2021 הייתה שנה נוראית לקולנוע המסחרי בהוליווד, וגם לזה האמנותי בפסטיבל קאן. מצבת הסרטים שנבחרו אשתקד לתחרות הרשמית על פרס דקל הזהב היוקרתי הייתה ברובה בינונית עד מזעזעת. למעט "האדם הגרוע בעולם" הנהדר של יואכים טרייר הנורבגי ו"ניטראם" המצמרר של ג'סטין קורזל האוסטרלי (שני הסרטים הטובים לטעמי בקאן 2021, ושנאלצו להסתפק בפרסי המשחק), לא יצאו מהריביירה הצרפתית יצירות מופת מלאות השראה או סרטים שעשו יותר מלהחניף לאליטה הקולנועית הבינלאומית. זה כמובן טוב יותר משנת 2020, השנה שבה הקורונה הביאה לביטולו של האירוע. אבל אפשר להיות אופטימיים; התוכנית המרכזית של פסטיבל קאן 2022 עמוסה מכל טוב. לא רק שמות גדולים ושערוריות, אלא גם קולנוע מקורי, אמיץ ויפהפה.
(קטע מתוך "משולש העצבות")
כאמור אפשר להיות אופטימיים, אבל זה לא מה שרובן אוסטלונד ("כוח עליון") מעוניין שתחוו בקומדיה המבריקה שלו "משולש העצבות". הבמאי השבדי שזכה בדקל הזהב עם יצירת המופת שלו "הריבוע" ב-2017, חוזר עם סרט אדיר נוסף שקורע לגזרים את החברה המערבית המודרנית, ולא פחות מכך - קורע אותנו מצחוק. ב"הריבוע" אוסטלונד משתמש בעולם האמנות האליטיסטי כדי לעמוד על שבריריותה של גבריות בימינו. כזו שנשענת על מעמד וממון, אך קורסת אל מול אתגרים מחוספסים ואלימים שמנפצים את הבועה המאפשרת לגברברים מעונבים בחליפה שחורה להרגיש כמו גורילות כסופות-גב בחברת בני אדם. מבחינות רבות "משולש העצבות" הוא סרט המשך שיוצא לדרכו מעולם האופנה המזויף, אבל צולל לעומקו של הקיום האנושי שטכנולוגיה וכסף מעוותים אותו עד כדי כך שהוא איבד כל קשר עם הטבע. זה נשמע מכביד, אבל אוסטלונד הציניקן מעביר את המסרים ההגותיים שלו דרך הומור שנון עד פרוע, אפילו וולגרי. כמו בחלקה המרכזי של העלילה המתחולל על יאכטה מפנקת לשירותם של עשירי העולם.
לכאורה, הדמויות הראשיות ב"משולש העצבות" הם זוג דוגמנים יפי תואר - יאיא וקרל. היא (צ'רלבי דין קריק) מרוויחה יותר ממנו (האריס דיקינסון), אבל מתמרנת אותו לשלם על בילויים משותפים. כשהוא מטיח בה האשמות על חוסר שיוויון מתוקף הנורמות המגדריות בחברה (שנוטות במקרה לזה לטובת האישה), נוצר משבר בזוגיות הלא בהכרח כנה הזאת, גם אם כך היא מצטלמת באינסטגרם. כדי להציל את מערכת היחסים, ובעיקר בגלל שיאיא היא משפיענית מצליחה שמקבלת הזמנות לנופש בחינם, השניים יוצאים לשיט תענוגות על יאכטה בחברת גברים ונשים בעור לבן, שיער לבן, והון שחור מאחוריהם. אם החלק הראשון התרכז בדיאלוגים שנונים מהחיים האמיתיים, הרי שבחלק השני על היאכטה, העלילה מעלה הילוך לקולנוע מרהיב ותזזיתי עד סוער.
4 צפייה בגלריה
הקאסט של "משולש העצבות" בבכורה בקאן. במרכז, בחליפה שחורה כשמשמאלו ניצב וודי הארלסון, הבמאי רובן אוסטלונד
(AP)
אבל ההברקות החדות לא נוטשות את הספינה, גם כשהיא שוקעת. אוסטלנד מחזיק את ההגה בביטחון (לא מעט בעזרתו של וודי הארלסון בתפקיד רב-החובל השיכור), ויודע לאן הוא רוצה לנווט אותה ואת נוסעיה המדושנים (והעובדים הפשוטים שבירכתיה). בחלקו השלישי של הסרט, הדמויות מוצאות עצמן על אי בודד, חסרות אונים או יכולת לשרוד. או אז, בחסות הברירה הטבעית והסביבה הפראית אליה נקלעו, יחסי הכוחות מתהפכים. גברים מטופחים שקנו את עולמם, מוצאים עצמם תלויים לחלוטין באדם היחיד המיומן בחיים האמיתיים מחוץ לבועה המערבית - אישה פיליפינית קשוחה. כן, הכסף כבר לא יעזור, גם לא המעמד. במירוץ ההישרדות הזה, הסתגלן שורד ולא העשיר.
"משולש העצבות" הוא סאטירה חצופה שמעמידה מראה אל מול החברה המערבית ותקנון הפוליטיקלי קורקט שמכתיב את דרכיה. מבחינה זו אוסטלנד הוא יוצר שערורייתי ונועז אל מול הלך הרוח האמריקני. קיריל סרברניקוב עושה מהלך דומה מול החברה הרוסית ותקנון הפוליטבירו קורקט של השלטונות במדינה, בדרמה המרגשת שלו "אשתו של צ'ייקובסקי". הבמאי שהרגיז את ולדימיר פוטין ובני בריתו ומצא עצמו מסובך עם מערכת המשפט, הצליח להיחלץ מהרשויות ונמלט לאירופה, שם הוא עובד כיום. כסף להפקות שלו הוא כבר לא יקבל ממוסקבה, אבל בחסות קרנות קולנוע מצרפת וגרמניה הוא השלים את הסרט היפה שמתרכז באנטונינה - מעריצה של המלחין פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שכמעט וכופה עליו להתחתן איתה בעל כורחו. ההכרות הראשונית עם העלמה מזהירה אותנו מאישה אובססיבית לא שפויה במיוחד. בהמשך אנחנו מגלים כי צ'ייקובסקי הנרקיסיסט הנבזי, שבכלל לא מעוניין בה ומעדיף גברים צעירים, הוא הנבל העיקרי בסיפור. מדובר בהתרסה עדינה אך גדולה כנגד אחד מגדולי התרבות הרוסית. אליונה מיכאילובה מרשימה מאוד בתפקיד הראשי (מועמדת מובילה לפרס השחקנית), והמיומנויות התיאטרליות של סרברניקוב, המרוסנות לשם שינוי, מקנות לדרמה התקופתית יופי עדין, אפילו בסצנות עירום בוטות.
מי שלא יתמודד על פרס השחקן הוא החמור (או כנראה אנסמבל של חמורים) שעומד במרכז סרטו החדש של הפולני יאז'י סקולימובסקי "איו". היצירה המאתגרת הזו נחווית מנקודת מבטו של חמור רב-תושייה שעובר מיד ליד. זוהי החפצה של בעל חיים בעיני בני אדם גסים יותר או פחות שסוחרים בו, לעתים מכים בו, ומסכנים אותו. בדרכו המיוחדת והמקורית הבמאי הוותיק מקנה לנו יכולת הזדהות עם החמור, ואנחנו חשים בכאבו וחווים את געגועיו לבית ולנערה היחידה שאי פעם אהבה אותו באמת. זהו מסע גולמי וחושני, לא פעם משעשע, שדורש לא מעט סבלנות, וגם קיבולת לאכזריות חסרת טעם של האנושות כמכלול כלפי בעלי חיים וכלפי עצמה. סקולימובסקי לא מעוניין להתאכזר לצופיו כמובן, אלא רק לעורר מודעות לעינויי הנפש והגוף שיצורים כמו החמור איו עוברים יום יום בחסותם. זוהי גישה מקורית ומעניינת, אבל מפתיעים עוד יותר הם הרגעים המסוגננים ההזייתיים בסרט, וכאלה יש רבים (בין השאר בביקור של איו בבית קברות יהודי חרב באמצע היער). קשה להאמין שלטריפ הזה אחראי קולנוען בן 84.
בפסטיבל קאן השנה אין סרטים מתוצרת כחול לבן, למעט סרטה הקצר של אורין כדורי שנכללת בתחרות הסטודנטים. מן הסתם יש מי שיתעקש לנכס לישראל חלק מההצלחה המסתמנת של המותחן "הנער מגן עדן", שיצר הבמאי השבדי-מצרי טאריק סאלח, בגלל ההופעות המרשימות של אזרחי המדינה תאופיק ברהום, מכרם חורי ומוחמד בכרי בתפקידים הראשיים. לחילופין, ישנה גם הדרמה הפלסטינית של מהא חאג' "חום ים תיכוני" שצולם בעירה של הבמאית, חיפה. אבל גם מי שיתרחק מעט מהתיוגים הלאומיים בתוך החוויה הבינלאומית של קאן, ימצא נחמה והזדהות בדרמה "זמן ארמגדון" של ג'יימס גריי, יצירה אינטימית שחוזרת להיסטוריה האישית של הבמאי האמריקני כבן למשפחה יהודית בניו יורק. אן התאוויי, ג'רמי סטרונג ואנתוני הופקינס מככבים כאמא, אבא וסבא האוהבים לדמות הראשית פול גראף - בן דמותו של הבמאי - ילד הרפתקן, חצוף וקצת תמים שמתריס כנגד סמכויות המבוגרים בבית הספר וגם בביתו שלו. כשיהיה גדול הוא רוצה להיות אמן, והוא ממש לא מבין למה הוא צריך להקשיב למישהו אחר כדי להגשים את יעודו. דרמת ההתבגרות החביבה הזאת מרגישה אותנטית ונוגעת בעדינות בנימים רבים מתוך החוויה היהודית בארצות הברית - מטראומת הרדיפה באירופה והחששות מהגויים, דרך רגשות האשם, ועד לדמות היידישע מאמע. הרבה נקודות חיבור לרבים מבינינו.
4 צפייה בגלריה
החוויה היהודית-אמריקנית. רק עם גויים. ג'רמי סטרונג ואן האתאוויי בפרמיירה של "זמן ארמגדון"
(AP)
"פוני מלחמה", שנעשה גם בארצות הברית, מספק מידה של אותנטיות והוקרן במסגרת מבט מיוחד, מתרחש בתוך קהילה מוזנחת מוכת פשע בשמורת אינדיאנים, אבל כל אדם יצליח להזדהות עם הדמויות הראשיות. וגם לכעוס עליהן. בסרט, שביימו יחדיו ג'ינה גאמל והשחקנית ריילי קיאו (הידועה כנכדתו של אלביס פרסלי), אין כוכבים - אבל הנון-אקטורז שלוהקו להפקה עושים עבודה מצוינת, כולל הנער לדייניאן קרייזי ת'אנדר שמגלם עבריין בהתהוות שלא מצליח להסתגל לשום בית בו הוא שוהה, אלא אם כן הוא פורץ אליו. זהו מסלול התבגרות אבוד מראש. ואם במקרה אפשר לדמיין עתיד שונה באיזורי הספר מוכי האבטלה הללו, אנחנו מקבלים תזכורת מן המציאות עם סיפורו המקביל של צעיר מקומי, אב לשני תינוקות משתי נשים שונות. הוא מנסה לשרוד בקושי, חי מן היד אל הפה, ולפעמים אל נחירי האף. הוא מוצא לעצמו מקור פרנסה מפוקפק במעונו של גבר לבן עשיר שפגש במקרה, ומפתח אפיק השקעה אלטרנטיבי: כלבה מזן פודל שהוא מקווה להרבות. אבל האם זה מה שיחלץ אותו ממצב הביש אליו נקלע? העתיד לא מבטיח, אבל הדרך לשם די כיפית, בדרמה ריאליסטית שהיא גם קודרת וגם מהנה בו בעת.
כל הסרטים הללו, ורבים אחרים, מבטיחים טובות לקראת החלק השני של הפסטיבל, כשבמרכז תשומת הלב עומד הפעם סרטו המצופה של דיוויד קרוננברג "פשעי המחר" בהשתתפות ויגו מורטינסן, קריסטן סטיוארט, ליה סיידו ואף ליהי קורנובסקי בתפקיד קטן. עוד בולטים שיגיעו בהמשך: "החלטה לעזוב" של פארק צ'ון-ווק הקוריאני, "הכוכבים בצהריים" של קלייר דני הצרפתיה, Showing Up של הבמאית האמריקנית קלי רייכרט, "טורי ולוקיטה" של האחים דארדן הבלגים ותיקי קאן, ועוד.
