בביקורתי על הסרט "סמייל" שיצא לאקרנים ב-2022 והפך ללהיט אימה מפתיע, ציינתי שהבמאי פרקר פין הוא כאן כדי להישאר. אחרי הצפייה בסרט ההמשך שהוא כתב וביים אפשר כבר לקבוע בוודאות שפין הוא אחד הקולות המרתקים בז'אנר, ולא רק בגבולות הקולנוע האמריקני. "סמייל 2" (Smile 2) הוא לא רק סרט העולה על קודמו במובנים מסוימים, אלא גם יצירה מבהילה באמת הנעה באפקטיביות בין רגעי מציאות והזיה שהולכים ומתערבלים ומגיעים לשיא מרהיב בחלקו החותם של הסרט. בראבו!
"סמייל 2" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הסרט הראשון הושפע מאוד מסרטי אימה על-טבעית יפניים דוגמת "הטינה" ו"הצלצול", ועסק בישות דמונית מדבקת העוברת מאדם לאדם וגורמת לרדופים לדמיין סביבם אנשים שעווית חיוך מפחידה פרושה על פניהם. מבחינה אסתטית, הייתה בכך משום הברקה: המושג חיוך שטני מעולם לא זכה למימוש יעיל יותר. עם זאת, היה זה סרט מוגבל למדי שהפך את מרכיבי האימה שבמרכזו לעוד סיפור על אישה צעירה הנאלצת להתמודד עם טראומה מהעבר. התחושה הייתה שרעיון מבריק למדי מוביל בסופו של דבר למחוזות טריוויאליים.
לזכותו של סרט ההמשך ייאמר, שהוא לא ממחזר בצורה מכנית את כל מה שעבד בקודמו. ניסוח אחר: הבמאי-תסריטאי פין מנסה, ולרוב גם מצליח, להרחיב את הרעיון המבעית של "אני רואה אנשים מחייכים" לסיפור מורכב יותר. גם השימוש בכלים האסתטיים – מצלמה מתהפכת, מוזיקה מקפיאת-דם, ובעיקר קשת רחבה של Jump Scares – זוכה למימוש משוכלל יותר. אין לי מושג אם יהיה "סמייל 3", אבל הוא יצטרך לחצות רף גבוה יחסית כדי לעמוד בציפיות. וישנו עוד פרט העומד לזכותו של הסרט הזה: נעמי סקוט ("אלאדין") שמגלמת כאן את הצעירה הרדופה בתפקיד הראשי, מתגלה כשחקנית בעלת נוכחות מרשימה למדי שמאכלסת כל סצנה בסרט.
סקוט היא סקיי ריילי, כוכבת פופ מצליחה שעומדת בפני מסע הופעות מתוקשר, לראשונה בעקבות אירוע טראומטי – שוב! – בחייה: תאונת דרכים שצילקה את גופה וגבתה את חייו של בן זוגה (ריי ניקולסון, הבן של). בתקופה שבה קרתה התאונה היא הייתה מכורה לאלכוהול וסמים, ועתה היא מתיימרת להיות נקיה, כשהמופע מסמל את הקאמבק שלה. היא אפילו מגיעה לתוכנית האירוח של דרו בארימור כדי להכריז על חזרתה לחיים. רגע, אבל זה לא בדיוק מה שקורה. מסתבר שהיא אכן מכורה למשככי כאבים, ובאחד הלילות, אחרי שסקיי נפרדת מאמה השתלטנית שהיא גם האמרגנית שלה (רוזמרי דוויט) ועוזרה האישי (מיילס גוטיירז-ריילי), היא הולכת לדילר-לשעבר שלה כדי שיצייד אותה בכדורים. הביקור הזה מתברר כגורלי במיוחד, משום שהנ"ל מתנהג באופן מוזר אפילו בשביל דילר, טוען שמשהו רודף אותו, ובסופו של דבר מרסק לעצמו את הפרצוף עם משקולת תוך שהוא מחייך לעברה חיוך מצמרר. סקיי יוצאת מביתו המומה, מבלי לדעת שהישות השטנית שרדפה אותו עברה עתה אליה.
ההברקה הגדולה של "סמייל 2" היא התרחשותו על רקע עולם השואו-ביז. זהו אחד הסרטים המוצלחים בשנים האחרונות שמתאר את התנועה בין זוהר וכאוס בעולמה של כוכבת פופ. מעין שילוב של "כוכב נולד" ו"ברבור שחור". בהדרגה, הסרט חודר אל תוך תודעתה המעורערת של סקיי ונהפך לתיאור מסויט של חיי הסלבריטאיות. אחת הסצנות האפקטיביות ביותר בסרט היא זו שבה להקה של רקדנים מחייכים רודפת את סקיי בהזיותיה, והם עושים זאת באמצעות כוריאוגרפיה שמזכירה את סרטיו של בוב פוסה, במיוחד "כל הג'אז הזה" (1979) שגם הוא עסק במסע אל תודעתו המסוכסכת של רקדן וכוריאוגרף, בן דמותו של הבמאי. כן, "סמייל 2", אם תרצו, הוא מיוזיקל אימה ייחודי מאוד.
2 צפייה בגלריה
"ברבור שחור", הגרסה המסוייטת. רגע, אבל גם המקורית הייתה מסוייטת. מתוך "סמייל 2"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מה שבכל זאת מעורר תהיה מסוימת הוא הבחירה של פין (בימים אלה הוא עובד על סרטו הבא, רימייק לסרט האימה הקלאסי של אנדרי ז'ולבסקי, Possession מ-1981) בדמות נשית דווקא. הסרט נפתח אמנם בפרולוג שמתחיל במקום בו נחתם קודמו – בלש המשטרה (קייל גארנר) שהקללה עברה אליו בסוף הסרט הראשון מנסה למצוא דרך מקורית להעביר אותה הלאה ולפטור את העולם מנוכחותה – אבל יכול להיות ש"סמייל 2" היה יוצא נשכר לו היינו חווים את הקריסה, לשם שינוי, מבעד לתודעתה של דמות גברית דווקא. סקיי, מבחינה זו, היא עוד דימוי של אישה צעירה וטראומטית שמתקשה להתמודד מחדש עם אור הזרקורים ועם התביעות שמופנות אליה מצד גורמים שלכאורה רק רוצים בטובתה, בראשם האם המפלצתית – עוד דימוי מוכר – שמאשימה אותה בכפיות-טובה. אחרי הכל, היא, האם, הקריבה את חייה למען הקריירה של בתה.
"סמייל 2" מספק לא מעט סצנות מבהילות באמת, וחלקו החותם מבוים במידה לא מבוטלת של וירטואוזיות. הוא אף מחווה לאחד החיוכים השטניים הכי זכורים בתולדות הקולנוע, זה של ג'ק ניקולסון בסרט "הניצוץ" (למעשה, כל חיוך של ניקולסון, גם בסרטיו הרומנטיים, נשא עמו קונוטציה דמונית), והוא עושה את זה באמצעות בנו של ניקולסון, ריי, שמחקה את החיוך ההוא של אביו בצורה מושלמת. זה קורה בסצנה מצוינת של ערב התרמה, שהוא בעצמו פארודיה לא רעה בכלל על כל אותם כוכבים שעולים על הבמה מבלי לדעת מה יהיו השורות שלהם ונסמכים רק על הטלפרומפטר (זוכרים את ג'ון טרבולטה שהתבלבל בקריאה וקרא לזמרת/שחקנית אידינה מנזל "אדל דזים"?). הנה כי כן, "סמייל 2" הוא גם סרט שמעלה חיוך על השפתיים, אבל אולי לא בדרך שהייתם מצפים לה.
