מה בסך הכול רוצה הבן אדם? שישדרו את הסדרה המצוינת שהוא יצר בצפיית בינג', בלילה של יום העצמאות? זה לא הרבה. בסך הכול עשרה פרקים של אנימציה סאטירית שנוצרה לפני 20 שנה על החברה הישראלית והצבא המוסרי בעולם - וואלה, עדיין רלוונטית, מסתבר. לכן היוצרים - ירון ניסקי ודורון צור הכותבים, אסף הראל הבמאי שהצטרף לכתיבה ואוהד אלימלך המעצב הגרפי - יוצאים בשיחת הזום הקבוצתית בקריאה נרגשת לקשת 12, שמחזיקה בזכויות השידור של "מ.ק. 22", להעניק לה חיים חדשים ביום הקדוש לישראלים.
מתוך "מ"ק 22"
(באדיבות שורטקאט פלייגראונד)
"אני קורא מפה פומבית לקשת להגשים לי חלום", מכריז ניסקי בראיון ל-ynet שהתקיים לרגל השתתפותם בפסטיבל "אנימיקס" הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, "'מ.ק. 22' ביום העצמאות בלופ בלילה, כל שנה, בשביל זה עשינו את זה".
זאת לא בקשה כזאת גרנדיוזית.
"נכון, אבל הם לא עשו את זה ב-20 השנים האחרונות, אז בואו נעשה את זה ב-20 השנים הבאות. אם אין עונה שניה, לפחות את זה".
שני עשורים חלפו מאז שהעניק הערוץ המנוח ביפ אכסניה לסדרת האנימציה המקורית הבולטת ביותר שנוצרה בישראל. שני עשורים מאז שהשמש המרובעת של בסיס אפסנאות "מ.ק. 22" זרחה על הטלוויזיה הישראלית, מאז שהתוודענו אל חזון מיזוג-הקיטוב העדתי של שולמן וחנוכה, שני אפסנאים בבסיס אי-שם בדרום שבו רובצת לה היכולת הגרעינית של מדינתנו. שני עשורים מאז שלמדנו לדקלם "כלא כלא כלא", ליווינו את שולמן וחנוכה במאבקם בכפייה הדתית בבסיס וחיבבנו בסתר את עבד והכבשים החשמליות שלו. שני עשורים שבהם הפוליטיקלי קורקט הרים את ראשו, הרשתות החברתיות השתלטו על השיח הציבורי, ובמקביל המציאות הפכה יותר ויותר כאוטית, קיצונית, כואבת ומעוררת תדהמה. כאילו היא מתכחשת לעובדה ש"מ.ק. 22", שבינתיים התבססה כסדרת קאלט אהובה, כבר יצאה מהאירוע והיא מתעקשת להמשיך ולייצר עבורה חומרי גלם.
נו, אז מה הסיכוי לעונה שנייה באמת?
"באיזה ערוץ?", תוהה ניסקי, "אני חושב שלפני 20 שנה בטלוויזיה היה יותר סיכוי להעביר תכנים אמיתיים שיוצאים מהלב או מהבטן. היום, ברוב הערוצים, אולי חוץ מכאן 11, אין אופציה ליצירה אישית שיש בה כנות. כל מה שיש בטלוויזיה זה דברים מהונדסים שמשרתים מנגנון שמוכר משהו, או מייצרים בלגאן שטחי והדוניסטי רק כדי שיסתכלו על פרסומות. אין מקום למשהו כמו 'מ.ק.' היום, בכלל לא היו פותחים לזה את הדלת".
אם כאן מגיעים היום עם הצעה לעוד עונה, אתם מסוגלים לשבת וליצור עוד פרקים?
"אני חושב שכולנו קופצים על זה בשמחה", מבטיח צור, "אף אחד מאיתנו לא הפך לאיש מרוצה ושבע ורגוע, כל אחד במקום אחר אבל יש לנו עדיין הרבה מה להוציא. כל מה שדיברנו עליו בסדרה על זה שבצבא שום דבר לא עובד כמו שצריך, לצערי, 20 שנה לא עבד כמו שצריך - ובסוף התפוצץ".
10 צפייה בגלריה
באיזה ערוץ יכולה להיות עונה נוספת? מישהו יודע אם "אגו" עדיין פעיל? מתוך: "מ.ק. 22"
(באדיבות "שורטקאט פלייגראונד")
אתם כועסים מספיק?
"אני לא חושב שאם תשימי אותנו עכשיו בחדר כותבים התוצר יהיה שונה. האם הוא יאושר לשידור? אני בספק. אבל זה שלא שהתרככנו או שאנחנו פחות כועסים. אנחנו יותר כועסים, הייתי אומר, והתוכן בהתאם. 20 שנה אחרי אני עוד יותר לא מרוצה מהמצב, ולא התעמעמה הביקורת שהייתה לי אז. מה גם שהשתכללנו ככותבים וכאנשים וכפועל יוצא, אנחנו חדים יותר. יש מצב שכבר אז זה היה חד מדי, אגב, בעיקר לקראת הסוף, והיום זה כבר יהיה ממש חד מדי".
"אני מסכים עם דורון שאם היו מכניסים אותנו לחדר היינו עושים עונה יותר קיצונית, יותר כועסת ויותר פרועה", מחזק הראל, "וזה יכול היה להתקבל בכעס ברשתות, היו שונאים המון דברים ואת זה אני יודע מפה ושם כשדברים ישנים מהסדרה עולים. זה לא אומר שלא היינו עושים - היינו עושים בדיוק אותו הדבר, והיו מקללים אותנו ואומרים שאנחנו שונאים אתיופים ונשים וציונות. בסדר, כל אחד שיעשה את תפקידו. גם אז אחרי עונה לא בדיוק מצאנו בית. הקונסטלציה של 'ביפ' פתחה חלון הזדמנויות נדיר ולרגע זה התאפשר, כי סאטירה קיצונית בארץ מתאפשרת רק בטעות, כשהכוכבים מסתדרים, ומהר מאוד זה יורד. הלוואי ותהיה עוד עונה, אנחנו רצינו כבר אז להמשיך".
ניסקי: "אני זעמתי כבר לפני 20 שנה, וגם דורון ואסף, למרות שהוא מכחיש את זה, כי הוא חולם להיות פקאצה רדודה. היום אנחנו יודעים לכתוב וזה היה משפיע על התוצר. ועוד דבר – תנאי העבודה שעבדנו בהם הם לא משהו שהיום מישהו מאיתנו היה מסכים להם. לדוגמה, היום היינו מצפים למשכורת תמורת העבודה. אז לא דרשנו, רק אמרנו, 'וואו, מישהו הולך לשדר את מה שכתבנו!', ועבדנו כמעט בחינם רוב הזמן, ובחינם חלק גדול מהזמן. הכול היה מאולתר וחלוצי, ביצות יובשו בתקווה - שהתנפצה לחלוטין - שהפעילות הכמעט-התנדבותית שלנו תניע תעשיית אנימציה אדירה בישראל ואחרינו יבוא גל של כסף ופרויקטים. ייבשנו את הביצה - ואף אחד לא התעניין בהמשך".
צור: "אני מסתכל על הבוסר שם, שסלחו לנו עליו וזה התקבע, אני רואה מה הייתי עושה אחרת. כל הכתיבה הייתה בייסיק. אם הייתה עונה שניה זה היה מתפתח באופן טבעי, כמו בכל סדרת אנימציה. ההומור היה משתכלל ומשתפר".
אלימלך: "אולי זה לא צריך להיות קומדיה או סאטירה, אלא דרמה". "ולא אנימציה ולא 'מ.ק. 22'", מוסיף צור.
"כן, אנימציה, אבל אולי HBO כזה, ברז מטפטף שעתיים והמון סצנות סקס", עונה אלימלך, כשצור משלים: "הייתי מתחיל בזכויות של הדבר הזה, שזה לא ייזרק לאיזה ארון".
ניסקי: "לדעתי חתמנו על החוזה הכי גרוע בהיסטוריה, וכל הזכויות הן של קשת. תמלוגים אנחנו מקבלים - אבל כל השאר לא בשליטתנו". אלימלך מסייג: "אני חושב שבהתחשב במה שהסדרה הזאת עברה ב-20 שנה האלו, לעשות עכשיו עוד עונה זה כמעט בלתי אפשרי. אני זוכר שבזמנו אסף התעקש שנעשה עונה שנייה, ועכשיו הוא אמר שבלי עונה שנייה זה לא שווה. עם הזמן אנשים ראו את זה מיליון פעם וזה הפך לקאלט, למשהו קדוש שאי-אפשר לגעת בו, ולהמשיך אותו עכשיו. לא יודע איך הייתי עושה את זה. לא הייתי יכול לגעת בכלום".
הראל: "אתה מגזים. מי יודע מה זה 'מ.ק. 22'? שכחו את זה כבר. הצעירים יודעים 'כלא כלא' מטיקטוק, אבל זאת נוסטלגיה".
צור: "השיחה האחרונה שבה אמרו לי 'וואו, 'מ.ק.' - איזה יופי!' הייתה ביום שלישי האחרון. אני עושה 20 שנה טלוויזיה וזה נראה כאילו עשינו את 'מ.ק.' וזה נגמר, כי זה טלוויזיה, כולם חארות. יצאתי מהתעשייה ולא עובר שבוע בלי שמישהו ממש שמח להכיר אותי בגלל הסדרה. אני מאוד מסכים עם אוהד ש'מ.ק.' קיבלה מעמד קאנוני וסולחים לה על הפגמים. אני לא יודע אם אתם זוכרים, מדברים על הפרק עם הרובו-רבה כאילו יש שם פרק, אבל שלושתנו יודעים את האמת – זאת אסופה של קטעים שרצינו לשדר, בואו. כתבנו את הפרק הזה עם הרגל כי רצינו להגיע לקטעים הספציפיים. היום בטח היינו כותבים דברים מאוד שונים".
אלימלך: "היינו הורסים את זה לגמרי, לדעתי".
"אתה לא יכול לעשות סאטירה עם אמפתיה"
המסע שעברה "מ.ק. 22" מאז נהגתה במרתפי מוחם של ניסקי וצור, שני אפסנאים בצבא הגנה לישראל שניסו להרים את הקונטרה הסאטירית ל"טירונות" ורצו להנציח את הצבא מנקודת המבט שלהם, היה ארוך ומפותל ותוכלו לקרוא עליו כאן. הם היו שני יוצרים חסרי ניסיון בכל מה שקשור לטלוויזיה, אבל רצו הגורל ומולי שגב והם נפלו בדיוק על השלב שבו עורך "ביפ" חיפש סדרת אנימציה לערוץ הבועט שלו, והסכים להשתתף בניסוי. הראל, שהיה אז קצת יותר מנוסה משניהם הודות ל"שוטטות", הוצמד אליהם כמנטור ובמאי ועד מהרה הצטרף לכתיבה, ואלימלך הגיע משום מקום עם הרעיון הגרפי שהוביל את הסדרה. "מ.ק. 22" הצליחה לעצבן את כל האנשים הנכונים, לשחוט את הפרות הקדושות ולבעוט בכל דליי החלב שלהן. בזכות כתיבה שהלעיגה באופן חסר-פניות את כל קבוצות האוכלוסייה, ללא הבדלי דת, גזע ויאיר לפיד - ודיבוב מושלם של כל הנוגעים בדבר - הם הצליחו לייצר אבחנות חדות על החברה הישראלית, שרובן רלוונטיות גם היום, לצערם אבל לא להפתעתם. ב"אנימיקס" שיתקיים השנה בסינמטק תל אביב בין 6 ל-10 באוגוסט יוקרנו כל פרקי הסדרה בשלושה מקבצים, וביומו האחרון ייערך פאנל בהשתתפות היוצרים
"כשכתבנו את 'מ.ק. 22' הייתה ביננו הסכמה שנעשה דברים שיישארו רלוונטיים גם בעוד 20 שנה", מסביר ניסקי, "לא התייחסנו בשום פרק כמעט, חוץ מזה עם יאיר לפיד אולי, לתופעות רגעיות חולפות או לתרבות הפופולרית, אלא בלמטה של החברה". "זה גם מכורח הנסיבות", מוסיף הראל, "אתה מתחיל לכתוב סדרת אנימציה, לוקח כל כך הרבה זמן מהכתיבה ועד שהיא עולה, אתה כותב, מצייר, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתייחס לתופעות של רגע".
יש משהו מייאש בעובדה שזה עדיין כל כך אקטואלי? שכלום לא משתנה?
ניסקי: "אני שמח שזה עוד רלוונטי, אני מיואש כי המציאות עדיין מזעזעת ורק מתדרדרת, אבל אני גאה בנו שחבורה של מפגרים בסופו של דבר הצליחה, בעבודה כאוטית והמון ויכוחים, לעלות על דברים שהם בעומק של החברה. אני גאה בנו".
"מ.ק. 22" פונקה על ידי הצופים, המבקרים ומחלקי הפרסים, אבל קצת פחות על ידי הגוף המשלם והמשדר. גזירות תקציב - פלוס העובדה שארבעת היוצרים כבר שבעו זה מנוכחותו של זה - הביאו לירידתה של הסדרה מלוח השידורים, לבלי שוב. היא שודרה פעם נוספת, הפעם בקשת, מינוס הפרק על הרובו-רבה (הראל: "הסכימו לצחוק על הכול, יאיר לפיד, שמעון פרס - אבל לא על החרדים"). צור וניסקי המשיכו לעבוד עם הראל בתוכנית הלילה שלו בערוץ 10, שהייתה גם היא קצרת-מועד, והנחילה לאנושות בעיקר את ההקשר האסוציאטיבי המנחם בין חציל וחברת הכנסת דאז, רוחמה אברהם. ניסיונות נוספים להעביר את הלפיד של "מ.ק. 22" הלאה לא הבשילו לכדי מימוש.
כל אחד מהארבעה פנה לדרכו: צור כתב לקומדיה הסאטירית "שב"ס" ובשלב מסוים הפנה עורף לטלוויזיה ועבר להייטק. ניסקי עבר לייצור סרטי דוקו בחו"ל וחזר לאחרונה לכתוב ל"היהודים באים" בכאן 11. אלימלך השקיע את עצמו בעשיית קליפים, והראל טבל לרגע בפוליטיקה המקומית בתל אביב ואז פרש והמשיך לבימוי פרסומות, "ומשתדל שהן יהיו כמה שיותר מצחיקות. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. לפעמים צריך גם לרגש, אין מה לעשות, העיקר שימכור. אבל אני מנסה ומחפש לחזור לטלוויזיה, ניסיתי לכתוב כמה דברים, פחות הסתדר".
הגיחה שלך לפוליטיקה שינתה משהו מנקודת המבט הצינית שהייתה לך בתקופת "מ.ק."?
"כן, איפשהו יש לי יותר אמפתיה כרגע. אתה לא יכול לעשות סאטירה עם אמפתיה. גם כשנכנסתי להייטק הבנתי דברים - אם הייתי עושה אז את 'מסודרים', הייתי עושה סדרה פחות טובה. צריך להישאר בחוץ ולהסתכל על דברים משם, וזאת לא בהכרח האמת - אבל היא תמיד מצחיקה יותר מבחוץ".
מתגעגעים לטלוויזיה?
"בהחלט מתגעגע, ואני מקווה שהחבורה הזאת עוד תחזור לכתוב יחד. אני חושב שהכתיבה של דורון, ירון ושלי יחד הייתה תענוג. התקופה ההיא זכורה לי כאחת המצחיקות, צחקנו המון כשלא שיחקנו ב'קווייק' והזמנו פיצה אננס. אני מקווה שעוד נכתוב משהו כאנשים בוגרים, בשביל זה אני משתתף בריאיון הזה בכלל, כדי להמשיך את הגחלת".
צור: "אני היום בהייטק, האנרכיסטים שהרסו את המדינה. התנאים מצוינים וזאת עבודה מאוד כייפית. אני לא יכול להגיד שאני מתגעגע לתעשייה כי בסופו של דבר, לאורך כל 20 שנות היצירה שלי שם זה היה מאבק במעלה הגבעה. אני רוצה לדחוף את האמת שלי ורוצים ממני משהו אחר לחלוטין. היום אני בתעשיה שבה יש הלימה בין ההכי טוב שלי ובין המוצר שרוצים ממני, כי בסאטירה זה מאוד מעייף. זה מתסכל להיות איש מקצוע טוב כשאומרים לך, 'אל תהיה איש מקצוע טוב'".
אלימלך: "אני בדיוק סיימתי את 'המיניונים 3'. ניגשתי לאיזו משרה בהייטק אבל לא נראה לי שאני אעמוד בשעות שהם מצפים ממני לקום בהן".
"אנחנו לא השתייכנו לשמאל או ימין, התייחסנו באותו בוז"
הסאטירה הישראלית נקלעה לבעיה עוד לפני 7 באוקטובר, כשאט אט החלו הכותבים להפנים שהמציאות מתעלה עליהם בכל מה שקשור בהגחכה ובהקצנה, ושלסאטירה כבר אין שיניים מהסיבה הפשוטה – הבושה מתה, ואיש לא נבוך או חש חרטה כשהמוסר הלקוי שלו מוצג בריש גלי. אבל מאז 7 באוקטובר התווספו למשוואה גם כאב בלתי נתפס ורצון לאחד את השורות תחת הישראליות כברירת המחדל - או במילים של המשורר דוד אבידן, העובדה הפשוטה והחותכת שאין לנו בעצם לאן ללכת, מה שעלול לנוון עוד יותר את שריר המוטיבציה אצל כותבי סאטירה, שמטבעה חותרת תחת הסטטוס קוו.
"עשינו סדרה על הצבא וכל הזמן הראינו כמה זה פשוט בדיחה מה שהולך שם", אומר צור, "כמה זה הכול כסת"חים, ואנשים שככל שעלינו בדרגות, ראינו כמה שהם נהיים מרשימים פחות. איפשהו זה היה ברור כי 20 שנה אתה צועק שזה לא רציני, הצבא הזה. עכשיו לצערנו כל כך הרבה אנשים שילמו בחיים שלהם על מה שהיה ידוע לכל מי ששירת בצה"ל".
אלימלך: "יש דברים שאז היו מצחיקים, כמו הפרק עם חפירת המנהרות, אבל היום במנהרות האלה יש חטופים אז אי-אפשר לצחוק על זה באותה מידה. אני זוכר שבזמנו אנשים החזיקו את הראש על הרבה דברים שעשינו, אבל היום אני רואה דברים הזויים באמת. אנשים לא שמים לב שכשהם רואים 'גיא פינס', יש אייטם על אמא שהבת שלה חטופה בעזה, ומשם עוברים מייד לתספורת החדשה של מרגי, בלי בעיה".
הראל: "פספסתי, הוא הסתפר? שלח תמונה". "אתה חייב לראות, הוא עשה קצת קצוות", עונה אלימלך, "אבל ברצינות, זה עובר מאסון אחד לאסון עוד יותר גרוע, לאנשים אין סקאלה של מה טוב ומה רע, רק מה שצהוב וימכור באותו הרגע. הקטע של 'מ.ק.' הוא שהרבה אנשים חושבים שראינו מה הולך לקרות, אבל בעצם כלום לא השתנה".
הייתם מעבירים היום ביקורת על צה"ל כמו פעם?
צור: "אפשר שלא לבקר את צה"ל היום? דורות קדימה יבקרו אותו. לי זה פצע פחות נורא לחטט בו ועדיין אני לא בטוח שיש לי את הכוח לעשות מזה סאטירה כמקצוע. אני קם כל בוקר ואני שמח שאני לא צריך לעשות צחוק מהמצב".
ניסקי: "אצלי המצב דווקא הפוך. אני פרשתי לפני כמה שנים מכתיבה סאטירית כדי לעשות דוקו, אבל בעקבות השנתיים האחרונות חזרתי גם לכתוב סאטירה כי הייתי חייב להוציא את מה שבוער לי בבטן ולהחיות אותו על המסך, להיכנס לאנשים לראש. הייתי מאוד שמח לעשות פרק על כנף ציון מגיע לבסיס של 'מ.ק.' הבוקר. הייתי רוצה לכתוב את זה".
זה נייטראלי יחסית ל"מ.ק. 22", לא?
"לא בדיוק, הוציאו יותר ממיליארד שקל על גרוטאת מטוס שלא בטוחים שהוא עושה הלוך-חזור, אבל פוצצו אותו במיטות ואביזרי יוקרה והוא כבד מדי, אי אפשר לקחת בו אנשים. זאת התחלה יפה לפרק שממנה נוכל לקחת את זה למקומות כואבים יותר".
10 צפייה בגלריה
זו ציפור? זה סופרמן? זה מטוס עתיק שאין בו וויי-פיי ואיכשהו עדיין עלה מאות מיליונים? מתוך: "מ.ק. 22"
(באדיבות "שורטקאט פלייגראונד" )
זה כבר מיינסטרים, לא? אתם לא אוהבים את הפרות שלכם עסיסיות יותר?
צור: אנחנו אוהבים את כל הפרות, התזונה שלנו מאוזנת - וזה מה שהפך את 'מ.ק'. לשונה ולבלתי נסבלת".
ניסקי: "וזאת הסיבה שזוכרים אותה אחרי 20 שנה. אנחנו לא השתייכנו לשמאל או ימין, התייחסנו באותו בוז לכולם. ואני חושב שהקהל הרחב כן בסופו של דבר מוכיח שהוא עומד גם בסאטירה חריפה. תמיד יש משוגעים שרוצים לרצוח את כל הכותבים של 'היהודים באים', אבל הם מעטים. הקהל הרחב מקבל דברים אמיתיים, הוא מוכן לשמוע שיח מורכב מהאנשים שיושבים על השיבר התקשורתי".
בוא ספר לי איך סאטירה עשויה לשנות את המציאות.
ניסקי: "זה לא שאתה מספר בדיחה סאטירית ואנשים תופסים את הראש ואומרים, 'וואו, תעצור הכול, מספיק עם הפשעים בממשלה'. אבל הסאטירה כן מאפשרת להעביר רעיון באופן חד. למשל כתבתי מערכון על נתן אשל ב'היהודים באים', שאני מקבל עליו תגובות מהמון כיוונים מפתיעים, אנשים שהייתי בטוח שיזעמו אבל הם מתחברים לביקורת. אז לא שיניתי, הוא עדיין איש מושחת ומקושר, אבל לאט לאט זה מטפטף. בסוף הטובים – ואתם יכולים ללעוג לי – הם באמת מנצחים".
צור: "אני אלעג לך אחר כך, ובלב אני לועג לך כל הזמן, אבל אני לא חושב שהטובים מנצחים או הרעים מנצחים. אני חושב שסאטירה היא לא המטרה אלא סימפטום. כשיש סאטירה נוקבת זה סימפטום לחברה בריאה. ככל שהיא נוקבת פחות זה כי פחות משתלם להגיד אותה, וזה אומר שקורה משהו לא בריא. אם יש אותה יכול להיות שהמצב עוד בסדר. יש חרא, ברור, בכל מקום, אבל הוא מוכח".
ניסקי: "פעם הדמויות ששלטו בחיים שלנו היו מכובדות, ואז להגחיך ולהלעיג ולהקצין אותן היה הדבר הנכון סאטירית. אבל עכשיו הדמויות ששולטות בחיים שלנו הן חבורת ליצנים מגוחכת, שמופרכת יותר מכל מה שאפשר לדמיין. הסאטירה לא אמורה להיות יותר מופרכת ומגוחכת מהם. אני לא יכול לכתוב משהו יותר משוגע ומופרך ממה שגלית דיסטל צורחת, זה כבר ברמה הקלינית. הסאטירה ברגעים כאלה צריכה להגיע מכיוון אחר, לדבר אמת פשוטה או מורכבת, להעביר מסרים ולא להיות במרוץ הגחכה".
ומצד שני הפוליטיקלי קורקט יותר דומיננטי, פרק כמו זה עם יואב קריין, מוביל מחאת הנכים, לא היה עובר היום.
הראל: "גם אז הבנו שרק זה שהוא בא לדבב את הדמות שלו נתן לגיטימציה. כבר אז הבנו שאנחנו מאוד גבוליים שם, ושקל יותר ללכת עליו אם הוא איתך. למזלנו הוא הבין את הבדיחה וצחק איתנו".
ניסקי: "הפרק הזה היה ביקורת על עודף משפטיזציה. הוא היה על, 'בואו נכפה את הרעיונות שלנו על המציאות'".
אבל גם הדימוי שלו בפרק היה קצת עקום.
אלימלך: "הוא היה פרק קיצוני, אבל גם הדמויות של ההומואים בפרק על הרובו-רבה היו קיצוניות, והומואים מתים על הפרק הזה. עפים עליו. אני חושב שיש משהו מאוד מכבד בזה שאנשים עם מוגבלויות נמצאים בסדרה ומתייחסים אליהם - כלומר צוחקים עליהם - כמו על כולם. כי הם באמת חלק מהשיח הזה של החברה וזה לראות אותם כמו שהם, באופן מוזר יש בזה משהו שוויוני".
צור: "זה בסדר, אנחנו יחד בשיט הזה".
הראל: "אני חושב שבניגוד לתוכניות סאטירה אחרות, לא משנה מאיזה ז'אנר, תוכנית אנימציה שמה אותך במגרש אחר לגמרי. זה לא אמיתי אז אפשר להרוג דמות ולפוצץ אותה, זה לגיטימי. זה מאפשר לסאטירה להיות הרבה יותר קיצונית וחדה ונוקבת, כי זה עוזר לאנשים לא לקחת את זה ללב. 'מ.ק.' לא הייתה מה שהיא אם היא הייתה מבוססת מערכונים או דמויות".
אם זאת לא הייתה אנימציה וזה לא היה יקר - מישהו היה מרים את הכפפה?
הראל: "הכפפה הזאת הייתה של 'ביפ' וברוב המקרים צריכים לראות מי גוזר את הקופון. זה נולד במקום שכבר לא קיים, ואף אחד לא רוצה לקחת משהו של מישהו אחר. זה לא משהו שיביא כסף וצופים, וזאת תמיד תהיה 'הסדרה של ביפ'. אז איזה אינטרס יש למנהל תוכניות, שיכול עכשיו להביא תוכנית מקורית שהוא יהיה חתום עליה ויקבל עליה קרדיט, לעשות סדרה שמישהו אחר כבר בחר? מנהלי תוכניות יכולים לעשות חמש תוכניות בשנה, התקציבים קטנים, אין מנוע כלכלי מאחורי זה וזאת הטרגדיה של רוב הסאטירה בארץ. אפשר גם בלעדיה.
"זה יקר מדי, אבל גם אם זה היה עולה חצי, אני לא רואה את זה קורה, אני לא רואה איפה. ודווקא יצא לי לדבר על זה, ניסיתי בכמה ערוצים. גם עצם זה ש'מ.ק. 22' נולדה בתקופה של אורי שנער הפך אותה לפחות רלוונטית גם בקשת. אלו שאריות. אם זאת הייתה סדרה שאבי ניר היה בוחר בזמנו, הוא היה מרגיש שהיא שלו והיה לנו אבא. אבל האבא שלנו פרש מזמן".
אז לסיכום, אתם פתוחים לרעיון של עוד עונה אבל הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי.
ניסקי: "אף אחד לא יתפעל מזה היום. להיפך, יגידו 'איזה אידיוטים'. היום מייצרים רק ריאליטי אוכל ומוזיקה עם סיפורים קורעי-לב, והכול מהונדס. הערוצים לא מחפשים עוד 'מ.ק. 22' וחבל, כי הקהל מאוד רוצה ומעריך. לא סתם ממשיכים לראות את זה אחרי 20 שנה. לי, כצופה, זה הרבה יותר מעניין מאשר פרק 750 של 'מאסטר שף'. די, די, תפסיקו. זה גם בזבוז כסף אדיר, כמה יצירות מדהימות היו יכולות להיווצר בכספים שאתם זורקים על מוצרים שקיימים בקושי בשנייה שבה הם משודרים. תוכניות של מיליונים משודרות ומתנדפות, לא נשאר מהם כלום".
הראל: "אני פחות נחרץ לגבי זה שפעם היה טוב והיום נורא. המיינסטרים על פי רוב עושה טלוויזיה משעממת. פה ושם יש הבלחות, מדי פעם יש איזו טעות במטריקס כשרוצים קצת חדשנות, ואז רואים אותם ומתחרטים עליה. גם היום יש דברים מקוריים, אנשים מנסים מדי פעם ונכווים, והדברים הפרועים יורדים אחרי עונה. זו הדינמיקה".
צור: "אני פשוט לא רואה טלוויזיה, המדיום הזה לא מעניין אותי כי הוא מת".
ניסקי: "דווקא בדוקו שלי אני רואה איזה קהל נחשף לזה. אני מלמד כתיבה במכללת ספיר, ובשנים האחרונות לרוב התלמידים שלי אין טלוויזיה בבית אבל הם רואים את זה במסכים אחרים. אני לא מבין איך אבי ניר וחבריו עוד לא הבינו את זה שדווקא תוכניות עם עומק אמיתי יביאו יותר קהל על פני יותר שנים. כי הריאליטי הוא רגעי ומשוכפל, ולא צופים בו בלא-ליניארי. 'מ.ק.' נעשתה ב-20 אגורות והיא מחזיקה 20 שנה. אפילו מבחינה כלכלית זה משתלם יותר".
צור: "בלי לקחת כלום מזה אני אציין שחוץ מאוהד, שהוא בחור נפלא, שלושתנו בלתי נסבלים ואף אחד לא רוצה לעבוד איתנו". "תוסיפי את זה שאנחנו נראים אותו הדבר, לא השתנינו. אני אולי גבהתי קצת", חותם אלימלך.
