים.
"כולם אמרו לי 'את האדם הנכון בזמן הנכון', אבל זה לא היה קורה בלי העשייה האקטיביסטית לאורך השנים. אנשים ידעו שאני עומדת על שלי כשצריך, שאני לא מפחדת לגעת בדברים מורכבים. יכלו פה במוזיאון לבחור בחירות הרבה יותר שמרניות, נקרא לזה ככה. אבל החליטו שזה הדבר שזקוקים לו עכשיו, ואני מאוד שמחה. קיימים הרבה אוצרים טובים שיכולים לאצור תערוכות מוצלחות, אבל לא כולם יכולים להפוך את המקום הזה למרחב של שיח דרך תרבות ואמנות. בגלל הניסיון החברתי שלי, יש לי אמונה שאני יכולה לעשות את זה בצורה אפקטיבית יותר מאוצרים אחרים".
9 צפייה בגלריה
"אני לא מפחדת מאתגרים. אני מאמינה שצריך לגשת אליהם בצורה שהיא הרבה יותר מודעת". שרי גולן
(צילום: כרמית חסין)
איך היחסים והתקשורת מול העירייה בינתיים?
"ממש טובים. קודם כול, רועי ברזילי, שהוא יו"ר מוזיאוני רמת גן וסגן ראש העיר, מאוד מסור למוזיאון. הוא היה כאן בוועד המנהל במשך 14 שנים, לכן הוא מבין מה המשמעות של מוזיאון, וזה חשוב לו. יש גם את רן גואטה, המנכ"ל החדש שמגיע מהקאמרי ועוד תיאטראות. הוא עם ראש פתוח ונמצא בקשר, יחד איתי, מול העירייה. היה לי חשוב להגביר את שיתוף הפעולה מול העירייה, בסופו של דבר אני תושבת רמת גן כבר כמעט עשור. כלומר, העמדה שלי היא שאין ניתוק בין העיר למוזיאון. בהרבה מובנים יש חשדנות כלפי אמנות עכשווית, אבל אני חושבת שאם בונים את הקשר בצורה שיש לו יותר בסיס, דיאלוג ואמון, אז חווים גיבוי מלא מהעירייה. הסיפור הזה היה מאוד לא נעים לכל הצדדים, והיה אפשר לנהל את זה מכל הצדדים באופן שונה. כרגע יש לי תמיכה וחופש מוחלטים מהעירייה אז אני מרוצה".
את חושבת שהייתה הפקת לקחים מהאירוע הזה?
"יש הפקת לקחים, וכמובן גם חששות. אבל אני מאמינה שמספיק להכיר אותי מעט בשביל להבין שסוג הדיאלוג שאני רוצה הוא שונה. אמרתי להם בדיוק הפוך - 'כל דלת שתפתחו לי בעירייה, אני אכנס בה', אם זה בוועדת תרבות, חינוך, גמלאים, קידום מעמד האישה, חינוך מיוחד, כל דבר. אנחנו דווקא רוצים את הקשר הזה, כי ברגע שעושים את החיבור הזה נכון, זה ניצחון לכולם. האם בתוך החיבור הזה יכולים להיות גם דברים מאתגרים? בוודאי. אבל אני לא מפחדת מאתגרים. אני מאמינה שצריך לגשת אליהם בצורה שהיא הרבה יותר מודעת".
"כשאני רואה במוזיאון אנשים מבני ברק לצד סטודנטים משנקר, אז החיבור גדול מסך חלקיו"
גולן מתכננת את העתיד של מוזיאון רמת גן בעיניים נוצצות. היא מדמיינת מוסד תרבות שמעורב בקהילה, ושהקהילה מעורבת בו. בימים אלה היא מובילה שיפוץ מאסיבי של המוזיאונים ההיסטוריים שסמוכים למוזיאון רמת גן - בית קונסנט, בית רפפורט ובית כהנא. בנוסף, באזור אחר של העיר, ליד בית צבי, המוזיאון לאמנות רוסית והמוזיאון לאמנות המזרח עוברים שיפוץ גם הם. כולם עמדו מוזנחים שנים כתוצאה ממחדלים מתמשכים שלא טופלו מעולם. בקרוב, כשיושלם השיפוץ, יהפוך המתחם לקריית מוזיאונים טבולה בנוף של גדות הירקון, עם אירועים בתוך המוזיאונים, ברחבות שופעות הצמחייה ובבתי הקפה שיפתחו שם. בימים אלה מתקיים גם תהליך שימור של אלפי היצירות שבאוספי המוזיאונים. גולן מתכננת לשלב במוזיאונים המתחדשים גם תכנית רזידנסי ראשונה מסוגה בארץ, שבמסגרתה האמנים הנבחרים יגורו ויעבדו בחדרים בתוך המוזיאון עצמו.
יריית הפתיחה של החזון של גולן כאוצרת הראשית מתחילה כבר בימים אלה, עם פתיחתו לציבור של פרויקט "סלון במוזיאון: אמנות, מרחב, שיח" - בפרויקט פופ-אפ שמוצג בקומת הכניסה של המוזיאון, ויעלה בהמשך בגרסאות שונות למרחבים אחרים. "הסלון" יציג מתוך אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, שמונה מעל 2,500 יצירות אמנות ישראלית, כשבתערוכה הנוכחית מוצגות מעל 70 יצירות. חלקן לא נחשפו לציבור הרחב מזה שנים, או אי פעם, ומאחוריהן שמות של אמנים מוכרים שהפכו לאגדה, לצד אמנים שלא זכו להכרה. "את חלק מהאמנים אפילו אנחנו לא ידענו לאתר", אומרת גולן. "למשל גד לוין. זה ציור שכל כך אהבתי ושמחתי לשלב אותו. יש פה גם עבודות שהן יחסית מתחילת הדרך או מתקופות שונות של אמנים ואמניות, שיהיו הפתעה להרבה אנשים. למשל אחת העבודות הראשונות של עלמה יצחקי שהוצגה בפומבי. היום היא מציירת סוג של היפר-ריאליזם, והעבודה הזאת ממש אחרת".
בנוסף לתערוכה, מוצעת גם סדרה מגוונת ועשירה של פעילויות מתחומי תרבות ודעת שונים מדי שבוע, מותאמות לקהילות שונות. "אני עובדת יד ביד עם המחלקה לחינוך והדרכה, ויחד אנחנו מפתחים יחסים עם קהילות שונות, אם זה 'נפגשות במוזיאון' עם המחלקה לקידום מעמד האישה, 'רביעי ייחודי' למשפחות עם צרכים מיוחדים, בי"ס שמשלב קהילה חילונית ודתית יחד ועוד. זה גורם לאנשים שמרגישים פחות מחוברים למוזיאונים להגיד 'זה מרחב שכן מתאים גם לי'".
כל העשייה הזאת מרגישה כמו הצהרה - כולכם מוזמנים, כולכם רצויים, ואתם יכולים להישאר.
"לגמרי, זה חלק מה'אני מאמין' שלי. העולם האמנות התקדם הרבה מאז ה-White Cube (תפיסת תצוגה שמאופיינת בחלל לבן ונקי בלי אופי, שלא מושך תשומת לב מהמוצגים, ד"מ), אבל אני כן מרגישה שיש חזרה למקום הזה, במיוחד בישראל. אפשר להרגיש תחושת קדושה, שאנחנו 'מפריעים' לאמנות, אבל אני חושבת שלא צריך להרגיש ככה. כשפתחתי את הגלריה 'המשולש', הדבר הראשון ששמתי שם היה ספה צהובה ענקית. כולם הזהירו אותי שזה ימשוך תשומת לב מהתערוכות והעבודות. אבל הספה הזאת היא הצהרה, ופינת הקפה שהייתה חשופה לכולם היא גם הצהרה. לרוב כשבאים למוזיאונים או גלריות עושים סיבוב, והפינות שבהן אפשר לשבת ולדבר או לשתות קפה מרוחקות".
גולן מסבירה שפרויקט "הסלון" מנסה לייצר מבט מחודש ועכשווי על אוסף המוזיאון, שנאסף במשך השנים על ידי אוצרים קודמים במוזיאון, כמו מאיר אהרונסון (שגם ייסד את המוזיאון), איילת השחר-כהן ויהודית מצקל. "אנחנו לא חייבים לקחת משהו מפעם ולהציג אותו כמו פעם. אפשר להציג אותו בהתאם לזמנים של היום", היא מסבירה. "לקחת משהו חדש, כמו אירועים שונים, ולהציג אותו יחד עם המבט אל העבר. בישראל כמעט כולנו הגענו מאיזו גלות, והיה את מיתוס 'הצבר שנולד מן החולות'. גם האמנות הישראלית מאוד התבססה עליו בהתחלה, אבל בסופו של דבר זה לא ככה, כל אחד מספר סיפור אחר. מרוב שרצינו להתחדש קצת מחקנו את ההיסטוריה של עצמנו. גם באמנות עכשווית הייתה תחושה שפוסט מודרניזם זה ה-דבר, וכל השאר לא קיים ולא מעניין".
9 צפייה בגלריה
"כשאני מסתכלת על האוסף של המוזיאון, אני שואלת את עצמי כמה נשים, מזרחים ולהט"בים נמצאים בו". שרי גולן
(צילום: יובל חי)
"את יודעת איפה למדתי בפעם ראשונה מה זה אמנות ישראלית?", שואלת גולן. "לא במדרשה, אלא במחסנים בגלריה רוזנפלד. למדתי במדרשה של רפי לביא, לפניו לא היה עולם אמנות ישראלי, אולי רק את אריה ארוך ואביבה אורי. עולם האמנות נולד מתוך 'דלות החומר' (סגנון אמנות ישראלית שנחשב לאחד המשפיעים עד ימינו ומאופיין בשימוש בחומרים דלים וזמינים, לביא היה ממקימיו. ד"מ). האמנות הישראלית הייתה צריכה לבצע רצח אב בשביל ללדת את עצמה. אבל היום כשאני מסתכלת על האוסף של המוזיאון, אני שואלת את עצמי כמה נשים נמצאות בו? כמה מזרחים ומזרחיות? כמה להט"בים? האירועים כאן הם לא רק מקום שבו הקהילה מדברת את קולה, כל אחת מהסדנאות נוגעת באופן כזה או אחר בבסיס לשינוי חברתי והתנהלות אחרת בעולם, ומבקשת לשאול - למי עד היום היה מקום בתוך מוזיאון, ולמי לא?".
מה לדעתך התפקיד של מוזיאון באקלים החברתי-פוליטי הנפיץ שיש היום בישראל?
"יש קונפליקטים בתוך החברה הישראלית, צריך לגשת אליהם עם משנה זהירות ורגישות, אבל לגעת בהם. הבחירה בי לתפקיד הזה באה עם הרבה אחריות. אני מאמינה שאמנות ותרבות הם כלי לשינוי תודעה, לשינוי שיח, לקירוב בין קבוצות שונות באוכלוסייה ולדיאלוג. אסור שזה יהיה מונולוג. מוזיאון הוא לא רק מקום להציג אמנות, זה מרחב פעולה. אני שואפת שהדיאלוג לא ייעשה רק דרך העבודות עצמן. הוא צריך לכלול בתוכו עוד סוגי מדיום של תרבות.
גולן מציינת בתור דוגמה את הזוגיות שלה עם בעלה, אדם מאמין וימני. "יש לנו דעות שונות, ועדיין אנחנו חיים יחד, מגדלים את הילדים שלנו. אם כל העולם היה יכול להסתדר כמונו, לא היינו בבעיה שאנחנו נמצאים בה עכשיו. בסוף מעשים אנושיים קטנים יכולים לשנות המון. אם מילים שכתבתי בפוסט הפכו לחוק חדש במדינת ישראל, אז בטח שלמפגשים בתערוכות יש אפקט מצטבר של שינוי. זה לא 'עולם האמנות נגד בצלאל סמוטריץ''.
"כשאני רואה פה גם אנשים מבני ברק וגם סטודנטים צעירים משנקר, אז החיבור הזה גדול מסך חלקיו וזה יתרון. הייתי רוצה שמוזיאון רמת גן יהיה אחר באופן שבו הוא מסתכל על קהל. מקום שחורט על דגלו, מעבר לישראליות, מעבר לחברתיות - מערכות יחסים. אני מאוד אופטימית ביחס לזה. האחריות שלנו היא לא רק כלפי מספרים, היא גם אחריות למפגש איכותי עם הקהילה. לא גדלתי בתל אביב או במרכז לתוך מוזיאונים, גדלתי בין עזה לאופקים. כשהתחלתי להתאהב בעולם הזה, והייתי מחליפה מדים בשירותים כדי להסתובב בגלריות, זה היה גילוי עולם חדש שלא האמנתי שמותר לי לדרוך בתוכו בכלל. גם היום, אני רואה הרבה פעמים אנשים שנכנסים ושואלים בחשש אם מותר להיכנס. למרות שפתוח ויש שלט עם שעות הפתיחה, עדיין הם מרגישים שהם מפריעים. למה שזה יהיה ככה?"
9 צפייה בגלריה
"אני שואפת שגם ילד בן חמש וגם פרופסור לאמנות בן 85 יוכלו ליהנות". "אב ובן", אלכס קרמר
(צילום: רן ארדה)
בשנה הקרובה מתכננת גולן להציג את התערוכה "קווין", שתעסוק במגדר ובקהילה הלהטב"קית. לדבריה, לא כל העבודות שיוצגו בתערוכה יהיו ידידותית לילדים או לאנשים מאמינים. "אין לי בעיה עם זה, זה אתגר מבחינתי. זה בעצם לומר 'אני רוצה לדבר על קוויריות ועל הקהילה הגאה גם עם ילדים'. איך אני עושה את זה בצורה לא מתריסה? שמעוררת התקרבות ושיח? צריך שלא תהיה צנזורה, שיהיה חופש ביטוי. אבל יש לנו גם תפקיד מול הציבור, והוא לא רק לעשות דווקא, אלא לראות מה זה משרת. כאמא, גם אני רוצה לבוא עם הילדים שלי למוזיאונים. גם אני רוצה שלפחות רוב התכנים יהיו כאלה שאני יכולה לחשוף אותם אליהם.
"אני שואפת שגם ילד בן חמש וגם פרופסור לאמנות בן 85 יוכלו ליהנות בחלל. אמנות יכולה לאתגר, ועדיין לפנות לקהילה רחבה יותר. אני פשוט חושבת שלפעמים לעולם האמנות יש נטייה לרצות להיות מאוד ליברלי, אבל באותה נשימה להיות סנוב. השאלה היא איך אפשר לדבר על ריבוי קולות, ריבוי דעות, דמוקרטיה. אני מאמינה שיבחנו אותי על פני ציר הזמן - לראות שזה אכן ככה".
