בגילם המתקדם, השחקנים סוזן סרנדון וסם ניל יכולים להביט לאחור בגאווה על קריירה נהדרת, מלאת שיאים ופסגות, שיש באמתחתם. בין הסרטים הרבים בהם כיכבה סרנדון בת ה-75, בולטים להיטים על-זמניים כמו "מופע הקולנוע של רוקי", "תלמה ולואיז" ו"גבר מת מהלך" שעליו זכתה באוסקר, בעוד ניל בן ה-74 זכור בעיקר מהופעתו ב"פארק היורה" של סטיבן ספילברג (ויחזור להופעת אורח בפרק הבא בפרנצ'ייז), אבל גם מ"הפסנתר" של ג'יין קמפיון ואחרים. כמובן שזה לא אומר שהשניים מתכוונים לעשות הפסקה מתישהו בקרוב. הם ינוחו אחרי המוות. בינתיים הם מעדיפים להתעסק בסוף החיים דרך יצירה - כפי שהם עושים בחברת קייט ווינסלט, מיה וסיקובסקה, ריין ווילסון, לינדזי דאנקן ואחרים, בדרמה "לב שקט" של הבמאי הבריטי רוג'ר מיצ'ל. "במהלך הקריירה שלי מתתי כל כך הרבה פעמים, זה גורם לך לחשוב על החיים", מודה סרנדון בריאיון משותף עם ניל לאחר הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל טורונטו ב-2019 (היציאה בישראל התעכבה בגלל הקורונה).
"לב שקט" – טריילר
(youtube)
"לב שקט" הוא עיבוד דובר אנגלית לדרמה הדנית של ביל אוגוסט מ-2014, העוסקת בהתכנסותה של משפחה לסוף שבוע אחד שיסתיים במותה של האם החולה במחלה סופנית, שמחליטה לשים קץ לחייה. סרנדון מגלמת את לילי שמנסה להישאר חיונית למרות דעיכתה הפיזית ההולכת ומואצת לקראת סוף ידוע מראש. בתמיכת בעלה הרופא פול (ניל) וחברתה הטובה ביותר ליז (דאנקן), היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולמות בכבוד. לקראת האירוע מוזמנים בני המשפחה לזמן איכות יחדיו בבית מבודד על חוף הים. אלא שבמקום חגיגה של חיים לפני הפרידה לתמיד, הסודות וחילוקי הדעות צפים מעל לפני השטח ומטלטלים את מערכות היחסים בין כולם, הנעים בין אהבה לאובדן, בין צחוק לדמע. למשל הקשר הטעון בין האחות הבכורה והאחראית ג'ניפר (ווינסלט), בעלה הרכרוכי מייקל (ווילסון) ובנם ג'ונתן (אנסון בון), לבין האחות הקטנה והמעורערת אנה (וסיקובסקה) ובת זוגה כריס (בקס טיילור קלאוס).
סרנדון מספרת כי היא הצטרפה להפקה אחרי שכל שאר השחקנים כבר לוהקו לסרט, והידיעה כי היא תהיה בחברת צוות כוכבים כישרוני כל כך דחף אותה להשיב בחיוב להצעה - למרות התפקיד התובעני. "זה נראה לי כמו תפקיד קשה וזה עניין אותי", היא מספרת, "זה הפחיד אותי ובאותה מידה גם עניין אותי". סרנדון מוסיפה שיש ערך מוסף גם לחוויה החברתית מאחורי הקלעים, של שהות אינטימית יחד עם שותפיה ליצירה במחוז אסקס שעל חוף הים בדרום-מזרח בריטניה. "כל כך נהניתי מהאזור. זה היה מדהים. כולנו גרנו ביחד. לא משנה איך הסרט היה יוצא בסוף, זו הייתה חוויה נהדרת לכל החיים. סם לקח אותנו לסיורים בכל הכנסיות מסביב, וקייט הייתה מאוד נדיבה בהשקעה שלה בפעילויות שלנו".
דומה שהסביבה התומכת עזרה לשחקנים להוציא מעצמם את המיטב ולשאוב אנרגיות יצירתיות אחד מהשני. לאחר סיום הצילומים, אף החליטו לעשות קעקועים שיקשרו אותם בעתיד. לפי ריין ווילסון, צוציק בן 56 - המוכר דווקא כקומיקאי, במיוחד מהדמות של דווייט ב"המשרד" האמריקני אותו גילם במשך תשע שנים - להתגבשות צוות השחקנים תרמה דרך העבודה האינטימית: "זה היה כמו תיאטרון. לוקיישן אחד, בלי ניצבים, בלי אפקטים מיוחדים, בלי זומבים או גיבורי-על. רק משפחה שמתכנסת במרחב מסוגר. בנוסף, זכינו לצלם את הסצנות לפי הסדר, מההתחלה ועד הסוף. עשיתי כל כך הרבה סרטים שבהם אתה מצלם את סצנת הסיום ביום הראשון של ההפקה. בשלב הזה אתה עדיין לא מחובר מספיק לחומרים, אפילו שקראת ולמדת אותם. אבל זה היה כל כך נחמד להתנהל לפי סדר עלילתי הגיוני".
הגיבוש הזה היה בגדר השראה עבור סרנדון, שגם בחייה האישיים מחפשת קשרים יצירתיים ומלאי תשוקה. "את רוצה להקיף את עצמך באנשים שהם נלהבים וסקרנים, וזה משאיר אותך מעוניינת בהם", היא אומרת, "בעולם הדייטינג למשל, אנשים כל כך להוטים להראות מה יש להם להציע, אבל הם לא פתוחים להתנסויות בדברים אחרים. הם רק מנסים להשאיר את הכל יציב, וזה פחות מושך לשהות בחברתם. אבל אם יש לך חברים שהם מלאי תשוקה, גם אם הם לא חולקים את אותה תשוקה כמו שלך, זה בסדר. אנשים שהם לחלוטין לא סקרנים, אני מוצאת אותם משעממים".
עד כמה החברים שלך חשובים לך?
"יש לי חברות שהיו איתי מאז ומעולם. רוב הגברים שחלקתי איתם מערכת יחסים זוגית נעלמו, אבל יש כאלה שעדיין איתי כי הם נישאו לחברות שלי. רוב החברים הגברים שהכרתי ב-30 השנים האחרונות ומסתובבים איתי היום הם גייז. אני לא מבינה מה קורה עם אנשים שרוצים לעשות סקס איתך. חברים הם אנשים שנשארים איתך לאורך זמן, מישהו שאתה יכול לפנות אליו בעת צרה, ובו בעת להתווכח איתו ולהגיד שהוא מדבר שטויות. ולמרות כל זאת, להמשיך להיות במערכת יחסים איתו, ואלו החברים שיש לי. חוץ מזה, יש לי גם חברים שהם די צעירים, כאלה שהם בני עשרים או בתחילת השלושים, ואני מוצאת את זה מעניין כי זו נקודת מבט שונה לחלוטין. אני שמחה שהם מזמינים אותי לבלות איתם. אני מקווה שהם יישארו איתי לאורך כל חיי".
סם ניל מספר כי הוא מצליח לשמר מערכות יחסים חבריות קרובות גם עם אנשים שרחוקים ממנו בדעותיו הפוליטיות. "יש חברים שאיתי מאז בית ספר, ובמהלך השנים למדתי שאפשר להישאר חברים גם כשלא מסכימים. לאורך השנים גיליתי שיש לי חברים שאני לא יכול שלא להסכים איתם יותר מבחינה פוליטית, ולמרות זאת אנחנו נשארים קרובים. יש לי חברים שפנו ימינה בדעות שלהם, יש כאלה שתומכים בברקזיט, או כאלה שאני מתווכח איתם כל הזמן בנוגע לטראמפ. ולמרות זאת אנחנו מסכימים על הכל, חוץ מזה. למרות שהעולם השתגע כל כך, אני יכול להישאר חבר של מי שאיני מסוגל להסכים איתו".
החברים ובני המשפחה מלווים את כולנו במהלך חיינו, וכך גם ב"לב שקט". אלא שאת ההחלטה הסופית כל אחד עושה לעצמו, ונושא באחריות לה. כך במקרה של דמותה של לילי, ולפי סרנדון כך גם במציאות - מציאות שנאלצה להיחשף אליה במהלך העבודה על הסרט. "בקריירה שלי מתתי כל כך הרבה פעמים, זה גורם לך לחשוב על החיים", היא אומרת. "בימים הראשונים של החזרות הייתי כל כך מעונה נפשית, היו לי המון סיוטים. לא בהכרח על מוות, אלא על תחושת נטישה ורגשות אחרים. זה ממש ערער אותי".
איך אפשר להחיל את התרחיש הנורא על זה על עצמך כשחקן?
"יצא לנו לשהות בקרבת חולים שנאלצים לחיות בגבורה את המצבים הללו, ודיברנו עם מומחים שמטפלים במשפחות של חולים סופניים. ברגע שמתחילים להיכנס לתחום הזה של התזונה, והאביזרים וצינור ההזנה וכל זה, אז המציאות הזאת מתחילה להיות ממש מפחידה. הבחירה מתחילה להיות ברורה יותר. אתה מתחיל להרהר בזה בנוגע לחייך שלך, ואיכות החיים שלך. עם זאת, בסרט החלטנו להתרכז בחיים, ולא בסוף. ההחלטה של הזוג התקבלה מלכתחילה. הם לא יודעים איך הדברים ייתפתחו במהלך סוף השבוע, אבל מכיוון שההחלטה לסיים את החיים התקבלה כבר ובאופן מודע, מה שנשאר הוא לשקוע בתוך הרגשות ומערכת היחסים בתוך המשפחה, ובדרך לגלות שהילדים וההורים לא ממש מכירים אחד את השני".
סרנדון וניל מקפידים להדגיש שוב ושוב ש"לב שקט" אינו סרט על מוות, אלא על יחסים בתוך המשפחה - וזאת מן הטעם הברור שדרמות אובדניות מדכדכות אינן מחניפות לקהל הרחב, עניין שהופך לגורלי יותר בימים אלה כשהקולנוע העצמאי הולך ונעלם מהנוף. "התאגידים משתלטים על המקצוע שלנו. פעם היו בניו יורק מלא בתי קולנוע עצמאיים, ועכשיו הם נסגרים אחד אחרי השני", אומרת סרנדון בדאגה, לה שותף גם ווילסון: "יש קהלים מאוד מובחנים שעדיין הולכים לבתי הקולנוע לראות סרטים אמנותיים, ומוכנים להוציא כסף מכיסם ולשלם על כרטיס. צופים שהם מבוגרים יותר, נגיד גיל 50 ואילך, מעדיפים ללכת לסרטים אמנותיים שיש בהם נושאים סבוכים וקשים. אני מקווה שכך או אחרת, הסרט הזה ימצא קהל צעיר יותר מכיוון שהעיסוק במוות ובמשפחה, והתזכורת לכך שהחיים יקרים כל כך, כל אלה הם נושאים שצופים צעירים צריכים להיות מודעים להם". ניל מסכים איתו ומוסיף: "אני חושב שכל בת צריכה ללכת עם אמא שלה לסרט הזה".
מעבר למסרים החשובים לחיים, רגעי ההומור הרבים השזורים בדרמה המשפחתית הזו בוודאי יהפכו את הגלולה המרה לקלה יותר לבליעה עבור הצופים. הטון המשעשע הזה ("לא נראה לי שהיה הרבה מזה בסרט הדני", מעירה סרנדון - א.ב.) הוא חלק מהותי מ"לב שקט", ולפי ווילסון הוא שואב מיצירותיו של המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב. "כל עבודה דרמטית נהדרת מבוססת על צ'כוב. מבחינתי, העבודה הזאת היא מאוד צ'כובית. אנשים הורגים את עצמם, אנשים מתים, משפחות מתפרקות, פרדסים נכרתים, דברים נוראים קורים, ובאותו הזמן יש המון אהבה, וצחוק ואבסורדיות".
סרנדון: "הו לא, אל תגיד צ'כוב. זה יגרום לאנשים לא לבוא לראות את הסרט".
ווילסון: "את צודקת, עדיף לומר שהוא מזכיר מאוד מחזה של ניל סיימון"
סרנדון: "לא נראה לי שמישהו בימינו מכיר את השם הזה בכלל".
צ'כוב וסיימון בצד, הנושא של המוות והמשפחה איכשהו נוגע לחיים האישיים של כל אחד מאיתנו. חלקנו מסוגלים להתמודד עם הסוגיות הכואבות הללו עם קורטוב של הומור, וסם ניל מתגלה כאחד מבני המזל הללו כשהוא חולק זיכרונות אישיים מהרגעים האחרונים בחיי אביו, על ערש דווי בבית החולים. "הוא גסס והיה ברור שהוא בשעותיו האחרונות - ואחותי, שהיא קצת היפית, לחשה על אוזנו: 'אבא, תרפה. פשוט לך אל האור. זה בסדר'", מספר ניל. "הוא היה מחוסר הכרה, אך פתאום הוא הבליח לרגע, ומילותיו האחרונות היו: 'לעזאזל, לא מספיק שאני גוסס, אני צריך להקשיב לחרא הזה'. ואז הרופא הגיע לתת לו מורפיום. וכולנו היינו מסביבו, והוא פתאום פקח עיניים והתיישב על המיטה ואמר: 'מעולם לא פחדתי משום דבר בחיי, וזה מה שאני מאחל גם לכם'. ואז הוא הדהים את כולנו כשרצה שנאחז ידיים ונשיר. זה ממש לא היה האב שהכרנו. ואז אמר לנו: 'טוב, מספיק עם כל ההצגה הזאת', ועצם את עיניו. מעולם לא שמענו את קולו שוב".
