התערוכה "יצירות מופת", שנפתחה השבוע במשכן לאמנות עין חרוד, היא תערוכה גדולה ועשירה - כ-300 יצירות של מעל 45 אמניות ואמנים ישראלים מעטרות את קירות המוזיאון בצפיפות. יש שם הכול מהכול: ציור, רישום, וידאו ופיסול; אמניות בכירות כמו סיגלית לנדאו, איה בן רון, מיכאל ליאני ועדי נס, לצד אמנים בתחילת דרכם. הרעיון שלה מעניין וכמעט מצחיק: כל יצירות האמנות המוצגות בתערוכה חוזרות על יצירות מופת שנוצרו על ידי גדולי האמנים בהיסטוריה. יש שמנסות להעתיק אותן אחד לאחד, ויש שמותחות את הגבולות ומביאות רבדים עכשוויים ושוני משמעותי - אבל כולן חוזרות על הקומפוזיציה של יצירות המופת - על המבנה והארגון הפנימי של מה שמרכיב את היצירה - כך שלא צריך להתאמץ במיוחד כדי לזהות אותן עם המקור שהוביל אליהן. לצד כל יצירה מוטבע ברקוד שניתן לסרוק בטלפון הנייד ובאמצעותו לראות את יצירת המופת המקורית, להבין את הרקע ולהשוות ביניהן.
7 צפייה בגלריה
"סעודת העקורים", יצירתם של אסף ומורן גאם הכהן מתוך התערוכה "יצירות מופת"
(צילום: באדיבות האמנים, המשכן לאמנות עין חרוד)
"העבודה על התערוכה התחילה לפני ארבע שנים בערך, בקורונה, כחצי בדיחה", מודה אוצר התערוכה, אבי לובין - דמות מוכרת ופורה בשדה האמנות המקומי, שאצר תערוכות בארץ ובעולם (כמו "בית חולים שדה X" שהוצגה גם בביאנלה בוונציה וגם במוזיאון ארץ ישראל), ובשנה האחרונה משמש גם כאוצר הראשי של המשכן לאמנות עין חרוד - המוזיאון הראשון בישראל שנוסד ב-1938, ושלמרות היותו מרוחק מערים מרכזיות הוא נחשב למוקד עלייה לרגל, עם תערוכות חשובות בהיסטוריה של האמנות הישראלית ואוסף אמנות יהודית עצום ומקיף. בישראל, כמו במדינות רבות בעולם בתקופת הקורונה, הוטלו סגרים מחמירים - ואי אפשר היה לטוס לחו"ל. "ואז קרה משהו יפה", משחזר לובין, "לאנשים היה צורך בתרבות, ובגלל שאי אפשר היה לצאת מהארץ - היו להם יותר קשב ופתיחות לתרבות המקומית, והם השקיעו בה הרבה יותר אנרגיה. ראינו איך בכל פעם שהמוזיאונים נפתחו מהסגרים, הייתה תנועה ניכרת ונלהבת אליהם.
"מצד שני, זה יצר גם כאן וגם בעוד מקומות בעולם אווירה לאומנית. ההסתגרות פנימה מייצרת משהו יפה, ואז ישר מנוצלת ל'אנחנו לא צריכים אף אחד אחר, יש אצלנו הכול'. אז זה התחיל בתור בדיחה שאמרתי בצחוק, 'מה אנחנו צריכים עכשיו לנסוע לאיטליה לראות את לאונרדו דה וינצ'י? יש לנו את 'הסעודה האחרונה' של עדי נס (עבודת צילום איקונית שמוצגת גם בתערוכה, ומשחזרת את היצירה בהשתתפות חיילים, ד"מ). למה לטוס לספרד לראות את 'הגרניקה' של פיקאסו? איה בן רון עשתה את ה'גרניקה''".
להתבדחות הזו נוספו עוד ועוד יצירות, ומה שהחל כבדיחה הפך לאט-לאט לתהליך עבודה אמיתי ורציני, עם מאגר מפתיע של יצירות ישראליות מכל הזמנים. "הכרתי הרבה אמנים שעסקו בתולדות האמנות בצורות שונות, אבל פתאום ראיתי כמה זה עמוק. התחלתי לראות שהמבט של האמנים הישראלים על הקלאסיקה של תולדות האמנות המערבית היא כמו רובד תת-קרקעי שהיה מודחק. לא 'ציטוט' ולא 'מחווה' - אלא חזרה של ממש על יצירות קלאסיות". איסוף העבודות לתערוכה, כולן של אמניות ואמנים ישראלים מתקופות וטווח גילים מגוון, גילה שהן מגלמות בתוכן משהו מן הסיפור של התרבות בישראל מראשיתה: תרבות חזותית שחוזרת לישראל מהגלות ומנסה להתחבר ל"ישראליות" חדשה שרק התחילה להיווצר. להצמיח עץ מלבלב במדינה בה אין לו שורשים רציפים.
7 צפייה בגלריה
"גרניקה", יצירתה של איה בן רון מתוך התערוכה "יצירות מופת"
(צילום: באדיבות האמנית, המשכן לאמנות עין חרוד)
כמעין הצהרת כוונות לתערוכה, היא נפתחת בפסל שיצר הפסל סשה סרבר: ונוס מ"הולדת ונוס" של הצייר האיטלקי סנדרו בוטיצ'לי, מהדימויים המוכרים ביותר בהיסטוריית האמנות - רק שבמקרה הזה מדובר בפסל עשוי מקלקר. וירטואוזי ומרשים אומנם, אך לא מנסה לרגע להסתיר את היותו עשוי מהחומר הזול שבתוכו נח גם החצי-קילו גלידה ששוכב לכם בפריזר. יתרה מזה - הוא משוויץ בכך בגאווה, ושומר על איכות החומר הרעועה כהיבט משמעותי ביצירה. האירוניה מכוונת. "את חושבת על ישראלים שמטיילים בעולם ורואים את המונה ליזה או את בוטיצ'לי - אבל הם לא יחשבו להיכנס למוזיאונים מקומיים בישראל. אז זה קצת לצחוק על זה שהנה, גם כאן יש את בוטיצ'לי, אבל זה לא איזה ניסיון לחשוב או להעמיד פנים שאני בוטיצ'לי עכשיו. זה כן המבט המקומי על הדבר".
השימוש בחומר הזול מהדהד את ההיסטוריה המקומית של האמנות בישראל על השבירות שלה, אמנות שבמשך שנים קידמה את הדלות, את השימוש בחומרים זמינים ושאינם בהכרח "של אמנות". אמנות שלעיתים אפילו בזה לחומרים כאלה - בזה לאירופאיות עם התרבות החזותית העשירה שלה, עם הפסלים והציורים של גדולי האמנים שנמצאים בכל פינה - כשחוויית החיים של הישראלי מעולם לא הייתה כזאת. באחד הציטוטים החשובים של האוצרת זוכת פרס ישראל שרה ברייטברג-סמל ז"ל, שלקוח מהביטאון "על המשמר" מהשנים שבהן נבנתה הזהות הזאת, של דלות החומר באמנות הישראלית, היא אומרת: "אתה לא חי בתוך ארמונות רנסאנס. כמו שטבעי לאיטלקי לעסוק בשיש, כאן הדיקט הוא חומר שמשדר, שמקרין את המקום - מקום בעל הוויה דלה. זה סוג של חומרים שהאמן הישראלי נינוח איתם. הם חלק ממראה ילדותו וישנה בהם הוויטאליות הקשורה בחיינו כאן".
7 צפייה בגלריה
"ונוס", יצירתו של סשה סרבר מתוך התערוכה "יצירות מופת"
(צילום: באדיבות האמן, המשכן לאמנות עין חרוד)
וכאן, בקיבוץ עין חרוד המרוחק מהמרכז, עם ההיסטוריה המורכבת שלו שמגלמת את עלייתו ונפילתו של האתוס הקיבוצי, במוזיאון יפה ומוקפד אבל לא אירופאי בכלל המתהדר ברצפת שומשום ובשטיפה של אור טבעי, מתקבצות "יצירות המופת" של מיטב אמני אירופה כפי שיצרו אותן באופן ספונטני אמניות ואמנים ישראלים, מסודרות "כרונולוגית" לפי ציר הזמנים של יצירות המקור בתולדות האמנות: רנסאנס איטלקי ורסאנס צפוני, בארוק, רומנטיקה, ריאליזם ועוד, וכן "פוקוס" על האמנים המאסטרים פיקאסו, ואן גוך וקארוואג'ו. הבחירה של האמנים הישראלים השפיעה על היצירות, התקופות והאמנים שמצוטטים בתערוכה, והמבט שלהם על המציאות הוא שהכתיב את התוכן שלה. בעוד חלק קטן מהיצירות נוצרו במיוחד עבור התערוכה, רוב היצירות הן תוצר של המבט של כל אמן ואמנית, הרצון שלהם לעבוד מתוך משהו שעניין אותם. "יש המון אמנים מההיסטוריה ואפילו תקופות מסוימות שחסרים פה, כי הבחירה היא לפי מה שאמנים בחרו להסתכל עליו", מסביר לובין. "לא היה אמן שאמרתי, 'אני חייב עכשיו למצוא מישהו שעשה אותו'. זה פעל הפוך: רציתי לראות על איזה אמנים ישראלים מסתכלים - ומשם זה צמח".
כך, למשל, מצביע לובין על החזרה של אמנים ישראלים ליצירות שיש להן ניחוח פוליטי - כמו אמן הבארוק האיטלקי קארוואג'ו שצייר סצנות נוצריות כמקובל בתקופתו רק שהדמויות הן אנשים קשי-יום מהרחוב, עם מבט מורכב ורגליים מלוכלכות, או החזרה ליצירות של האמן הספרדי פרנסיסקו דה גויה, שהגיב בזמן אמת לשנים מהקשות שידעה ספרד, שהייתה נתונה לשלטון מושחת, ובהמשך גם לפלישת נפוליאון לספרד. מתוכה יצר את הסדרה "זוועות המלחמה" - גרפית, קשה, מפחידה, איברים נתלים על ענפי העצים. מאז 7 באוקטובר היא הופכת את הבטן פי כמה.
אני זוכרת את עצמי כתלמידה בשיעורי אמנות, לומדת על היצירות של גויה שמגיבות למלחמה בארצו, וחושבת לעצמי כמה זה חזק - ושזה לא קשור אליי. מלחמה? בטח, אבל לא דימוי כזה של ברבריות.
"הדברים האלה, כשהם נשלפים פתאום החוצה, יש להם מבט נורא חזק - על אלימות, על מלחמה, על התוצאות ההרסניות של המלחמה. למשכן לאמנות עין חרוד יש אוסף מאוד יפה של עבודות משנות ה-30 וה-40, כשהתחילו להבין מה קורה באירופה. כחלק מהבנה שהתפקיד של מוזיאון הוא שימור תרבותי והצלת תרבות, התחילו לנסוע לאירופה ולרכוש עבודות של אמנים יהודיים, חלקם גם מאוד ידועים. בין העבודות יש גם סדרה שיצר האמן יששכר בר ריבק על הפוגרומים. אם היית רואה את זה לפני שנתיים, עבודה מתחילת המאה ה-20, זה היה נראה לך כל כך לא קשור למציאות שלך. למרות שאם אנחנו מסתכלים לכל מיני מקומות בעולם, זה חלק פעיל מהמציאות שם. אבל 7 באוקטובר הכניס לנו את זה כדימוי מאוד חי".
זה היה דימוי, וזה הפך לדבר מהמציאות.
"נכון. ויש משהו שחשוב לי להגיד מתוך זה. בחברה הישראלית יש ויכוח בלתי נגמר על היחסים בין אמנות גבוהה ופוליטיקה. המון שנים אמנות שהייתה נגיד פוליטית מדי, גרפית מדי, ישירה - הייתה מוקצית החוצה. כי אמנות צריכה להיות מופשטת, וחכמה ואוניברסלית. ויש משהו בתערוכה הזו, שאת מסתכלת אחורה ונזכרת שגויה מגיב למלחמה ולמה שהיא עושה בזמן אמת. אז'ן דלקרואה (אמן צרפתי שמזוהה עם הזרם הרומנטי, ד"מ) מצייר את הציור החשוב 'החירות מובילה את העם' בתגובה למהפכה הצרפתית בזמן אמת, ואנשים משתמשים בו כרפרנס עד היום בתצלומים פוליטיים בארץ ובעולם. וגם תאודור ז'ריקו צייר ציור סופר פוליטי בזמן אמת (גם הוא צייר רומנטי צרפתי, שזכור בשל היצירה 'רפסודת המדוזה' סביב אירוע טראומתי לצרפת מהתקופה הקולוניאליסטית, שבמסגרתו פיקד אציל צרפתי מקושר וחסר ניסיון ימי כקפטן והוביל להתהפכות של ספינה שדרדרה את השורדים בה לרעב, אלימות, אובדן שפיות ואף קניבליזם. ד"מ).
"אלה יצירות מופת מהשורה הראשונה. כלומר, יצירה יכולה להיות גם קונקרטית וגם אלמותית ועל-זמנית. כבר בציור הקלאסי אמנות ידעה להגיב לדברים בזמן אמת ולהיות חלק, לא רק לצייר ציור חכם ומופשט. זה לא משהו חדש. יש הרבה אמנות פוליטית שהיא לא טובה, ויש גם המון אמנות מופשטת שהיא לא טובה. יש אמנות ביוגרפית גרועה ויש אמנות ביוגרפית מדהימה. אז בעיניי יש בתערוכה הזו משהו שקורא לצנן את הפחד מלהיות פוליטי, ישיר וחברתי".
"זה לא שישראל היא נקודה משמעותית בקריירה של אמן בינלאומי, אז למה להם ליפול למלכודת הזאת?"
ואכן, במבט ראשוני, התערוכה עשויה להיראות כמו מחווה נעימה לאמנות מאז ועד היום, אבל הרובד הפוליטי לא נפקד ממנה ונמצא בחיבורים בין הפרטים. הבחירה להציג יצירות של אמנים ישראלים שחוזרות על היצירות של מיטב האמנים הבינלאומיים נוגעת גם בחרם התרבותי על ישראל. לובין, כאוצר ישראלי בכיר שמחזיק בקשרים בינלאומיים, מבחין בה ומוטרד. "כבר שנים שאנחנו רואים בשדה התרבות חרם תרבותי שהולך ומתחזק על ישראל שלא נותנים עליו את הדעת בכלל. קל להתעלם ממנו כי רובו גם קורה לא באופן ישיר", הוא טוען. "זה נורא טריקי. כי כשלא אומרים לך באופן ישיר: 'אנחנו לא רוצים להזמין אמן ישראלי' או 'אנחנו לא רוצים להזמין תערוכה ישראלית' - את לא יודעת להגיד שזה באמת מה שקרה.
"אולי באמת לא התעניינו במה שהצעת? אולי באמת באירועים הגדולים, כמו בתערוכה המרכזית בביאנלה או הדוקומנטה, לא מזמינים עכשיו אמן ישראלי כי לא מצאו אף אמן ישראלי שעניין אותם? אנחנו מדינה קטנה, ויש עוד מדינות קטנות שלא היה מהן אף נציג. כשלא כותבים על משהו ישראלי את שואלת את עצמך: האם הם התעלמו כי לא נוח עכשיו לכתוב משהו על ישראל, או שיש סיבות אחרות? זה חלק מהפער שעולה גם בתערוכה 'יצירות מופת' - שאנחנו חושבים שאנחנו מרכז העולם, אבל אנחנו למעשה מדינה קטנה במזרח התיכון.
"חלק מאוד גדול מהדבר הזה קורה בלי להגיד אותו, פשוט בלהימנע, ובזה אנחנו נתקלים כבר שנים. רק שמאז 7 באוקטובר זה הרבה יותר על פני השטח ויותר מודגש - מקומות שברור לך שלא ירצו עכשיו לשתף פעולה עם ישראלים. בשיחות יותר אישיות, לא מעט אנשים אמרו לי שהחרם התרבותי הוא הסיבה שמעדיפים לא לבוא לישראל, או אם כבר להציג כאן אז לא להציג במקום שעם מימון רשמי של המדינה, או למצוא דרך לשתף פעולה בדרכים יותר 'מתוחכמות'. חלק לוקחים בזה חלק כי הם לא מרגישים נוח - הרי זה לא שישראל היא נקודה סופר-משמעותית בקריירה של כל אמן בינלאומי, אז למה להיכנס בכלל לוויכוח הזה ולהיות חשוף לביקורת כשזה לא משהו שבאמת חשוב לך?".
על הבידוד שנוצר כחלק מאג'נדה, נוספו גם היבטים טכניים. לובין מתאר מצב שבו נתקלים רבים ממוסדות התרבות בישראל, שבו גם מי שכן מעוניין לשתף פעולה עם ישראל וליצור דיאלוג מפחד להגיע לאזור מלחמה. נוסף על כך, תערוכות בינלאומיות רבות שתוכננו להציג בישראל - לא כל שכן אלה שלא נקבעו עדיין - הפכו לבלתי אפשריות בגלל העלויות הכרוכות בביטוח. השינוע של יצירות אמנות לאזורים שמוגדרים כאזורי מלחמה, במידה שחברות השילוח בכלל מסכימות לבצע אותו, עולה סכומי עתק. "אפילו תערוכה של אמנים מתים, תערוכות מאוספים - זה כרגע מאד מסובך", מעיד לובין.
"זה מגביר את הבידוד הזה, את הניתוק, שהוא דו-כיווני: גם היכולת להביא לכאן, וגם היכולת להוציא מכאן. אבל בעיניי - יש משהו בדיאלוג בין תרבויות שהוא קריטי. הלימוד ההדדי, המבט ההדדי, השיחה. זה משהו מאוד חשוב גם כדי להבין מורכבות של סיטואציה. בשטחיות כזו, של רק שחור ולבן, לא נתקדם לשום מקום. אם אנחנו רוצים לפתור בעיה, אנחנו חייבים פתרונות יצירתיים, שיחה ומפגש - וכל הדברים שקורים רק בולמים את זה. הם מרחיקים את האפשרות לפתרון במקום לקרב".
"במלחמות מנסים לפגוע במוזיאונים כי זאת התנגשות בין תרבויות, רוצים למחוק סיפור תרבותי שפוגע בסיפור שלך"
בינתיים, כשברקע הסלמה במצב הביטחוני בצפון, במוזיאון הממוקם בעמק יזרעאל מנסים לשמור על שגרה מסוימת. "אנשים ממשיכים להגיע", הוא מספר, "לא בכמויות שהיו מגיעים פעם, אבל מגיעים, גם כי מסגרות החינוך כאן די מושבתות, ואנשים מחפשים תעסוקה, משהו שנותן לנשום. אנחנו פועלים כמובן לפי הנחיות פיקוד העורף, ויש מרחב מוגן, אבל זאת תקופה לא פשוטה. עד עכשיו לא היו אזעקות בעין חרוד, אז יש מבקרים שמוצאים בביקור במוזיאון נחמה".
איך אתם נערכים מבחינת שמירה על היצירות למקרה שהסיכון יעלה?
"אנחנו מתעסקים באופן שוטף בהערכה של סיכונים ולוגיסטיקה, אבל גם מנסים לא להיות היסטריים. בשלב הזה הורדנו עבודות ממש ספורות מתערוכת הקבע - כאלה שיש להן חשיבות היסטורית גדולה ושהן גם לא פשוטות להורדה, כמו עבודות של אורי רייזמן, שתלויות בצורה נורא מסובכת וצריך כמה אנשים כדי להוריד אותן מהקיר למחסן. יש כללים ופרוטוקול, סדר שברור לך מה הדברים הראשונים שצריכים לרדת, איזו יצירה למשל יהיה קשה לשקם אם יקרה לה משהו".
7 צפייה בגלריה
"העלמות מאוביניון", יצירתה של רות שלוס מתוך התערוכה "יצירות מופת"
(צילום: באדיבות האמנית, המשכן לאמנות עין חרוד)
אומנם פחות חווינו את זה בישראל, אבל במלחמת רוסיה-אוקראינה ראינו ממש ניסיון לפגוע בכל מה שקשור למורשת תרבותית, כיוונו למוזיאונים.
"גם הבריחו הרבה יצירות מאוקראינה. זאת איזו התנגשות בין תרבויות, רוצים למחוק סיפור תרבותי כי הוא פוגע בסיפור שלך, או מנוגד לו. חיזבאללה וחמאס כנראה פחות עסוקים בזה, אבל כן יצא לי לדבר בתחילת המלחמה עם אמני הדרום, למשל פיסול חוץ שנמצא שם - זאת בעיה. אי אפשר להזיז אותו באמצע מלחמה".
אז האוסף עצמו מוגן?
"כן, המחסנים הם מרחב מוגן. למוזיאון בעצם יש שני תפקידים: הראשון הוא לשרת את הציבור ולהציג יצירות, והשני הוא לשמר ולשמור על האוצרות שלו. גם ב-7 באוקטובר הורדנו כמה עבודות. אבל כרגע לא מגיעים לעין חרוד טילים והכול בסדר באזור שלנו, אז את חלקן החזרנו ואנחנו עם אצבע על הדופק. אם לא היו עכשיו אזעקות בעמק יזרעאל הכול היה נשאר, אבל בגלל שזה ביישובים בעמק - עשינו עוד צעד. מקווה שבמהרה נוכל להחזיר את אלה שהיו".
