אמש (ג') הוקרנו בתחרות הקולנוע הישראלי של פסטיבל חיפה שני סרטים המייצגים את הקטבים של אפשרויות ההפקה של הקולנוע הישראלי, ואת הבדלי התוכן והסגנון הנובעים מהן. "תל אביב", סרט הביכורים של מרט פרחומובסקי, שהפקתו נשענה, בין השאר, על מימון המונים, ועוסק בהוויה האינטימית והעכשווית של זוג תל אביבי במשבר; ו"תוכנית א'" של האחים יואב ודורון פז, קו-פרודוקציה ישראלית-אירופית שמאחוריה שלל גופים ותקציב הפקה של כמה וכמה סרטים ישראליים ממוצעים. תקציב זה מאפשר ליצור הפקה מלוטשת של קולנוע היסטורי שעוסק בהתמודדות העם היהודי עם זוועות מלחמת העולם השנייה.
תל אביב
"תל אביב" נחווה באופן ישיר וכואב מתוך עולמו האישי של הבמאי. הזוגיות במשבר מוצבת, לפחות ברמת הכוונה, על רקע הזירה של מרחב הרחובות התל אביב, שהשוטטות בהם תופסת חלק לא מבוטל ממשכו של הסרט. העלילה מתרחשת בפרק זמן של חמישה ימים שמתחילים בבדיקת אולטרסאונד. דנה (מיטל נר) נמצאת בראשיתו של היריון, אך מהצילומים לא ברור מה גורל העובר. היא ובעלה מיכאל (יותם גוטל) יצטרכו לשוב בעוד חמישה ימים כדי לקבל תשובה סופית. חרב דמוקלס תלויה לא רק מעל ההריון אלא גם מעל עצם הנישואים התלויים על בלימה.
דנה למדה בימוי תיאטרון אך עוסקת בהפקת אירועים. מיכאל הוא, לפחות בתיאוריה, במאי תיאטרון פרינג', אך הוא מתקשה לסיים את העבודה על ההצגה שאותה הוא מפתח זמן רב. הפרויקט בעל היומרה נקרא "אורבניזם" ומתבסס על כתביו של הסוציולוג הגרמני גיאורג זימל שאבחן את המרחב העירוני המודרני כחוויה חושית ומנטלית מנכרת. נושא המשקף את תחושת הזרות של מיכאל בעיר, למרות שהוא חי בה כבר שנים רבות. דנה, לעומת זאת, חסרת מנוחה, מקניטה, עולבת, מנסה לטלטל את הכלוב הרדום של שגרת נישואיהם.
שני אנשים בתחילת שנות ה-30, בשולי עולם היצירה התל אביב, ותחושת התסכול וחוסר המימוש המקצועי והזוגי. דנה יוצאת להרפתקה לילית משמימה שמפגישה אותה עם שחקן דוש שאיתו היא למדה. מיכאל נפגש עם שחקן מוכר שמגלה עניין מוגבל בנטילת חלק במימוש יומרותיו של הבמאי הצעיר. התסכול שלו מעורבב בתקוות משלו - על מימוש אמנותי, על קשר רומנטי חליפי עם שחקנית יפה המשתתפת בהצגה שלו. מיום ליום התנועה הנפרדת של השניים תתפתח למשבר אמון שספק אם יש ממנו דרך חזרה.
כל יום במניין חמשת הימים מתחיל בדימוי קצר של מפת תל אביב ומסלול שמתרחש ביום הזה. אני מודה שהתקשתי לזהות את הקשר בין מסלול התנועה המוצג והרחובות הספציפיים שבהם נעים בני הזוג באותו יום. כמו ההצגה בתוך הסרט, גם הסרט עצמו נדמה כנסיון שלא צולח לחבר את האישי למרחב העירוני. הפורטרט המאוד לא מחמיא של הזוג הצעיר, במיוחד של מיכאל הרופס בגופו ואופיו, לא בהכרח מתממש כבחינה מעמיקה של הדמויות ויחסיהן, לא כל שכן של הקשר בין האישי והמרחב הציבורי.
תוכנית א'
השם "תוכנית א'" מתייחס לאחת משלוש תוכניות הנקמה של קבוצת "הנקם" בראשותו של אבא קובנר, מיד לאחר תום מלחמת העולם השניה. "תוכנית א'" הייתה ניסיון להרעיל את המים במספר ערים גרמניות כדי לגבות מהעם הגרמני מחיר בנפש בקנה מידה המשתווה להשמדה המתועשת של העם היהודי בשואה. לו המזימה הייתה צולחת ההיסטוריה הייתה מאוד שונה. ברמה הלאומית הייתה זו דילמה בין הנקם על מה שהיה, לניסיון לבנות מחדש את החיים ולעשות זאת במדינה היהודית הנעה לעבר הקמתה. סוגיה היסטורית רבת חשיבות, שמין הראוי שהקולנוע הישראלי ינסה לטפל בה.
האחים פז מגיעים מרקע ראוי לציון של קולנוע ישראלי חלוצי בז'אנר האימה. כאן זהו סרט המבוסס על ההיסטוריה והנושא שלו "חשוב", אך יש בו מקום ואפילו הכרח לשימוש באסטרטגיות אסתטיות שאינן רחוקות מאלו של סרטי אימה. זהו קולנוע מלוטש, שנעשה בשיתוף אנשי צוות בעלי יכולות מקצועיות בלתי מבוטלות, אבל האתגר הוא מעבר למימוש אמין של סיטואציה היסטורית.
קבוצת ההתייחסות של הסרט כוללת את עבודותיו של סטיבן ספילברג "רשימת שינדלר" ו"מינכן" אבל עיון מעמיק ביחסים אלו, שהוא הרבה מעבר לאפשרות בהתייחסות קצרה זו, מבהיר את הקושי בחיבור מודלים אלו לעובדות ההיסטוריות של נקמה כה קיצונית שבסופו של דבר גם נגדעה לפני מימושה. הקיצוניות של ניסיון הנקמה יוצר סרט שיש לו יחס סכיזופרני כלפי הנקמה - מעשה של גבורה או טירוף. אלמנט ההשתהות בדרך לרגע הביצוע, וסופו הכושל של הניסיון, יוצרים קושי ביצירת ריגושים של סרט מתח-פעולה "קלאסי" ומסחרי שהסרט מנסה להיות. מבלי להתייחס לבחירה מעניינת של היוצרים המתרחשת בחלקו האחרון של הסרט, אומר שזהו נסיון שלא מצליח למצוא את הדרך להתמודד עם קשיים אלו - ולייצר קליימקס במקום שבו הוא לא התקיים.
הדמות המרכזית בעלילה היא של מקס (אוגוסט דיהל) ניצול שואה שחוזר לבית שבו חי עם משפחתו רק כדי להיות מגורש באלימות על ידי אבי המשפחה הגרמנית שעבר לגור שם. כשחיילי הבריגדה היהודית אוספים אותו, הוא הופך לעד ואז לשותף למעשי הנקמה שהם ביצעו על אדמת גרמניה כנגד אנשים שהיו חלק ממנגנון ההשמדה. הוא לא מסוגל להגר לפלסטינה, ולכן כשחיילי הבריגדה עוזבים, הוא נותר בגרמניה ומצטרף לחבורה המונהגת על ידי אבא קובנר (ישי גולן). האם מקס פועל כשתול של הבריגדה היהודית, מבצעי הנקמה "הלגיטימית" או כמי שתאוות הנקם שלו מסכנת את האינטרס הציוני? זוהי אמביוולנטיות פסיכולוגית שהסרט, לטעמי, לא מפתח באופן מספק.
חלקו הראשון של הסרט מכיל סצנות פעולה ואלימות המבוצעות על ידי אנשי הבריגדות. למערכה השנייה יש "בטן" דרמטית לא מבוטלת של השתהות עד הרגע שבו תוכנית הנקמה הגרנדיוזית תתאפשר, אבל המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות במצב הביניים האפל הזה אינה מספקת ולכן לא מפצה על העדר הפעולה. המערכה האחרונה, כאמור, מנסה בדרך מעניינת אך בעייתית לייצר קליימקס במקום שבו לא היה כזה. ניסיון מעניין לחבר בין הז'אנרי וההיסטורי, ולליקוייו של הסרט יש חלק לא מבוטל בעניין שהוא צפוי לעורר.
