כמעט שנה חיכינו שכריס רוק יגיב לאותה סטירה מצלצלת שחטף מוויל סמית' במהלך טקס פרסי האוסקר האחרון. להוציא כמה מילים שאמר על הבמה פה ושם, בזמן שחלף, האיש מילא פיו מים. כנראה שחיכה להזדמנות הנאותה, לניצול מקסימלי של הפרסום הגלובלי המטורף שיצר האינסידנט המדובר. למשל, ספיישל סטנד-אפ חגיגי בנטפליקס, ולא סתם אלא ספיישל הסטנד-אפ הראשון בשידור חי. כי אם כבר חטפת אז לפחות שישלמו לך על זה, והרבה, אם אפשר.
Selective Outrage – כך מכונה הספיישל של רוק ששודר הבוקר (א') בענקית הסטרימינג. "זעם בררני", ובאופן מתבקש, הוא מתייחס בראש ובראשונה לסמית', שבדיוק בזה מאשים אותו רוק - בזעם בררני, כזה שהופנה דווקא אליו ולבש דמות של כאפה שהדהדה ברחבי העולם. הזעם של סמית', לטענת רוק, צריך להיות מופנה כלפי אשתו - ג'יידה פינקט-סמית', שבגדה בו עם ראפר, חבר של בנם, וסיפרה לו על כך מול המצלמות בתוכנית האונליין שלה. "היא פגעה בו הרבה יותר ממה שהוא פגע בי", התבדח רוק על הבמה בביט שהגיע ממש בסוף המופע, אחרי שדיבר קצרות על התקרית עצמה, והדגיש שהוא לא קורבן.
עוד נחזור כמובן לעניין הדברים שהיו לרוק לומר על הכאפה-גייט, אבל לפני זה, בואו נקפוץ רגע לתחילת המופע, שאותו פתח רוק בשיח על קורבנות – וליתר דיוק, על התקרבנות בעידן ה-Woke. כן, אתם לגמרי רשאים לפלבל בעיניכם בעייפות, אולי אפילו לגלגל אותן, כי בדיוק כמו חלק מהקולגות המוערכות ביותר שלו מהעת האחרונה – ריקי ג'רווייס ודייב שאפל, למשל – רוק הלך פה על המטרות הקלות והמתבקשות ביותר. Wokeness וצביעות? כמובן. גברים לבנים פריבילגים? למה לא. מייגן מרקל? יאפ. הפלות? נו מה, חייבים. ילדים? "אני אוהב את הילדים שלי, אבל לא מחבב אותם", כי אף אחד מעולם לא אמר את זה קודם. נשים? דייטינג? טרנסיות? פוליטיקה מינית? "אומרים שלגברים יש את כל הכוח, אבל הכוח אצל הנשים", קובע רוק, כי כנראה שאתמול המציאו את הקומדיה, וגם את זה אף אחד מעולם לא אמר בעבר, אף פעם. ריספקט.
במילים אחרות: המופע של רוק, ה"ספיישל" החגיגי הזה, רק המחיש שוב (למי שטרם ראה את "תוף מרים", הספיישל הקודם שלו בנטפליקס), שמדובר בדינוזאור קומי. הצ'ק-ליסט שלו היה מביך ממש - גם מהומות הקפיטול רשמו נוכחות, והקרדשיאנז, ואו. ג'יי. סימפסון, וכמה שהוא עשיר, ואיך שזה גרם לזה שהילדות שלו נורא מפונקות – והאמת המרה היא שנרשמו מעט מאוד רגעים מצחיקים באמת ובתמים. בעצם, בכלל לא היו כאלה. פה ושם עלה על הפנים איזה חיוך קטן, אבל לעיתים קרובות מדי הוא היה מהול ברחמים.
ואז הגיע נושא הסטירה, ואם עוד הייתה איזושהי ציפייה שרוק ימצא את הידיים והרגליים שלו כשיגיע לתפוח האדמה הלוהט הזה, ובכן, תוך זמן קצר ביותר גם היא התפוגגה. "אני לא קורבן", אמר רוק, אבל דבריו וגישתו הדגימו שבדיוק כך הוא רואה את עצמו בסיטואציה, כקורבן. "חטפתי את המכה הזו כמו מני פקיאו" (מתאגרף פיליפיני אגדי, י"ב), התגאה רוק בלי טיפת מודעות לכמה שזה נשמע פתטי, הניסיון המאצ'ואיסטי הזה להציל משהו מכבודו שנפגע - וזה המשיך ב"אני יודע שלא רואים במצלמה, אבל וויל סמית' גדול ממני משמעותית".
בשלב הזה העלה רוק את נושא הזעם הסלקטיבי. הנקודה שלו היא שסמית' הוציא עליו עצבים שחש כלפי אחרים – למשל אשתו, ג'יידה פינקט-סמית'. "כולם קראו לו ביץ'", הדגיש רוק כאשר סיפר על הווידוי של פינקט-סמית' בנוגע לבגידה, "כולם. כולם. כו-לם! ולמי הוא מרביץ? לי". רגע - זו לא התקרבנות? מהסוג שמרגיש עלוב במיוחד כי ברור מה רוק מנסה לעשות דרכה – להחזיר לסמית', דרך המקום הכואב ביותר האפשרי, יחסיו עם אשתו וההשפלה הפומבית שעבר.
וכן, אפשר לומר עין תחת עין. אתה השפלת אותי מול כל העולם, עכשיו אעשה זאת לך. אבל זה מרגיש קטנוני ושפל, מה לעשות, אפילו אם יש מידה של צדק פואטי בדבר. האקט של סמית' היה אלים ומכוער, אין ספק – אבל הניסיון הנואל של רוק "להחזיר" לו דווקא כך, בבטן הרכה ובחוסר תחכום זועק, שם אותו במקום מכוער לא פחות. העובדה שספיישל חיוור, חלוש ודל-דמיון שכזה הוא שמהווה את המנה הראשונה והעיקרית לקינוח סר-הטעם של ההתעסקות בסטירה, ובכן, רק מוסיף חטא על פשע.
