כשהייתי בן שמונה או תשע, חיינו כבר בתל־אביב, חבר ילדות שלי כיוון אל אבא שלי אקדח צעצוע וירה. אבא שלי נתן בו מין מבט קר כזה, ואמר לו בקול תקיף שלא מכוונים אקדח לבן אדם. וזה מעניין כי לפני כמה ימים חבר של אחד הילדים שלי כיוון אליי אקדח ופתאום באינסטינקט הגבתי כמוהו".
מה, באותו המשפט?
"לא רק. ממש הקול של אבא שלי בקע מתוכי ואמרתי לילד את אותו הדבר. אני גם לא אוהב את זה ונראה לי שזה לגמרי מוסר שראוי ללמד. זה כבר אימוץ של הדבר כמשהו נכון מבחינתי. אבל כשאבא שלי אמר את זה הוא היה מפחיד יותר. פתאום אבא שלי, המבוגר, מדבר אל חבר ברצינות מאיימת כזאת. זה לא משהו שקורה כל רגע, והוא ממש לא היה כזה. אבל היו ענייני גבולות כאלה, של 'ככה לא עושים'. ואני זוכר שכילד לא הבנתי מה הקטע".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה הפתיע אותך?
"כן, לגמרי. היו לו עקרונות כאלה פתאום, הוא היה יכול להיות נורא סטריקט. בכלל היה בו משהו מאוד שמרני. דברים שככה עושים אותם. כולל אגב נגיד הלוויה, האזכרה. הוא בן אדם שאין ולא היה אתיאיסט ממנו. הכי כופר. לא היה כופר כמוהו. אבל לצד זה היו דברים שככה עושים. נגיד להיקבר ליד ההורים. היה חשוב לו שיבואו ליארצייט. הוא אף פעם לא נימק את זה רציונלית. ככה עושים. לא מכוונים אל מישהו אקדח. אפילו אם זה צעצוע".
הרבה זיכרונות נושא אהרון לוין, בן 42, מאביו, חנוך לוין. מבין ארבעת בניו של המחזאי, המשורר ואחד מגדולי הסאטיריקנים בישראל — אהרון הוא זה שהיה הכי קרוב אליו, מי שהמשיך את דרכו היצירתית. כשאני שואלת אותו על כך הוא עונה, "כן, כן, אני נדפקתי. עמדתי קרוב מדי לאש. כל האחרים שמרו מרחק", הוא משיב ומצחקק. "כולם היו שם אבל אני הייתי ברמה שליוויתי אותו בבית החולים והתנדבתי לזהות את הגופה לפני הקבורה. כאילו זינקתי לתוך זה. משהו אצלי עבד שעות נוספות וממש שתה את זה. זה זמן חירום ואתה פשוט מגיב. זה היה האינסטינקט שלי וזה התפקיד שלקחתי על עצמי".
2 צפייה בגלריה
"התחלתי לקרוא ולכתוב ממש מתוך ניסיון להיכנס לנעליים שלו". חנוך לוין
(צילום: מיכאל קרמר)
חנוך לוין נפטר מסרטן הערמונית באוגוסט 1999, כשאהרון היה בן 19. הוא היה חייל בחיל המודיעין כשאביו חלה, ומאז כל השירות סבב סביב מחלתו. "אבל במקביל זו הייתה גם תקופה מדהימה כי בעצם אז התחלתי לכתוב בטירוף ולקרוא בבולמוס פסיכי", הוא נזכר. "צללתי לתוך העולם הזה של כל מיני יצירות במוזיקה הקלאסית וכל המאסטרים לספרות. הייתי באמוק. כתיבה. תיאטרון. ספרות. זה גם גיל כזה וגם עצם האובדן. בבת אחת פשוט נפתח לי צוהר. לפני זה, זה לא עניין אותי בכלל. עניין אותי רק לשחק כדורסל ובנות, הערצתי את קווין (הלהקה - נ"פ) ואז הלכתי לצבא ואבא שלי מת ובמכה התחלתי לכתוב ולהתעניין בתרבות".
בשיר הראשון הפותח את ספרו 'הלך על אהרון' (הוצאת פרדס), ואת חטיבת השירים 'מחרוזת אב', הוא כותב: "אֲבָל אַתָּה, אַבָּא, לֹא מַתָּ./ קַמְתָּ בְּתוֹכִי כְּמוֹ מִפְלָץ,/ לָקַחַת לִי אֶת הַיָּד וְעָשִׂיתָ/ בִּי מַעֲשֵׂה אָב".
אלה שורות יפות וחזקות. בעצם הכתיבה שלא הייתה חלק מחייך עד אז היא־היא המפלץ הזה בדמות אבא שלך שקם בתוכך, לקח לך את היד וגרם לך להתחיל לכתוב פתאום?
"כן, כן. לגמרי. גם הכתב שלי ממש השתנה. הכתב שלי נהיה דומה לשלו".
משוגע. זה משהו שעשית באופן מודע?
"בדיעבד אני יכול להגיד שלא הייתי יכול אחרת. אבל כשעשיתי את זה בפועל אני זוכר שניסיתי לעשות את זה. היה שם מעשה חיקוי אקטיבי. התחלתי לקרוא ולכתוב ממש מתוך ניסיון להיכנס לנעליים שלו. וכאילו, מה יותר להיכנס לנעליים של מישהו מלשנות את הכתב שלך לשלו?! לנסות למלא את המקום שלו ובאותה שעה להיכנס לנעליים שלו. זה גם איזה סוג של קדיש".
באחד השירים אתה גם מהדק ת'אדמה וחוגג.
"בעצם עד היום זה מה שאני עושה. זה פתח לי צוהר. זה לא היה קורה, אני חושב, אם הוא לא היה מת. הכתיבה והיצירה כרוכה אצלי באשמה, שנהניתי מזה. אתה מרוויח מהמוות. אתה יוצא לחופשי. אבא מת!" הוא קורא ושנינו צוחקים. "עכשיו אני יכול להגיד שלכתוב את הספר הזה זו הייתה הדרך היחידה שלי למצוא את הקול שלי. ההשפעה הזאת היא עול ופתאום הבנתי שהיא גם כוח. ונראה לי שזה מה ששיחרר אותי מהניסיונות הבלתי נמנעים לחקות אותו".
החיקוי בא לידי ביטוי בעוד דרכים?
"גם בדברים שכתבתי, בתכנים. כשהייתי צעיר כתבתי באותה השפה, בהומור דומה, כל מיני מערכונים. אני גם כותב לתיאטרון. לא להיות מושפע ממנו בכלל היום בתיאטרון — אני לא חושב שזה אפשרי. הוא יוצר כל כך דומיננטי שאין לך מנוס מזה".
וההשפעה הזאת הייתה בעוכריו כבר בתחילת הדרך. הוא מצביע על מיקומו של מה שהיה פעם מועדון 'הברזילי', ונזכר בקטע הראשון שהעלה על במה, כשרק החל להעז בכתיבה. "קראו לזה 'תחת שמיים כחולים' וזה היה מין קברט פוליטי במסגרת ערב השקה לכתב העת 'מטעם'. היו כל מיני טקסטים שכתבתי ולהקה שניגנה רוקנרול, והאמנית נלי אגסי שתפרה שמלה רק ממדי צבא שכיסתה את כל הבמה וזלגה ממנה. זאת נגיד כתיבה שהיום אני יכול להגיד שהייתה ממש סוג של ריפ אוף מאבא שלי. היו שם גם דברים מגניבים, ווייב טוב והיה מפוצץ אנשים, אבל בדיעבד זה מביך אותי".
למה?
"כי זה היה ממש העתקה ברורה של הדברים שהוא כתב. זה כאילו נועד להיות טראומטי. לעשות את זה בגיל 24, כמו שהוא עשה את 'את ואני והמלחמה הבאה' בגיל 24, ואז להלקות את עצמי על זה. עם בוב דילן הייתה לי מין הבנה כזאת, שיש אמנים שעם כמה שאתה יכול להעריך את הגדולה שלהם הם יותר מדי דומיננטיים ואתה כיוצר לא מניב לידם. יש יוצרים שיש להם איזה לב רחב בתוך היצירה והם כן מאפשרים גדילה. נראה לי שאבא שלי ודילן הם דומים באיכות הזאת הסופר־מז'וריות. אבא שלי השאיר אדמה חרבה, באיזשהו מקום, להרבה מאוד יוצרים אחריו, ואני בהם. אני מתייחס פשוט להשפעה שלו כיוצר. אנשים שהשפיע עליהם ובצורה שהיא לא תמיד מאפשרת משהו אחר".
"מה שקרה בין ההורים שלי אילץ אותי לחיות בשקר. בתור ילד היה בזה משהו מבלבל נורא. מצד אחד יש לך אבא, הוא אוהב אותך, הוא רוצה בקרבתך, תמיד היינו מאוד קרובים. מצד שני ההורים שלך גרושים ויש לו נשים אחרות"
אתה מתכוון לנוכחות שמסרסת ולא מגדלת?
"מסרסת, כן. פשוט מסרסת. והדרך היחידה להתמודד עם זה כקונטרה זה מהמינוריות הכי טהורה. כי היה באבא שלי משהו מינורי בתוכן של הכתיבה אבל ככותב הוא היה מאוד מז'ורי. טכנית אפילו. בכמות שהוא הפיק, בעוצמה של הדבר. המון פעמים מפספסים את זה כי באמת שהוא היה כותב אדיר, שכתב גם על אנשים — כתיבה שרואה את האחר. ושוב, קשה לי להגיד, כי אני מדבר גם מקרבה ואין לי יכולת ממש לשפוט. אבל אני רואה אנשים אחרים שכותבים לתיאטרון ובכלל את מצב התיאטרון בארץ ולאן הוא הלך. היום מעלים הרבה יותר עיבודים לספרים או דברים שהם הרבה יותר קומוניקטיביים במובן הכמעט־טלוויזיוני. וחסרה כתיבה יותר תיאטרונית מובהקת, אוונגרדית, חלוצית. אני חושב שזה ככה בין השאר כי משהו שם נגדע. לא נוצרה איזו המשכיות טבעית. עד היום לא נמצא מישהו שייתן לו פייט. אולי־אולי יונתן לוי. ליונתן לוי יש קטע ויש לו באמת קול".
אצלך, לפחות, דמות האב הגדולה גם יצרה משהו טוב והניעה אותך לכתיבה. הספר שלך עוסק במבט הזה אליו.
"הייתה לי דמות אב יצירתית וזה משהו שלאבא שלי לא היה. תמיד תפסתי את זה כחולשה שלי. שנים זה היה רק עול מבחינתי כיוצר להיות הבן שלו. אבל אז הבנתי שדי, אי־אפשר לטאטא את זה יותר וזאת הייתה הפעם הראשונה שכתבתי עליו. בכתיבה של הספר התחלתי לראות שבעצם רק משם אני יכול להצמיח משהו".
תסביר.
"האשמה והחולשה שהרגשתי בגללו היו מהמקום שניסיתי לחקות אותו. הכתיבה של אבא שלי הייתה באיזשהו מקום מובנת מאליה בשבילו. היה לו איזה שריר שעבד מדיי וואן, בעוצמה, על סטרואידים, ואף פעם לא דעך. גם התנובה שלו וגם הדרמטורגיה שהתחילה מהמחזה הראשון, לא היה שם שום פסיק שלא במקום. הוא ידע את עצמו על בוריו. ואצלי הספק הוא כל כך שריר. בעצם מעשה הכתיבה משהו היה כל כך רעוע ולא בוטח ומשם הייתי צריך לחצוב את דרכי. נראה לי שזה הבסיס של הספר".
אנחנו נפגשים בקפה 'בתה וגריגה' בלבונטין, בשבת בצהריים, יום אחרי ליל הסדר. לוין חי כבר שש שנים בברלין עם אשתו, המוזיקאית יעל נחשון־לוין ושני בניהם, דויד ובנימין, בני 11 ותשע. כשהוא נשאל על פשר הבחירה לעבור לברלין הוא מספר, "היו ליעל המון בעיות בריאותיות ובסופו של דבר גם סוג של סרטן וזה היה הקש ששבר אותנו. היא בדיוק עכשיו בתהליך ריפוי די מרשים ויוצא דופן. אבל אז, עוד בארץ, זה הביא אותנו למצב כלכלי ירוד וחיפשתי עבודה בטירוף עד שמצאתי".
הוא עבד כעורך חדשות בעיתון 'כלכליסט', עזב, עד שלבסוף מצא את עצמו בחיפוש דירות וגנים לילדים בבירה הגרמנית. היום הם מתפרנסים מסלון תרבות בשם Frame שיעל הקימה ופועל כבר כמה שנים בברלין. "זה מוסד מאוד נחמד, בית להופעות ולתערוכות מתחלפות", הוא אומר. "אתה בא ורואה הופעה ואז יש כזה האנג אל תוך הלילה וזה נהיה מין מסיבה. זה התחיל אצלנו בבית ומשם זה צמח, ואז יעל גם מצאה לזה משקיע. אני מביים את סרטוני הווידיאו שמוצגים שם, ולאחרונה התחלתי גם לעשות את האוכל – מנות ביס כאלה — ומזה אני הכי נהנה".
חוץ מזה כבר כמה שנים שלוין כותב מחזות בשיתוף פעולה יצירתי עם המחזאי ובמאי התיאטרון ירון אדלשטיין. ב־2013 הם יצרו את ההצגה 'פפפפפפ' – "מין טייק אוף על Dr. Strangelove של קובריק" – שזכתה באותה שנה בפסטיבל עכו. עוד הם כתבו את מחזה הילדים הקומי והמוזיקלי 'החולד הקטן' שמבוסס על ספר הילדים הגרמני הקלאסי 'על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש', ובימים אלה הם סיימו לכתוב מחזה חדש לכל המשפחה שנקרא 'המקלון'. "זה סוג של סיפור נוח בימי הגלובל וורמינג", הוא אומר. "על מקלון, חרק כזה, שהגוף שלו הוא בצורת גבעול או ענף ויש לו יכולת הסתוות טובה. המקלון הזה נולד ברביעיית בתולים – שזה מושג שלפיו החרק מביא צאצאים בעצמו ולא צריך זיווג. ואז הוא מנסה להיכנס לתיבת נוח ולא נותנים לו כי אין לו בת זוג. אז הוא מסווה את עצמו כמקל הליכה של איזה זוג צבים ואיכשהו נכנס פנימה והכל נהיה קומדיה פרועה כזאת, מלאת סלפסטיק".
הבית בארץ כמובן שחסר, וברגע שהוא מדבר על הפארקים, הירוק, הווייב הנינוח, וקצב החיים הרגוע של ברלין — מבינים שגם ההגירה, כמו דברים רבים בחייו של לוין, קשורה במידה רבה לצל הארוך שמטיל אביו. "תראי, אני יודע איך אנשים יקראו את הספר שלי, זה ברור", הוא אומר. "דרך הפריזמה הזאת, המפחידה, של לראות אותי רק ביחס ל'חנוך לוין'. אבל גם ברמה האובייקטיבית זו הדרך היחידה שלי להתמודד עם ביקורת על הייחוס המשפחתי – להכיל את המבקר מראש בתוך השירים. זו איכות שיש גם אצל אבא שלי בכתיבה ואצל הרבה סופרים גדולים. אין מה לעשות. אחרת יאכלו אותי חי".
זה כמו בשיר 'צק, נד': "כָּל הַמְּבַקְּרִים בָּעוֹלָם יוֹשְׁבִים בְּתוֹךְ רָאשִׁי,/מְצַקְצְקִים בִּלְשׁוֹנָם,/ נָדִים בְּרֹאשָׁם,/ וַאֲנִי אִתָּם, צָק,/ נָד".
"אז או שאני נכנס עם הראש בקיר ועושה בעצמי את הביטול שלי, או שמישהו אחר עכשיו יכתוב את זה. אז ניסיתי להקדים תרופה למכה. יאללה קוראים יקרים", הוא קורא וצוחק, "תעשו בי שמות. איים רדי!"
כן, אתה מוכן?
"אני יודע? כן ולא. תודה לאל שאני בברלין".
"עם כמה שהוא היה גאון אני מרגיש שבכל זאת עשיתי בחירות יותר חכמות ממנו בחיים. הבנתי יותר טוב מה עיקר ומה טפל ומה המחיר של ההחלטות שלי. אני מדבר על בחירות של החיים שאני רוצה לחיות − ילדים, משפחה, איך אתה עם האנשים הכי קרובים אליך ומה ההשלכות של כל זה"
'הלך על אהרון' הוא ספר עשיר סגנונית, שופע, משחקי ומסעיר ולצד 'מחרוזת אב', השער הפותח, מתבלט גם השער החותם שנקרא 'אהרון'. ראשית חוכמה אלה שירים שמאששים את הווייתו של המשורר כסובייקט עצמאי בעולם שזהו שמו. מעבר לכך יש בהם משהו שמאוד משקף את רוח התקופה ואת פני הדור. דור שלרגע לא מפסיק לחפש את עצמו, לפקפק ולהתערער, ולהמציא את עצמו אחרת ומחדש ולא קופא על שמריו. למשל בשיר 'מיהו האהרון הזה': "לְהִתְגַּלְגֵּל מֵהַמִּטָּה בַּבֹּקֶר,/ ולְגַלֵּם אֶת עַצְמְךָ שׁוּב/ בְּלִי לָדַעַת מָתַי נַעֲשֵׂית לְעַצְמְךָ הַזֶּה./ וְצָרִיךְ לְחַבֵּר אֶת כָּל הַשְּׁקָרִים יַחַד/ למַשֶּׁהוּ שֶׁיִּקְרְאוּ לוֹ אהרון".
"אני מתעסק הרבה בזהות. והשיר מדבר בדיוק על להיפרד כל הזמן מ'האני' שלך ולברוא אותו כל פעם מחדש כדי שתהיה בטוח שאתה לא משכפל את עצמך כמניירה". במקביל כל שירי 'אהרון' מושפעים מהמשורר אהרן שבתאי ומתפקדים כמחווה המוקדשת לו. "שבתאי הוא משורר ענק ומעורר השראה ואני מודה לו, ואת יכולה לכתוב שאני מצטער מראש אם הוא מרגיש שגנבתי לו משהו", הוא אומר בבדיחות הדעת. "אני לא מכיר אותו אבל פעם שמעתי אותו מקריא איזה קטע של אבא שלי בהפגנה באוניברסיטה, ואני יודע שהוא מאוד אהב אותו. בעצם היה לי נוח להחליף את אבא שלי באהרן, את מבינה? כי אבא שלי הוא אב רוחני של אהרן, סוג של, אז היה לי נחמד לזוז אליו".
לוין לא פוחד לסגור חשבונות אך בו בזמן לא שוכח את רגעי האהבה והקרבה לאביו. אחת הסיבות קשורה, בין היתר, לקשר הלא־יציב בין אמו, עדנה קרן, לאביו — שהיה גם נשוי לציירת נאוה כורש ובשנותיו האחרונות חי בזוגיות עם השחקנית ליליאן ברטו, שפגש בזמן החזרות להצגה 'הילד חולם'.
"אבא שלי היה חם נורא, אוהב, גם אחרי הגירושים", לוין אומר. "אבל בצורה מעוותת, במובן מסוים. כי הוא היה מגיע אלינו – בעצם הוא המשיך את היחסים עם אמא שלי גם אחרי שהם נפרדו והתגרשו. אמא שלי לא הפסיקה לאהוב את אבא שלי והיא איפשרה לו לחזור כל הזמן והוא ניצל את זה. גם כי הוא באמת אהב אותה, אני חושב, וגם כי היה לו נוח".
הסיפור הקלאסי של הפטריארכיה בדור ההוא, באיזשהו מובן.
"כן. אבא שלי המשיך הלאה ואמא שלי לא המשיכה. אני פשוט נתתי לפגיעות ולמורכבות שהייתה שם לדבר את עצמה בשירים".
באחד השירים אתה כותב: "יֶלֶד עֻצַּב בְּחָמְרֵי שֶׁקֶר אַב מַרְעִיף אַהֲבָה/ וְרֹךְ, מַחֲרִיב נֶפֶשׁ בְּנוֹ".
"ככה זה היה. מה שקרה ביניהם אילץ אותי לחיות בשקר. בתור ילד היה בזה משהו מבלבל נורא. מצד אחד יש לך אבא, הוא אוהב אותך, הוא רוצה בקרבתך, תמיד היינו מאוד קרובים. מצד שני ההורים שלך גרושים ויש לו נשים אחרות".
ואיפה השקר, מעבר לבלבול?
"נגיד לשקר לאמא שלי, שאני לא נהנה עם אבא ועם ליליאן בזמן שאני כן. אני חוזר הביתה וצריך לשחק אותה כאילו לא כיף לי בשעה שכן כיף לי. וזה לא כי אמא שלי ביקשה ממני או נתנה לי באופן מודע להרגיש שאני צריך לסבול או משהו, פשוט ככה הרגשתי. הייתי ילד של אמא שלי ומאוד הזדהיתי איתה. ואבא שלי באמת הרעיף אהבה וחום. והחיכוך הזה בין רגשות כל כך סותרים הוא בלתי נסבל ומשהו שאתה לא יודע איך להכיל כילד. וזה לא שאני חושב שאבא שלי היה צריך או יכול אחרת, אבל משהו בילד שהייתי בהחלט ציפה. בתור מבוגר אתה עסוק בלהבין כל הזמן. הילד אף פעם לא יקבל ולא צריך לקבל. מה שכן, הבנתי גם שזו זכותי לדרוש לדבר על זה למרות שאבא שלי היה אדם ציבורי".
איך אתה חושב שהוא היה מגיב לספר שלך?
"תשמעי, אני לא יודע. נראה לי שלא היה לו נעים. אבל את יודעת מה, הוא באמת היה גאון וגם קורא גאון. מי אני שאדע איך הוא היה מגיב. אני אפרגן לו שהוא היה קורא את זה כמו קורא גאון ולא רק כאדם פולני נעלב. אני רוצה לקוות", הוא אומר ומתפוצץ מצחוק, ויש לו צחוק אדיר ומידבק כפי שהעיד על הצחוק שהיה לאביו, ועד מהרה שנינו נשפכים מצחוק. "ואת יודעת, עם כמה שהוא היה גאון אני מרגיש שבכל זאת עשיתי בחירות יותר חכמות ממנו בחיים. הבנתי יותר טוב מה עיקר ומה טפל ומה המחיר של ההחלטות שלי. אני מדבר על בחירות של החיים שאני רוצה לחיות — ילדים, משפחה, איך אתה עם האנשים הכי קרובים אליך ומה ההשלכות של כל זה".
פורסם לראשונה: 08:03, 06.05.22
