תראו, זה די פשוט: כבר כמה עשורים שאני מכיר את עצמי - וגם אנשי מקצוע מכירים בי - כאדם חרדתי. יש לי אסמכתאות בכתב, בעל-פה, במרשמים, בטיפולים, בהתערבויות, בהתקפים, במה שתרצו. חרדה ואני התחתנו - בשידוך כפוי, כמובן - לפני די הרבה שנים, ומאז היא שיתקה אותי לפרקים, פיתחה לי סימפטומים גופניים מכל הסוגים, גרמה לי לתקופות של דיכאון ולתקופות של ניצחון (עליה), ואם הבנתי משהו אחד בקשר אליה, זה שהיא כאן כדי להישאר. לא הולכת לשום מקום. היא דיירת קבע מוגנת, היא מתבצרת בתוכי, היא רעת-מזג ואין לה שום כוונה להתפנות. היא מחלה כרונית שתתפרץ לעיתים, ואני יכול וצריך, לכל היותר, לא לחרוד מהחרדה, ולהשתדל, ככל יכולתי, להשאיר אותה גם היום, והלילה, בבית. אה, ולקחת את התרופה שלי בזמן.
כל העסק היה די פתור אצלי בראש, עד שהגעתי בסוף השבוע שעבר ל"הקול בראש 2", ושם גיליתי לפאדיחתי שהחרדה שלי – או לפחות של ריילי מהסרט – לא דומה בכלל לאיך שדמיינתי אותה; לא, חרדה היא טיפוס קופצני ודברני, נוירוטי וחברי, שרק רוצה לעבוד בשיתוף פעולה עם כל הרגשות האחרים, מציע את עזרתו, מגיע אומנם עם ה-מ-ו-ן מטען (שש מזוודות!) אבל בסך הכול, ג'ינג'ית חמודה.
הא? זאת חרדה? ככה נראה מצב רפואי נפשי כרוני, עם פרקים שלמים משלו ב-DSM – מצב שמאמלל, מייסר ולפעמים משתק מיליוני בני אדם בעולם? תסתכלו לרגע בתמונה של "חרדה" מהסרט ותגידו לי: ככה נראית החרדה שלכם? חרדה כלשהי בכלל?
הדיון מאכלס כרגע שלל אתרי אינטרנט, אבל אנשים חרדתיים מסוגי לא זקוקים לו; אנחנו יודעים ש"הקול בראש 2" הוא סרט מסוגת המדע הבדיוני ככל שזה מגיע לגילום אמין של חרדה. למעשה, רק ברגע אחד בסרט, לקראת סופו, החרדה הופכת אמינה; כשהיא יוצאת משליטה, מגבירה לחץ עוד ועוד ועוד ומכניסה את ריילי לסחרור מיוזע שמוביל לחוסר תפקוד ולהתקף בסדר גודל מלא. זה רגע שובר-לב ויוצא דופן בסרט, הרגע שבו חרדה הופכת לאליפסה מטושטשת ומרוחה מסביב לשולחן הבקרה שבראשה של ריילי, מקיפה ומציפה את כולו, כמעט בלתי חדירה לקולות מבחוץ.
כן, אמרתי לעצמי, ככה בדיוק נראה ומרגיש התקף חרדה. הרגע הזה הוא מטאפורה מושלמת.
אבל אם נניח בצד את הרגע הזה, החרדה של "הקול בראש 2" היא מישהי לגמרי לא מזיקה. למעשה, היא מוצגת כתוסף אוטומטי מומלץ לחיים, משהו שמגיע קומפלט ובאופן בלתי רצוני עם גיל ההתבגרות, מדיח מהגה הפיקוד את "שמחה" ו"פחד" הפרימיטיביים ומכתיב מכאן ואילך את כל הדרך לגיהינום החרדתי של חייכם הבוגרים.
זו גישה מקוממת כמעט, כזו שמנרמלת חרדה ואומרת: החרדה תצטרף אליכם באזור גיל 12-13 באוטומט, ככה זה, ואם לא בא לכם עליה, לא נורא, היא טובה בשבילכם, תאכלו את הברוקולי. וזה, סליחה, לא רק קשקוש עצום אלא גם עוול; חרדה - שהיא למעשה פחד לא רציונלי או פרופורציונלי מול דברים מדומיינים ואפשרויות כאוטיות - איננה הכרח. רוב האנשים הסבירים בנפשם שאני מכיר מסתדרים יופי בלעדיה, ומי שלוקים בה לא ירגישו לעולם שהיא כוח חיובי בחייהם.
אבל "הקול בראש 2" רואה את החיים הבוגרים – מדובר, מן הסתם, בחיים האמריקנים הבוגרים - כאירוע אכזרי, תחרותי וקפיטליסטי כל כך, עד שתוספת של חרדה – כאיזו אזעקה עולה ויורדת נצחית וככוח מניע שלוקח בחשבון מראש כל איום אפשרי ובלתי אפשרי – מצטיירת פתאום כציוד חיוני.
החרדה של "הקול בראש 2" היא חרדה לאנשים לא-חרדתיים, וניכר שנכתבה על ידי מישהו שמעולם לא חווה התקף חרדה בעצמו ורק שמע סיפורים. היא חרדה שנעה בין חמידות לנוירוזה שיצאה משליטה, והיא לא אומרת שום דבר שמתקרב לאמת על חרדה ממשית, מהסוג שאם לא קוללתם בו, זכיתם. חרדה איננה חובה. חרדה איננה מנגנון הגנה (זה שמור לפחד). חרדה איננה מומלצת. חרדה איננה ג'ינג'ית שרק רוצה לעזור. שמחתי לעזור. וכמובן, סרט מקסים.
