בקיץ 1955 הרעידה את האומה האמריקנית תמונה בשחור-לבן של גופה מעוותת בארון קבורה פתוח, אשר פורסמה בעיתונות. אמט טיל, נער אפרו-אמריקני בן 14 שמח בחלקו, גדל בשיקגו לאמא חד-הורית שחינכה אותו לחשוב בחופשיות ולנוע בתחושת ביטחון בעולם. בקיץ של אותה השנה, עת ביקר קרובי משפחה במיסיסיפי, פנה טיל בתמימותו ואולי אף בטיפשותו לקרולין בראיינט - בחורה לבנה, נשואה בת 21, שהייתה הבעלים של חנות מכולת קטנה באזור. טיל הצעיר הואשם שפלרטט עם בראיינט ושרק לכיוונה. האינטראקציה עם בראיינט הפרה את הקוד הלא כתוב של כללי ההתנהגות של גברים שחורים עם נשים לבנות שהיה מקובל אז בדרום.
"סיפורו של אמט טיל" – טריילר
מספר לילות לאחר המקרה בחנות, בעלה של בראיינט ואחיו-למחצה הגיעו לבית קרוביו של טיל ובאיומי נשק שלפו את הנער ממיטתו למרות תחנוני בני משפחתו. הם חטפו אותו, עינו אותו והשחיתו את גופו לפני שירו בראשו. את גופתו הם השליכו לנהר שממנו היא נמשתה אחרי שלושה ימי חיפושים, כשהיא מושחתת, נפוחה וכמעט לא ניתנת לזיהוי. גופתו של הנער הוחזרה לשיקגו, שם התעקשה אמו, אליזבת (מיימי) טיל-מובלי, לערוך הלוויה פומבית עם ארון קבורה פתוח על מנת שכל העולם יראה מה שעשו לבן שלה. התמונה בעיתונות של הגופה המעוותת והחלטתה של האם עוררו דיון בנושא הגזענות שבאמריקה והברבריות שבמעשה של לינץ', כמו גם בנוגע למוגבלות והפגיעות של הדמוקרטיה האמריקנית. טיל-מובלי הפכה לסמל מאבק בנושא של זכויות אזרח.
כשהשחקנית דניאל דדוויילר ("מאפס", "נקמה רעה", "תחנה אחת עשרה") קיבלה את התסריט לסרט "סיפורו של אמט טיל" והצעה לגלם את תפקיד האם, היא לא קפצה מיד, למרות שדובר בתפקיד ראשי שעל פניו אמור היה לקדם את הקריירה שלה, הזדמנות שלא מגיעה כל יום. למעשה, היא מספרת ל-ynet בראיון בלעדי, הרעיון של לגלם דמות עם כל כך הרבה משקעים היסטוריים גרמה לה לסחרחורת. לקח לה שבוע לקרוא את התסריט ועוד שבוע לצלם את האודישן שהיה סצנה הממוקמת בתחילת הסרט בין טיל לאמו. לאחר שהתחבטה ודיברה לעצמה, חקרה והתעמקה ולבסוף השתכנעה וצילמה את האודישן, רק אז ידעה שהיא מוכנה להיכנס לדמותה של מיימי טיל–מובלי.
"זהו סיפור מאוד טעון אמוציונלית, כזה שנושא את כובד משקל של החיים לפניו ואחריו", היא מספרת בשיחת זום. "זהו מסעה הפרטי והציבורי של אישה שחורה ואלו הדברים שהדהדו לי בראש לפני שאמרתי כן. ידעתי כמה כוח יש לתפקיד, גם ברמה החברתית וגם ברמה האישית, ולא יכולתי להקל ראש בהחלטה".
מסעה של טיל-מובלי - מאם אוהבת למוכת צער ושכול, ואז ללוחמת זכויות אדם - הפחיד מאוד את דדוויילר אבל גם שכנע אותה שהיא עושה את הדבר הנכון. "רציתי את האחריות של לחלוק את הסיפור עם העולם בצורה מכבדת ומעוררת-השתאות, עם כל המורכבות שהסיפור ראוי לה. וזה מה שעלה מהתסריט ברגע שקראתי אותו. העבודה הבלתי מתפשרת והאמיצה שעשינו על מנת לפענח מי היא הייתה כבן אדם, כאמא ורק אז כאייקון, הייתה מבחינתי בעלת חשיבות אדירה לנשים שחורות באשר הן".
הקטע הקשה ביותר עבור דדוויילר בת ה-40 היה כשבועיים לפני הצילומים, כשהאלמנט הפיזי נכנס למשוואה. "התחלתי עם המדידות של הבגדים ופתאום הבנתי שמדובר בצורה שונה של להיות ושל נוכחות", היא מסבירה. "הייתה מין הקפדה ורצינות בלהיות אישה שחורה מכובדת בשיקגו של שנות ה-50. זה הצריך נעלי עקב ושמלות ומין אדיקות ומשמעת שבאו לידי ביטוח בעמידה, בהליכה ובהחזקה של הגוף, דברים שלא הבנתי לפני שהתחלתי לעבוד עם מחלקת התלבושות".
"סיפורו של אמט טיל" הופק, בין היתר, על ידי וופי גולדברג, שגם משחקת בו את תפקיד הסבתא, ובוים על ידי צ'ינוייה צ'וקוו שסרטה "קלמנסי" זכה בפרס השופטים בפסטיבל סנדאנס 2019. צ'וקוו כתבה את הסרט יחד עם מייקל ריילי כשהם נעזרים במחקר המקיף והעמוק בנושא של הקולנוען קית' בושאמפ, וכן בספרה של טיל–מובלי עצמה, "מותו של חף מפשע – סיפורו של פשע השנאה ששינה את אמריקה".
דדוויילר משתפת שמעבר לאלמנט הפיזי, הדרך לדמותה של טיל האמא הייתה נטועה במחקר עמוק שהתחיל עם הספר של טיל עצמה, והמשיך עם צלילה לתוך תזות אקדמאיות המדברות על המילייה של דרום מיסיסיפי ושל שיקגו עם דגש על מין, גזע ומעמד. "למדתי על היופי של שיקגו ועל היופי של מאונט באיו. חקרתי את התמונות מבית המשפט, חקרתי את האמנות והשירה השחורה שהיו מוקדשות לאירוע שלדעתי, מלמדות הרבה על הנפש של אמריקה השחורה. אז כן, הייתה פה עבודת סינתזה שכללה מחשבות והערצה והערכה לרגע בהיסטוריה של אמריקה ושל אמריקה השחורה".
בספטמבר של 1955 במיסיסיפי פסק חבר מושבעים - שהורכב מחברים לבנים בלבד - פה אחד כי הרוצחים של טיל חפים מפשע. כשהם מוגנים מ"סיכון כפול", קרי: העמדתו של נאשם לדין בעוון פשע שעליו הוא כבר נשפט, הודו בהמשך שני הגברים בפומבי בראיון לעיתון ובעבור תשלום של 4,000 דולר שהם אכן אלה שעינו ורצחו את הנער. חייו ומותו של טיל עוררו שורה של ריאקציות ולדעת רבים הם ממשיכים להשפיע עד היום, כשהאחרון שבהם היה חתימת החוק הפדרלי "אמט טיל אנטי–לינץ'" על ידי הנשיא ג׳ו ביידן במרץ 2022, שמכריז על אקט הלינץ' כפשע שנאה פדרלי.
השם של הסרט הוא "טיל: צדק לבני" – איך את חושבת שהצדק יכול להיות מושג עכשיו?
"זו שאלה טובה וחשובה", עונה דדוויילר. "נכון שמיימי טיל אינה עוד בין החיים, אבל היא עשתה עבודה סופר חשובה של להציף את הנושא של פשעי שנאה ואנחנו ממשיכים את העבודה. קית' בושאמפ, לדוגמה, שהוא כותב ומפיק בסרט, עשה דוקומנטרי שגרם לפתיחת התיק מחדש לפני כמה שנים. אז כשאני חושבת על הסרט שלנו ועל הפוטנציאל של מה שהוא יכול לעשות, אני לא בטוחה שהוא יכול להביא את האשמים שנותרו בחיים לדין, אבל הוא כן יכול להצית משהו, לעורר שיחה ולעורר מודעות. והוא יכול להביא אנשים לתמוך בקרן לזכרו של אמט טיל. אולי הוא אפילו יכול להדהד ולקרוא להעמיד את מי שעדיין אפשר לדין".
"חשבתי על זה היום", ממשיכה השחקנית, "דיברתי על כמה קשה להיישיר מבט לעוולות שקורות מסביבנו, אבל גם על כמה זה חשוב. זו האחריות שלנו כחברה וכקהילה להתערב בזוועות, להתערב בדיכוי ואף פעם לא לסובב את הראש. אנשים רצו להקפיא את הזיכרון של אמט טיל ברגע של התמונה שלו, התמונה בשחור-לבן, אבל זה לא היה הוא. הוא גדול מאותה התמונה. אמא שלו גדולה מאותה התמונה. הם היו משפחה אוהבת וחשוב באותה המידה לזכור את האהבה ורגעי השמחה שהיו להם, בגלל שזהו הדבר שעבורו אנחנו נלחמים. עבור היכולת לאהוב ולהיות ביחד כמו כל אחד אחר, ואם חושבים על כל מדינה שנמצאת כעת במאבק שכזה, אז אנחנו נלחמים עבורה. אנחנו רוצים לחיות ולאהוב ולעשות את זה ביחד ויש אנשים שמנסים להתנגד לכך. אז כן, אף פעם אל תסיטו את מבטכם כי בסופו של דבר תיאלצו לעמוד מול האיום, וגם אל תסיטו את מבטכם משמחה ואהבה כי הם מה שחשוב באמת".
5 צפייה בגלריה
חשוב גם לזכור את האהבה ואת רגעי השמחה. מתוך "סיפורו של אמט טיל"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
האירוע קרה ב-1955. המוות של ג'ורג' פלויד קרה לפני שנתיים. האם אמריקה בכלל השתנתה?
"לצערי, אני לא חושבת שהמון השתנה. אנחנו רואים אנשים: נשים וגברים, טראנס וקווירים, מתים מידיהם של הרשויות וידיהם של קיצונים גזענים. אני חושבת על הטבח שהיה בבאפלו (במאי האחרון נורו ונרצחו בסופרמרקט בבאפלו בפשע שנאה עשרה אפרו-אמריקנים – ש.ג), ועל שיחה שהייתה לי עם בני בן ה 13 שמעוניין לדבר עם הסביבה שלו בפתיחות על הנושאים הללו. בשיחה אמרתי לו שהוא יכול להיות נהדר וחופשי ככל שירצה, אבל עדיין יש דברים ספציפיים בעולם אליהם אסור לו להתכחש. הוא צריך לדעת מה המשמעות של להיות שחור באמריקה. זו שיחה קשה מאוד אך חשובה, דיאלוג שהכרחי עבור בני ברמה בסיסית ויומית, וזו בדיוק הסיבה שהסרט הזה חשוב: להכיר לאנשים את המורשת של טיל ולעורר דיאלוג. אנחנו מסתכלים על המורשת של משפחה, על האהבה שהייתה ביניהם. אנחנו מסתכלים על פוליטיקה היסטורית חשובה, על פרקטיקה חברתית ותרבותית של לינץ' ורצח של אנשים שחורים, ואי אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח".
דדוויילר גדלה באטלנטה כשהיא מוקפת באקטיביסטים והתנדבה כבר מגיל צעיר בארגונים לזכויות אדם, כך שכל הסיפורים האלה הם חלק בלתי נפרד מנפשה ומפסיפס החיים שלה. "אמא שלי שמה אותי ואת האחים שלי במצב של למידה כך שנוכל להגשים את עצמנו בצורה אקדמית ואומנותית, אבל אני לא בטוחה שלכל החברים שלי והאנשים שגדלו איתי היה את אותו המזל. זו ההזדמנות שהסרט הזה נותן לנו, את ההזדמנות לנהל שיח יותר עשיר, עמוק ואינטימי על הדמויות האלה כי האינפורמציה לא ממש הייתה שם בחוץ עבור כולם, את ההזדמנות להכיר את האישה ואת פועלה".
תצוגת המשחק של דדוויילר בסרט מדהימה, מאופקת ומרסקת את הלב, ובעבורה היא קטפה שבחים רבים שכללו אף את פרס גות'האם ואת פרס גילדת המפיקים של אמריקה לשחקנית הטובה ביותר. לכן, כשבטקס גלובוס הזהב האחרון היא לא נכללה ברשימת המועמדות לשחקנית הראשית, היו לא מעט שהרימו גבה.
למרות שבהחלט היו הימורים עליה, דדוויילר לא מצאה את עצמה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"סיפורו של אמט טיל". אולם לשחקנית עצמה נראה שהעניין לא ממש נוגע. "פרסים ומועמדויות לא ממש מטרידים אותי", היא אומרת. "יש דברים גדולים וחשובים מאלה בחיים. גזענות ואלימות של המשטרה והמערכת נגד שחורים הן חלק מהם. הגזענות באמריקה היא סיסטמטית וללא ספק מושפעת מהצד הימני שבמפה הפוליטית. היו לי חוויות מאוד מוזרות עם המשטרה בתור צעירה בקולג', ראיתי את אבא שלי, את האחים שלי ואת החברים שלי מתמודדים עם גזענות. זה הופך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים ומהתודעה שלך. 'טיל' הוא על מלחמה בגזענות סיסטמטית, על קולותיהן של נשים שחורות כמוני, על אנשים שמחפשים צדק בצורה אמיתית. אז כן, גלובוס הזהב או אפילו האוסקר זה נחמד, אבל יש לנו דגים יותר גדולים לדוג".
