יודע כל נגן או חובב ג'אמים כמה מוזיקאים אוהבים את המילה טייט (Tight) - בעברית: מהודק. הביט נופל בדיוק במקום, הסולו המצופה פוגע בכל צליל ממש כמו בהקלטה, וגם אם יש זליגות או הפתעות בביצוע - יש משהו מענג ומספק בידיעה שהאוזן קיבלה את מבוקשה והצלילים התנגנו באופן שבו קיווית שהם יתנגנו. הבלאק קיז (הקלידים השחורים בפסנתר, אלה ה"פחות שימושיים", לדבריהם של חברי הלהקה) מאוהיו הם צמד מוזיקאים עם סאונד ייחודי שמאפיין אותם. מתחילת הדרך הם נשענים על אסתטיקת רוקנר'ול רטרו שלא נשמעת מיושנת - אלא דווקא כזו שיש בה תגלית מרגשת. אבל ייתכן שהאוזניים הרעבות שהגיעו אמש (ב') ללייב פארק בראשון לציון במה שהרגיש כמו מאות אחוזי לחות, הופתעו לגלות שהופעתם של הצמד המוזיקלי לא קולעת לביטוי החמקמק הזה.
הבלאק קיז מבצעים את Gold on the Ceiling, Fever ו-Lonely Boy בהופעה בראשון לציון
(צילום: עומר טסל)
הבלאק קיז התחילו את דרכם המשותפת אי אז בתחילת המילניום - שני צעירים מאקרון, אוהיו, שחלקו חיבה משותפת למוזיקה ולבלוז בפרט. דן אורבך על הגיטרה והשירה, פטריק קרני על התופים - והוא גם זה שסיפק בעצם את ציוד הנגינה וההקלטה ואת המרתף הביתי שהשניים עשו בו חזרות. אבל מה שהתחיל כתחביב משותף עם סשנים אינטימיים ומלוכלכים שהתאפיינו בסאונד גראנג'י, לואו-פיי עמוס דיסטורשנים שנשענים על היסודות שבנו ענקי הבלוז והרוק, הפך אותם לאחת מלהקות הרוקנ'רול המגניבות והמסקרנות, והתבסס עם יציאת אלבום הבכורה שלהם (שהוקלט כאמור, באמצעים ביתיים באותו המרתף המדובר) The Big Come Up.
לביקורות מוזיקה נוספות:
קאט ל-20 ומשהו שנה מאוחר יותר, אורבך וקרני ודאי לא האמינו שאותם הסשנים המאולתרים יובילו להצלחה האדירה שזכו לה ברחבי העולם. כשהם חוגגים את צאת אלבומם האחרון וה-11 (!) במספר, Dropout Boogie, הם הגיעו לראשונה להופיע בישראל מול קהל שהסכים לצאת מהבית בחום הקיצי למטרה חשובה לא פחות משמירה על הדמוקרטיה - שמירה על שפיות, קצת מוזיקה טובה והרבה ביחד.
הקהל שהתרכך לאיטו ככל שהחום התגבר, הורכב בעיקר מצעירים בני 40-30 ברובם, ואחוז גבוה של גברים. גם על הבמה נמצאים רק נגנים - סוללה גברית שמעניקה לשני המוזיקאים רוח גבית בליווי ובקולות רקע - כלי הקשה, בס, גיטרה נוספת וקלידים. במרכז הבמה קרני (ומערכת התופים שלו) ואורבך, שחמוש במשקפי שמש. כמובטח - ההופעה נפתחה דקות ספורות אחרי הזמן הנקוב, בגיטרות החותכות עתירות הדיסטורשן של I Got Mine, ואחרי שתי הופעות חימום מקומיות של בום פם ונינט.
הבלאק קיז בהופעה בישראל
(צילום: רז גרוס)
"כל כך נהדר להיות כאן בפעם ראשונה!", אורבך הכריזמטי הרעיף אהבה על הקהל כבר מהרגעים הראשונים ולאורך הערב כולו, כשהוא מודה שוב ושוב לכל מי שבא, וכמו אמנים רבים לפניו מתייחס ללוקיישן כ"תל אביב". לקהל זה לא מפריע. סביר שרובם הגיעו לראשון לציון כל הדרך מהעיר הגדולה.
הבלאק קיז הם לא ממש להקה עם חומרים של מסיבות (למרות שיודע כל חובב אלטרנטיב ש-Lonely Boy מסוגל להרים כל חגיגה) וההופעה התקדמה בהילוך נמוך יחסית, כשהם להטטו בין Gold on the Ceiling מהאלבום האהוב והמצוין El Camino (2011), ושילבו גם שירים חדשים יותר כדוגמת Your Team is Looking Good מאלבומם האחרון.
ככה זה כשיש להם דיסקוגרפיה שנפרשת לאורך תקופה כל כך ארוכה - ודאי רבים בקהל באו כדי לשמוע את פסקול הנעורים שלהם, גם אם הוא מתנגן בארצנו הקטנה קצת באיחור, ורבים הגיעו בטח גם בזכות העבודה המוזיקלית של חברי הלהקה, שאף השתלבה לאורך השנים בהצלחה במסך הגדול והקטן (כך הלהיט Howlin' for You הופיע בסרטים "דדפול", "ללא גבולות" ובסדרות טלוויזיה). אבל ככל שההופעה מתקדמת נדמה שאת האסים האמיתיים - הלהיטים המוכרים מבין כמות השירים האדירה שהקליטו - הם שומרים לשלבים מתקדמים יותר. החבר'ה על הבמה מחוממים למדי (קיוויתי ארוכות שמישהו יזרוק מגבת לקרני, אך לא ראיתי שזה קרה) אך לקהל לוקח קצת יותר זמן להתמסר ולהיסחף יחד איתם.
נקודת תורפה של המופע היא הווידאו ארט, שמורכב מאלמנטים פסיכדליים וצילום שמתיימר להיות אמנותי, ומתמקד בזויות צדדיות של קרני ואורבך, במקום לצלם את מה שמתרחש על הבמה עבור הקהל שעומד רחוק ממנה בדשא. כך גם למשך ביצועים ארוכים לא נעשה שימוש במסכים הגדולים בצדדים של הבמה, והם נותרו כבויים. חבל.
הרגעים המוצלחים בערב הם ללא ספק הסולואים עתירי הכריזמה של אורבך על הגיטרה, שלא צריכים מסגרת מהודקת כדי להישמע מצוין, ואחד השירים שזרחו מעל רבים בסט-ליסט הוא הביצוע הענוג והאלגנטי ל-Everlasting Light, כשאורבך מפליא בו גם בשירה בצלילים הגבוהים בקול פלצט מרגש, והתקבל במחיאות כפיים סוערות. הרצף המוצלח המשיך עם שירים נוספים מהאלבום המוערך Brothers (2010) כשהקהל רקד והצטרף בשירה בפזמון הקליט והכייפי של Next Girl.
5 צפייה בגלריה
בניסיון כושל לתקן ולהרים את הקצב של השיר הם חטאו בסופו במקצב מבולגן למדי. בלאק קיז בהופעה בישראל
(צילום: רז גרוס)
זאת לעומת רגעים אחרים בהופעה שבהם אורבך היה צריך להסדיר את הנשימה או להתאפס על הקצב. כך ב-Fever, כשמו כן הוא, מהשירים הלוהטים ביותר של הבלאק קיז, עם הסינתיסייזר המוכר והאהוב, שנדמה שהאנרגיה שלו הייתה נמוכה במיוחד. גם קרני לא הצליח לקלוע ל-BPM הקצבי והמתוקתק מההקלטה שדוחף את השיר קדימה, והביצוע דשדש והתעכב. בריאיון עבר לאפל מיוזיק של שדרן הרדיו האוסטרלי זאיין לואו, חברי הלהקה סיפרו על הנטייה שלהם לנגן מהר מדי בגיגים, אולי בניסיון כושל לתקן ולהרים את הקצב של השיר הם חטאו בסופו במקצב מבולגן למדי ולא אחיד.
שעה לתוך המופע, קרני ואורבך מפסיקים עם הכיף הפרטי שלהם ונותנים לקהל את מה שהוא רוצה - ביצועים של Howlin' for You ו-Tighten Up, שהיו יכולים להשתלב גם מוקדם יותר במהלך המופע, לפני שהחבר'ה שעל הבמה נסחטו לגמרי. בשלב זה קרני כבר ספוג מזיעה, וייתכן שהאיטיות בביצועים נובעת גם בגלל החום, כך או כך - הם דואגים לסיים באקורד סיום מתוק למדי כשמקנחים בביצוע ל-Black Submarine שמתחיל באופן אקוסטי וסחף את הקהל לשירה המונית, ומוביל כל הדרך לקינוח המצופה בתום שעה וחצי - Lonely Boy, שהתקבל בהתלהבות אדירה על ידי הקהל שהצטרף בכל מילה.
הרבה שנים עברו מאז אותם הסשנים במרתף הממוזג (אני רוצה להאמין לפחות) ועד שהשניים הגיעו לראשון לציון המיוזעת. על הווידאו ארט יהיה לקהל בישראל קשה לסלוח, אבל היה שווה להגיע רק בשביל לשמוע את הביצוע המרענן והמרגש של Everlasting Light, שבעצם, הוא די רחוק מטייט - אבל באמנות כמו באמנות, אין דרך להסביר את זה - הוא פשוט פוגע בול.
