"מייקל", הסרט על חייו של מייקל ג'קסון, אמור לעלות לאקרנים רק בעוד שנה, אבל זה לא מפריע לסקנדל סביבו להתרחש כבר עכשיו. "זאת הלבנה מוחלטת", אמר דן ריד, במאי הדוקו המדובר "לעזוב את נוורלנד", שעורר הדים עצומים לאחר שחשף שני גברים שסיפרו כיצד ג'קסון תקף אותם מינית בהיותם קטנים. ריד התייחס לטיוטה של התסריט שהגיעה לידיו, ובה ככל הנראה אזכור מרוכך מאוד לטענות החמורות כלפי ג'קסון. "זה חד וחלק ניסיון לשכתב לחלוטין את ההאשמות ולדחות אותן כלאחר יד", אמר ריד ל"הטיימס" הבריטי, "והוא [התסריט] מכיל שקרים מוחלטים".
גרהאם קינג, המפיק הבכיר שהופקד על הסרט על ידי מנהלי העיזבון של ג'קסון, דחה את הטענות אבל גם לא ממש הכחיש את בסיסן: הסרט לא ישים במרכזו, או אפילו בחלק עיקרי שלו, את הצד האפל של מלך הפופ המנוח. "נכנסתי לפרויקט בראש פתוח וביליתי שנים בתחקיר על חייו ועבודתו של מייקל ג'קסון", מסר ל-BBC, "מהאמנות שלו דרך המאבקים הציבוריים והפרטיים שלו ועד למאמציו בתחום ההומניטרי. החיים של מייקל היו מסובכים. כיוצר סרטים, אני רוצה להאניש אבל לא לעקר ולהציג את הסיפור הכי מתגמל ובלתי-מוטה שאני יכול להכניס לסרט אחד, ולתת לקהל לשפוט איך הם מרגישים לאחר מכן. מייקל לחלוטין נשאר אמן רב-השפעה עם חיים ומורשת שראוי להעמיק בהם".
אומנם בלתי אפשרי לשפוט תסריט שרק מעטים מאוד קראו (וגם לא ברור באיזו גרסה), אבל את הסערה שנוצרה סביב "מייקל" אפשר היה להריח מקילומטרים בגלל עובדה בסיסית: הסרט שבו מככב האחיין של מייקל, ג'פאר ג'קסון, נעשה באישור העיזבון ויתר בעלי הזכויות על הקטלוג האגדי של מכונת הלהיטים של שנות ה-80 וה-90. עצם המחשבה על ביוגרפיה מוזיקלית של מייקל ג'קסון ללא השירים נשמעת כמו אבסורד מוחלט, למרות שהדרמה עצמה (ילדות מטורללת, פריצה מטאורית, הצלחה מסחררת, התפרקות אישית, חשדות מזעזעים וכו') כביכול מספיקה. אבל כשזה נוגע לחיבור של קולנוע ואייקונים מוזיקליים, הגישה לשירים היא מרכיב חשוב אפילו יותר מהבמאי, התסריט והשחקן שיגלם את הסופרסטאר. ומי שמחזיק בגישה לשירים הוא לרוב גם זה שקובע את גבולות האמת שהצופים והצופות ייאלצו להתמודד איתה.
בתעשייה שכבר מזמן קשה למצוא בה סיפורים מקוריים, הביוגרפיה המוזיקלית נחשבת למוסד הוליוודי חסר תחליף. רק לאחרונה הצליח "בוב מארלי: One Love" - סרט בתקציב סביר של 70 מיליון דולר (בערך רבע מהתקציב של "המארוולס" הכושל) - להכות את התחזיות ולהכניס כ-175 מיליון דולר ברחבי העולם, כמעט 100 מיליון מתוכם בארצות הברית לבדה. הסרט כמובן התהדר בשירים האיקוניים של כוכב הרגאיי הגדול מכולם, שהיה גם דמות מרתקת עם השפעה גלובלית כבירה. אבל הסיפור, איך לומר זאת בעדינות, היה מאוד סטרילי כלפי פרטים שונים בחייו הסוערים, כגון היקף הרומנים שניהל והילדים שנולדו מהם, וגם ההתנהלות השערורייתית שלו בנוגע לטיפול בסרטן שהרג אותו.
"בוב מארלי: One Love" - טריילר
דוגמה קיצונית יותר היא "רפסודיה בוהמית" על סולן קווין, פרדי מרקיורי. אחד הסרטים המוזיקליים הכי מצליחים של 20 השנים האחרונות (גם בישראל), היה גם בעל יחס גמיש כמו ארטיום דולפגיאט כלפי שלל סוגיות: מאירועים שלא קרו, דרך שיבוש מוחלט של אירועים שכן קרו, ועד הפיכתו של מרקיורי הנהנתן וההולל לדמות כמעט נזירית. את הקהל הרחב כל זה לא עניין: נתנו לו את פסקול חייו על מסך גדול, רמקולים מעולים ובימוי יוצא דופן של ההופעה בלייב-אייד. ההיסטוריונים מוזמנים להתווכח על כל השאר.
אם למרקיורי היו אפיזודות שלא התאימו לסרט שנועד לכל המשפחה, המקרה של איימי וויינהאוס מזמן אתגר יותר מורכב: היוצרת הפנומנלית הספיקה להדהים את העולם עם שני אלבומים בלבד, אבל קריסתה לא התרחשה לפני כ-35 שנה והיא גם לא התנהלה בחדרי חדרים, אלא לעיני העולם כולו, באדיבות השטאזי הבריטי שבטעות נקרא "צלמי פפראצי". למעשה, חלק ניכר מהטרגדיה נובע מהעובדה שהכתובת הייתה מרוחה בענק על הקיר, ועדיין לא היה בכך די כדי להציל אותה ממוות בגיל 27 בלבד, אחרי הרעלת אלכוהול.
בשבוע הבא יעלה Back to Black, הסרט שנעשה על וויינהאוס לאחר שנים של ניסיונות פיתוח. מן הסתם, אחת הסיבות שלקח זמן להגיע לרגע הוא השאיפה להינעל על חזון אמנותי שמצד אחד לא יעשה צחוק מהיסטוריה של התמכרויות והרס עצמי, ומנגד לא יאפיל על מה שבאמת מעניין את אנשיה ומשפחתה של וויינהאוס: הזיכרון שלה ככוכבת פופ שהותירה חתום עצום תוך זמן קצר מאוד. מבלי להסגיר יותר מדי פרטים, אפשר לומר ש-Back to Black דומה יותר לסרט על מארלי מאשר לסרט על מרקיורי, אולם הוא בהחלט לא משנה את שאלת מערכת היחסים המורכבת שבין יצירה שאמורה ליהנות מחירות אמנותית, לתלות בבעלי אינטרסים שבלעדיהם הסיכוי להצליח שואף לאפס.
4 צפייה בגלריה
הביוגרפיה שעשו עליה דומה יותר לסרט על בוב מארלי מאשר לסרט על פרדי מרקיורי. איימי וויינהאוס
(צילום: Dan Kitwood/GettyImages)
וזה לא שלא ניסו: ב-2020 ראה אור הסרט "סטארדאסט", שניסה ללכוד את דמותו האיקונית של דייויד בואי ולידתו של האלטר-אגו הכי מפורסם שלו, זיגי סטארדאסט. אלא שבעלי הזכויות לא רצו שום קשר לסרט והוא נותר אילם מהשירים שבזכותם בואי נחשב בעיני רבים לאחד האמנים החשובים אי-פעם, אם לא החשוב שבהם. ניתן היה לדמיין שהשחרור מעולם של בעלי האינטרסים יאפשר סרט נטול פשרות, שיציג במלוא הדרו אישיות שלא התפרסמה בזכות אורח חיים של הסתגרות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים. אלא ש"סטארדאסט", בכיכובו של ג'וני פלין החביב, היה בדיוק ההיפך: גרסה די משמימה ונטולת שפיץ לסיפור שאמור להישען על השילוש הקדוש של סקס, סמים ורוקנ'רול.
דוגמה מוצלחת יותר, וגם היא קשורה לבואי, היא סרט הקאלט "ולווט גולדמיין", שיצא בסוף הניינטיז והציג דמות שהושפעה עמוקות מבואי ומכוכבי גלאם רוק אחרים, כגון מארק בולאן מלהקת טי-רקס ובריאן פרי מרוקסי מיוזיק. הבמאי טוד היינס, שביים לימים ביוגרפיה מוזיקלית מוצלחת של בוב דילן ("אני לא שם"), פנה לבואי כדי לקבל אישור להשתמש בשיריו וגם את ברכתו לסרט. בואי סירב, אבל החזון האמנותי של היינס היה מספיק מגובש וגם יואן מקרגור הבריק בתפקיד הראשי, מה שמלמד שהשירים הם הרבה אך לא הכול.
ישנם גם מקרי אמצע המושפעים מנתונים ומנסיבות פרסונליים. "הולך בדרכי" על ג'וני קאש, שנעשה באישור המשפחה ולכן גם קיבל את הזכויות למוזיקה, נחשב ובצדק לביוגרפיה מצוינת, אבל גם הוא ספג ביקורות על היותו שיר הלל מוגזם לאשתו השנייה של אגדת הקאנטרי, הזמרת ג'וּן קארטר קאש, כמי שגאלה אותו מההתמכרות לסמים ועשתה ממנו איש משפחה למופת. רעייתו הראשונה של קאש, ויויאן, ובנותיהן המשותפות, מאוד לא אהבו את האופן השטחי והדל שבו היא הוצגה בסרט. הנכד שלהם, שיצר סרט דוקו על ויויאן כדי לאזן במעט את התמונה, סיפר לחתום מעלה בריאיון ל"ידיעות אחרונות" על הזעם מהצד שלהם במשפחה בהקרנה שנערכה להם: "אמא שלי פשוט נטשה את ההקרנה בכעס".
לכן, אגב, כשיש סיפור עסיסי עדיף שהמושא שלו יהיה עדיין בחיים: "רוקטמן" על אלטון ג'ון קיבל את תמיכתו המלאה וכולל את מיטב הלהיטים, ובכל זאת הציג את רגעי השפל שלו שכללו התמכרות לסמים, סקס וקניות. אגב, הסרט מסתיים בשקופית שבה נאמר לצופים ולצופות שלפחות מהקטע של השופינג הוא טרם נגמל ולא נראה שיש גם כוונה כזאת.
לפני חודש בערך החלו הצילומים לקראת אחת הביוגרפיות המוזיקליות המסקרנות של השנים הקרובות, a Complete Unknown, שבו טימותי שאלאמה ייכנס לנעליים של בוב דילן בתקופה שבה הדהים את מעריציו ועבר מפולק אקוסטי לרוקנרול חשמלי. הבמאי הוא ג׳יימס מנגולד, שכבר ביים את ״הולך בדרכי״ שאוזכר לעיל. דילן, לפי הדיווחים, משתף פעולה ואף תרם הערות לתסריט וגם עבור השחקן הראשי.
על השאלה איך זה ישפיע על הסרט נדע להשיב רק בעוד זמן רב: דילן לא רק חי וקיים תודה לאל, הוא גם פחות עושה חשבון כמו במקרה של כוכבי פופ עם תדמית מצוחצחת והרבה שדים בארון. או בקיצור, לא נותר אלא להמתין לביוגרפיה המוזיקלית על בריטני ספירס (עם כל הכבוד להפקת לייפטיים מגוחכת מלפני כמה שנים) ולראות איך הגישה ללהיטים מעצבת נרטיב מורכב, עמוס תככים ומאוד טרגי. אבל גם זה ייקח זמן, שכן כשהשחקנית מילי בובי-בראון ("דברים מוזרים", "אנולה הולמס") אמרה שהיא רוצה לשחק את הזמרת בסרט על חייה, לספירס עצמה הייתה תשובה חותכת: "אחות, אני עוד לא מתה".
