אין איפה לשבת, אין חריגה מהקונצנזוס, אין צעירים ואין תקווה (כלומר, תלוי מה זו תקווה)
1. אין איפה לשבת
עזבו שהמדינה מתפרקת - אני מתפרקת. אמנם מד הצעדים בנייד שלי פתח בקבוק שמפניה מאז שהחלו ההפגנות שאין בהן איפה לחנות את הרכב ברדיוס של 200 ק"מ, אבל לי נגמרו שרירי הקיבורת מלסחוב בקבוק מים בעלייה. וכל יום יש אירוע לא נוח אחר - צעדה, מחאה, תופים, מחולות - וכל יום מחדש התלבטות בין אשמה לאשמה: או על יום עבודה או שבגללי הדמוקרטיה תקרוס. ואני מסתכלת על האנשים המבוגרים, הקמוטים, הכפופים, הכמושים, שהם אני בעוד עשר שנים, הצועדים סביבי קוממיות וחושבת, איך יש להם כוח? כמה ארוך זה עוד עומד להיות? אני מתגעגעת לימים הרחוקים, המנוקדים בהפגנות נורמליות, בהן אפשר היה לחנות ממש קרוב ולהזדעזע בהתנשאות שהגענו רק קומץ.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
2. אין חריגה מהקונצנזוס
בהפגנה בשבוע שעבר, תוך כדי התנשפויות וחרחורים, נתקלתי למזלי בעמוד אנושי חמוד בשם דבורה ובמסווה של חיבוק נשענתי עליו לכמה שניות והסדרתי נשימה. דבורה היא כל מיני דברים, לא רק מצטיינת קליעות ג'אמפ-שוט כשחקנית נבחרת ישראל בכדורסל לשעבר ובעלת מזנון בייגלים אגדי בהווה, אלא גם תומכת חינוך אישית. בצל קורת המוסד השכונתי הקולינרי הקודם שלה - "פיצרון" - הרוויחו שלושת ילדיי, כל אחד בעיתו, את בזבוזיו. הילדות קנו וינטג' ובכור מלצרי הבית קנה שלא נדע.
דבורה קיבלה את האספסוף הפרטי שלי לעבודה זמן מועט לאחר שהמקום נפתח ואמרה שיהיה בסדר. "הילד", חרצה, "ילד טוב". מובן שדאגתי, היו לי סיבות, אבל "פיצרון" בהחלט היווה משקל נגד. אולי משום שמעולם לא ראיתי אותו גאה וחדור מוטיבציה כמו באותם רגעים שבהם הדגים כישורי סחרור ופתיחת בצק באוויר. וזה לא שלא היו לו הזדמנויות בחיים להדגים כישורים מטופשים אחרים, כן? בכל זאת מדובר בגולש גלים, אוהד הפועל, ברמן במאורת אלכוהול, ושלא נדבר על הצבא.
עברו עשר שנים מאז. החיים ללא ספק השתנו. גם המדינה. "מה שלום מיכאל", שאלה דבורה כשנשענתי עליה בהפגנה. "לומד בחו"ל לימודי נחת לאמא כפי שחזית", אמרתי ולא העליתי על דעתי שכמה שעות אחר כך, חבורת נערים עם כיפות, בגיל שבו היה מיכאל כשעבד אצלה, חטפו באלימות את דגל הגאווה שנשאה בידה, שברו לה אותו על הכתף, הפילו וקיללו אותה, והציתו אותו מול עיניה.
כן, ברור שלקחתי את הסיפור הזה באופן אישי. פינטזתי כמובן מה היה קורה לו מיכאל היה נקלע במקרה לסיטואציה ואיך היה משמיש כמה מיכולות העבר שלו כאספסוף וכמה יכולות משנות השירות הארוכות, ארוכות מדי, כקצין קרבי.
"דגל הגאווה מטריף אותם", אמרה לי דבורה כשהתקשרתי אליה למחרת, "קשה לתאר כמה קללות חוטף מי שמעז להניף, ועוד בירושלים, דגל שהוא לא כחול-לבן".
ופתאום זה קפץ לי. פתאום לא יכולתי שלא לראות שבהפגנות יש קודים ברורים: אסור דגלי פלסטין, כי אסור להזכיר את הכיבוש; אסור דגלי גאווה, כי זה לא הנושא שלשמו; אסור דגלים שחורים, כי זה מזכיר את בלפור ואת התבוסה המהדהדת. אסור שום דגל שהוא לא דגל ישראל. סבבה, אני מבינה את הערך השיווקי, במיוחד מול ניכוס הפטריוטיות בידי הימין, אבל צריך להיזהר. כי בתוך חוקים נוקשים של מה מותר ומה אסור, מה נכון או לא נכון להניף, ברור שכשדגל אחד יוצא מהשורה הוא מיד הופך לחריג ולמטרה מסומנת. וזה בדיוק, אבל בדיוק הדבר שנגדו יצאנו למחות.
3. אין צעירים
מי שכן אמור היה להתמודד עם האתגר הפיזי של ההפגנות, הם הצעירים - כל שכבת הגיל שבין 20 ל-30. אבל הם לא כאן. אני רואה בהפגנות ילדים, אני רואה בני נוער ותנועות נוער, ואז הופ - קפיצה לבני 30, 40, 50 ועד הקבר.
והרי את המחאות הגדולות בהיסטוריה נגד השלטון ונגד מוקדי הכוח ההרסניים עשו הצעירים: מרד הסטודנטים בצרפת, המאבק נגד האפליה הגזעית בארה"ב, ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם, הצעירים מכיכר טיאנאנמן והעוד יותר צעירים - התיכוניסטים מעיירות ה"סווטו" בדרום־אפריקה, תנועת Black Lives Matter, האביב הערבי, האקלימיסטים וארגוני הסביבה הירוקים. חסר? וגם כאן, בישראל, מי אם לא הצעירים היו אלה שייסדו את "הפנתרים השחורים", התקוממו באירועי ואדי סאליב, הובילו את המחאה החברתית, נגררו בכוח מבתיהם בהתנתקות? זה הרי כל כך הגיוני. זה הגיל למחאות: כשהאופק ארוך, כשהייאוש עוד לא כזה נוח וכשההורמונים מתחננים להתמיר חרמנות באידיאולוגיה.
4. אין תקווה
"ברור שהם אינם", טענה חברה. "החסרים הם הדור של המחאה החברתית. הם הרימו מחאה ענקית והתייאשו". אבל זה לא נכון. הצעירים של 2011 הם היום בני 30 פלוס, הורים לקטנטנים והם משנעים עגלות או מרכיבים תינוקות על הכתפיים. הם לגמרי פה.
"איפה החברים שלכם?" אני שואלת את הילדים שלי, "למה הם לא מרימים את המדינה?". "מדוכדכים מדי", אומר הבכור, "מיואשים מדי", אומרת האמצעית, "מרוכזים בתחת שלהם", אומרת הקטנה. וזה מטריף אותי. סליחה, צעירים חצופים, אתם באים ללמד אותי דכדוך, ייאוש ונרקיסיזם? פחחח... כמו שאומרים. אני הייתי פה קודם עם כל הכבודה הזאת, רק מה הקשר?
הסיבה שאני מוצאת, ואני מבקשת שתמצאו אותה גם, היא זו: ההתנגדות משפרת, אם לא את העתיד, אז בוודאות את ההווה. ההתנגדות לכשעצמה היא תרופה עממית נגד דיכאון, נרקיסיזם, ניתוק וייאוש. היא־היא התקווה. לא במובן שמישהו מבטיח לכם שאם תזיזו ת'תחת שלכם יהיה פה קצת יותר טוב, אלא במובן שיהיה לכם קצת יותר טוב אם תזיזו ת'תחת שלכם.
1 / הנה כל הישראליות במשפט אחד. "מה היה אבא שלך אומר על המצב", שאל מישהו. "לא יודע, הוא מת לי מזמן", עניתי ומיד חשתי אשם. לאבא לא תמיד היו מילים, והשבוע בטח פחות. כי היה שבוע מבאס מכל מיני בחינות. הסתכלו על האש מסביב ופנימה, ועל הלב שנשבר על אחינו האהובים ז”ל שנרצחו בגל הטרור.
בכל מקרה, מתחילת השבוע שמעתי ת'משפט: תגיב, תגיב על המצב (וגם אגב, אל תגיב). זה היה מתוזמר ובעיקר מוזר (וגם מעניין) שאנשים חושבים שזמרים חייבים, חייבים, חייבים להגיד משהו מעבר לשיריהם כדי להציל את העולם. הרי המילים שממילא כתבו כבר מזמן בשיריהם הן-הן בעצם הכוח והעוצמה מול הקהל ששר אותם. אבל סבבה, מכבד. מה שכן, בתור זמר מקומי יש לי נטייה להסתכל על כל הצדדים כי התרגלתי שבהופעות לא בודקים בכניסה של הקהל דרכון, עדה, דעות פוליטיות, דתיות או חילוניות. וכשהארץ זועקת אני ישר נזכר במשפט האלמותי של מאיר אריאל, "אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו לא צועק", רק מה לעשות עם זה? מה הפתרון?
2 / לא מאמי, אני לא מפחד. אולי קצת. בעיקר מהקב״ה בגילי. שלא ישמע ויתעצבן. מה שכן, עובדה שיש לי לאחרונה תופעת זיעה קרה על המצח ואני חולם המון על אנשים שפגשתי פעם ואהבתי. חלק אינם פה איתנו. זה בטח מהדאגה ומהכאב מהמצב שהגענו אליו. "המון דגלים וזה לא יום העצמאות", כתבה הבת החכמה שלי.
ואשר לי, בכנות אף פעם לא הייתי טוב בלדבר בטורים האלה על פוליטיקה וכאוס.
ובכל זאת אנסה לומר כמו ריטה קוסמת השירה שהופיעה איתי בריקוד ובחיבור מפתיע בהיכל התרבות בשישי האחרון, שהתחושה היא שחייבים לשכנע את נבחרי הציבור המובילים איכשהו לעצור את הדהרה הזאת. כדי שנוכל להמשיך הלאה יחד.
3 / היי מישהו שומע אותי? שרה להקת איפה הילד. בקיצור, הנה שאלות אוויר: האם מישהו בכלל מקשיב למישהו? ומה ייצא אם בסוף ניקרע ולא יהיה אפילו קצה חוט להיתלות עליו? כי ברעש הגובר שבו כולם צועקים יחד כי כולם חושבים תמיד שהם הכי צודקים, קשה לשמוע את פעימות הלב וכולם זזים בחרדה. לא מספיק שאני ישן בקושי ארבע שעות בלילה, מה שנקרא שינה בתפקוד נמוך, אז התחילו להלחיץ לי ולכולנו את הנפש והגוף?
4 / אנחנו עומדים עכשיו בצומת חיינו. אשכרה. זה לא צחוק. לאנשים, מכל הצדדים אגב, כואב בגוף בנפש מחרדה טבעית ומדאגה כנה מטרור מתגבר, ומה יהיה עם מערכת המשפט שעוברת עכשיו התחלה של מתיחת פנים קשה. כי השאלה המרכזית היא אם נחזור מאה פעמים על אותו משפט דואג, "אל תשפכו את האמבטיה עם התינוק והמים והארץ" זה יעזור?
"דיבור והיגיון". אלה שני הפקטורים הכי חשובים כרגע במצבנו, והשאלה אם אפשר לגייס אותם לפתרון מעשי.
9 צפייה בגלריה
"מה היה אבא שלך אומר על המצב", שאל מישהו. "לא יודע, הוא מת לי מזמן", עניתי ומיד חשתי אשם.
(צילום: אלעד דבי)
אגב אני נזכר שאצל האינדיאנים (הופה, שוב הוא מתחיל עם דיבור על אינדיאנים) קראו לטקס הדיבור וההיגיון המכוננים האלה טקס מקטרת השלום. כי כשהם היו מבינים שאם לא יישבו יחד הכל ילך פייפן, אז היו מתיישבים יחד לסשן עישון, מעבירים ת'מקטרת מפה לפה, עד שיצא להם עשן לבן של גראס מהמקטרת. וזה היה סימן שהגיעו אל הפתרון הנכון.
טוב, קשה לדמיין את האופוזיציה והקואליציה מעשנות יחד כמו בהפסקות ליד העץ בתיכון שלנו. אבל ככה גם ישבו ועשו בזמנו שלום עם המצרים בקמפ דיוויד. ואם שם אז למה לא פה? איך עדיין לא למדנו ת'לקח המתבקש מאלפיים שנות גלות?
5 / השבוע הוצאנו בהפתעה שיר חדש שנקרא אחים. עידן עמדי אחי ואני שרים אותו ודודו טסה אחינו הפיק. וזה מה שכתב עליו עידן עמדי:
"סבי ז״ל היה פועל בניין ואיש של מילים, ובערה בו אהבת ישראל עצומה. עד כדי כך שגם אחרי שיצא לפנסיה, הוא עבד בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. טיפל בקבורת חיילי צה"ל, בטיפוח ובבניית מצבות החללים. בתחילת חודש מאי 1991 נהרג בעת מילוי תפקידו הטייס משה לשם ז״ל. בבוקר יום שישי של אותו השבוע ביקש מנהל בית העלמין מסבי לדאוג לסיים את בניית מצבתו של משה עד ליום ראשון, יום השבעה של הטייס. סבי שלא נהג לעבוד בימי שישי בא במיוחד באותו היום להספיק ולסיים את הכנת המצבה. למחרת במוצאי שבת הלך סבי לעולמו ואת החסד האחרון בחייו עשה עם אדם שלא הכיר, אבל אין לי ספק שראה בו אח". והנה מילות השיר:
אחים:
פעם היינו אחים כנראה
דומים ושונים לא אותו המראה
רק אותן מלחמות / פחות או יותר
נעמי שמר / איזה זֶמֶר.
פעם היינו אחים לטיול /
לאו דווקא לפה / לאו דווקא לחו"ל
לנפש בליל חניה / באילת
זוהר ארגוב / אריק סע לאט...
פעם היינו אחים על אופנוע /
בכבישים העוקפים / דחפנו מנוע
מי זה דופק לי / עכשיו על הגב?
פנה ימינה ושמאלה / עמוד שם בצד,
פעם ישנו לילה בחוץ,
בין אלפי כוכבים לחוצה ולחוץ,
אהובה שלי מול שביל החלב,
פעם היינו אחים /
מה עכשיו?
פעם היינו אלופי הדיבור.
אין יפה מקפה / אין יפה מסיפור
לשוב לדרכים / ולנסוע שנית
אצטדיונים / אי שם נעמי
פעם היינו אחים לנגינה
"תביאו גיטרות /שירו ננננ"
תן לי לחן בלי פחד / מלאהוב זה את זה
לי לו לו לי / איזה זֶמֶר זה?
פעם היינו אחים כנראה
אולי עוד נהיה / ודאי עוד נהיה
בקרוב היא אומרת נביט זה בזה
איזה זֶמֶר, איזה זֶמֶר זה?
שלמה ארצי ועידן עמדי - אחים
6 / "חירות מתחילה בבית. במשפחה. משפחה היא אוסף של חירויות. אנחנו לא דורכים אחד על הרגליים של השני", כתבה נעמי שמר שמופיעה הרבה בשיר אחים. מי שלא מאמין בזה אין מה לעשות.
אבל בעיניי שווה להיעצר על זה. לקחת אחריות בלי אטימות כדי לא לאבד את כל הנכסים הרוחניים הייחודיים והדמוקרטיים שאיפשרו לנו להתמודד עם כל מה שהיה ועדיין צפוי פה.
וכמו שנעמי כותבת, הכי חשוב זה אוסף החירויות שלנו. והכי חשוב גם פה אצלי בבית זה לא לדרוך במשפחה על הרגליים, אחלה משפט מארץ המשפטים.
7 / "לא צריך להיות חזאי כדי לדעת לאן הרוח נושבת", כתב פעם בוב דילן כשהיה מודאג על אמריקה. גם אני מודאג מאוד. אף אחד לא יכול הכל. יש לנו מגבלות כבני אדם. וגם הדמוקרטיה שעליה גדלנו ונראתה תמיד מובנת מאליה עלולה להתגלות לפתע כלא נצחית, וזה החשש והחרדה העמוקה והאותנטית של רבים מהאזרחים המודאגים.
אבל יש גם נקודת אור. כבר שמונה שבועות אני מתבונן בהתפעלות איך במשרד שלנו, שבו יש לא מעט אנשים עם דעות שונות, עדיין המשרד מתנהל. וכשכולם מתעייפים מלהתווכח, חלק הולכים להפגין וחלק מתיישבים לאכול צהריים וחלק מתפללים מיד לאלוהים ולדמוקרטיה. זו הישראליות במיטבה. וזה אומר שאם פעם היינו אחים כנראה, יש סיכוי שוודאי עוד נהיה. נקודה.
המטרה: לצלוח את משבר אמצע החיים הנשי. האמצעי: מכונית ספורט אדומה
חבר שלנו חגג את יומולדת 52 בדרך מוזרה: יומיים לפני הוא חזר הביתה לאשתו ובישר, "זהו, התפטרתי". אשתו לא יכלה להאמין, זה היה הג'וב הכי שווה בעולם, מנהל בכיר באחת מקרנות ההשקעה הגדולות במשק. מאז הוא יושב בבית כבר שנה, שומע פודקסטים על היסטוריה וצורך גראס חוקי. יש לרן עוד מכר, גם לו יש משבר אמצע החיים, רק שאצלו זה מתבטא בנשים, כמה שיותר נשים שהוא פוגש בטינדר. בכל פעם שהוא נפגש עם רן, הוא ישר שולף את הטלפון באצבעות נרגשות, ועוד לפני שהוא שואל מה שלומו, מתעקש מיד להראות לו סלפיז סקסיים שקיבל מכל הבחורות שלו.
הקלישאה על משבר גיל העמידה הגברי היא בדרך כלל על גבר שמנמן וקירח במכונית ספורט אדומה, למרות שאצלנו בסביבה מסתפקים בדרך כלל באופנוע כבד. הם נוהגים בו במהירות כל כך גבוהה, שזה נראה שהם מנסים להשיג דייט עם מלאכית המוות. אבל בעוד כל הגברים האלו מנהלים משברים מוחצנים, אלה דווקא הנשים שאני מכירה שהולכות ומאבדות בשקט את שפיות דעתן. אף אחת מהן לא עזבה את הג'וב הרווחי שלה בהחלטה של רגע, כמו ג'רי מגווייר, וגם אלו מהן שפתחו את הנישואים לא מטרידות אותי בתמונות של כל החתיכים ש”תיקתקו” במסיבת המין האחרונה בגבעת עדה. לרוב הן מתפוצצות פנימה לתוך עצמן, פשוט מאבדות זה מדי יום ומדי שעה, בלי שאף אחד כמעט שם לב.
לחברה שלי התקלקל השבוע הקומקום. היא כל כך רצתה לעשות לעצמה את התה השחור שהיא מכורה אליו שנים. אבל כשניסתה להדליק את קומקום הווינטג' החמוד בצבע תכלת, עלה ממנו ריח צמיגים שרופים כזה, של חשמל תקול. אז היא זרקה את הקומקום על הקיר, פשוט הטיחה אותו על לבני הקרמיקה מעל לשיש, ואחרי שהוא נשבר לאלפי חתיכות זכוכית, ישבה על הרצפה ובכתה בכי מרורים מטלטל.
חברה אחרת זרקה השבוע למתבגר שלה קללה מחרידה. כן, דווקא היא, האמא המושלמת שתמיד ידעה לדבר אל הילדים בהומור קליל כזה, שאף פעם לא הראתה להם שהיא נפגעת מהם. בוקר אחד היא נכנסה לחדר שלו, והופתעה לגלות אותו שם, ראשו הסתור נח על כרית כשלצידו צלחת עם פיצה-פיתה חצי מכורסמת שהתעצל לפנות מהמיטה. "נטרפתי מזה", היא אומרת, "באותו בוקר היה לו מבדק במתמטיקה, שילמתי מאות שקלים למורה פרטי, והוא ישן לי". זה היה השלב שבה יצאה ממנה זעקה בלתי נשלטת, ראשונית, של כל התסכול שהצטבר בתוכה. "למה אתה חייב להיות כזה לוזר?" צרחה עליו, "כזה כישלון, כזו אכזבה?"
שלא כמו הקיפוח, את רשימת הדרישות לאישה מושלמת דווקא כן טרחו לעדכן. האם אני משחקת מספיק עם הילדה ולא תוקעת אותה מול הטלוויזיה? האם אני מספיק מינית? צריך אולי לשים עקבים וקצת ליפסטיק אדום, כי כבר שלושה ימים לא שכבנו. האם אני מספיק יפה? מטופחת? מקפידה על שגרת טיפול בעור?
ובזמן שהיא בוכה, כי היא יודעת שבניגוד לקשקושים שלו בגואש על הקיר של הסלון בגיל חמש, את המילה "כישלון" היא לא תצליח לנקות לו מקירות המוח בסמרטוט רטוב ‑ כולנו יושבות בשקט ולא יודעות איך לנחם אותה. אנחנו יודעות את האמת, גילי 40 פלוס ו־50 פלוס הם אולי הכי קשים שהיה לנו אי פעם. חשבתי עלינו כשראיתי השבוע את "פליישמן בצרות", הסדרה החדשה והמאוד מדוברת של דיסני פלוס. הגיבור הוא כאילו גבר. קוראים לו טובי פליישמן, רופא יהודי נחמד שזה עתה נפרד מאשתו, סוכנת אמנים וורקוהולית וקרת לב. הסדרה מתחילה בבוקר שבו הוא מתעורר בדירה המדכאת ששכר אחרי הגט, ומגלה בחדר השני את שני הילדים שלו ישנים. מתברר שאשתו לשעבר החליטה להקפיץ אותם אליו ספונטנית בארבע בבוקר, בלי לשאול, ולהצטרף לריטריט יוגה, כזה של עשירים.
הגרושה של פליישמן לא חוזרת במשך המון זמן מהריטריט, היא גם לא עונה לו ולילדים על אף סמס. זה מה שהופך אותה לנבל של הסדרה, אמא קוקייה שנוטשת את הילדים ומתפיידת. רק שלאט-לאט, ובלי לחשוף יותר מדי, אנחנו מגלים מה באמת העיק על הגרושה של טובי, ובמקביל גם על החברה הכי טובה של טובי מהעבר, ליבי, אמא במשרה מלאה שחיה בפרברים, ושהקול שלה מלווה את הסדרה בווייס-אובר.
יש את רגע ההיפוך העצוב הזה, שבו את מבינה אילו חיים סודיים של כאב יש לנשים עד שהן זוכות להגיע לגיל 40. וזה גורם לי לחשוב גם על כל מה שאני עברתי, הבשורה שלעובר שלי יש פגם גנטי בחודש החמישי, התינוקת שבכל זאת נולדה בסוף, אבל עם איזו מחלה מסתורית. השבועיים שעברתי בטיפול נמרץ פגים בלי לישון ובלי להתקלח, ההכתרה הציבורית שלי כאמא גרועה רק כי העזתי לדבר על הרצון שלי לא להיכנס לעוד היריון, בטלוויזיה. וגם ההטרדה המינית שהעביר אותי מרואיין מפורסם ומוכשר מאוד כשרק התחלתי את דרכי בעיתון. והשאלה הזו, שמלווה אותי בכל פעם שאני רואה את הפרצוף הצדקני שלו מרצה על ערכים - האם ההטרדה הזאת תקעה לי את הקריירה? כי נשבעת לכם שמאותו הרגע היה לי קשה לקחת את עצמי ברצינות ככותבת חשובה. הוא היה האמן האמיתי והחשוב, והוא הראה לי במגע יד אחד מה אני שווה בעיניו: צעצוע מטופש לחגוג איתו.
בעצם, "פליישמן בצרות" היא סדרה על משבר אמצע החיים של נשים, איך ביום אחד הן קמות ומבינות שצברו כל כך הרבה כאבים והחמצות ופחות מדי כיף, ומה עושים עם זה עכשיו? ובאמת, מאז שהסדרה עלתה, התקשורת בארצות-הברית מלאה בכתבות על משבר אמצע החיים הנשי, משבר שקוף ולא ממש מדובר, שבכל זאת מכניע אחוז עצום מנשות העולם המערבי.
הנה קצת סטטיסטיקה - 60 אחוז מהנשים בדור האיקס, כלומר בנות 40 פלוס עד 50 פלוס, מרגישות לחוצות ועצובות וחסרות כל אנרגיה במידה שמעולם לא הכירו. מחקר גדול שנערך באמריקה קבע שעקומת האושר של נשים נמצאת בירידה תלולה וקיצונית מאז שנות ה־70 של המאה שעברה. וכן, זה מתבטא גם בנתונים, אחת מכל חמש נשים היא על כדורים נוגדי דיכאון.
אבל הדבר שהכי מעניין הוא העיתוי שבו פורץ משבר גיל העמידה הנשי. מחקרים מוכיחים שאצל נשים, הצלילה החופשית לעבר הדיכאון מתחילה לרוב בתחילת גיל ה-40. שעה שהגברים מבינים שהמוות קרוב, ואולי כדאי לרמות במכנסי אופניים צמודים רק באזור גיל ה־50. אולי כי הן לרוב אחראיות יותר לגידול הילדים ולניהול הבית. "שנות ה־40 הן בעצם האחרונות שבהן את עוד נחשבת צעירה", אמרה חוקרת אחת, "אבל אצל רוב הנשים הן מתבזבזות על הסעות ומטלות בית". ואז, כשהן סוף־סוף מסיימות עם גידול הילדים הקטנים, הן מפסיקות לקבל וסת, כן, דווקא בזמן שבו אמורים להתחיל החיים החדשים, עם הזמן הפנוי והבית הריק.
ולא שאני אומרת שזה קל לגברים, זה פשוט שנשים עדיין מטפלות בבית יותר, ועדיין מרוויחות שליש פחות מהקולגה הגבר. ובעוד שלא עידכנו את כל הקיפוחים הישנים האלו, דווקא כן טרחו לעדכן את רשימת הדרישות למה זו אישה מושלמת. האם אני משחקת מספיק עם הילדה ולא סתם תוקעת אותה מול הטלוויזיה? האם אני מספיק מינית? בסוף הערב אני צריכה להחליף לנעלי עקב ולשים קצת ליפסטיק אדום ולפתות אותו, כי כבר שלושה ימים לא שכבנו. האם אני מספיק יפה? מטופחת? מקפידה על שגרת טיפול בעור? ובתוך כל המרוץ הזה להיות אישה מושלמת, שכחתי את עצמי; כולה בחורה די משלומפרת מחיפה, שמתה על ספרים ועל כלבים שעירים, ותמיד תעדיף לשבת בבית קפה ולבהות במקום לארח על הגג ארוחה מושקעת לחברים, עם מפיות יפות ופסטות תוצרת בית.
לא מצאתי את האושר שלי בבית ובאימהות, והתלוננתי לא מעט בפני הבעל שלי. הוא היה בן אדם פרקטי ובריא בנפשו, שפשוט לא הבין למה אני נלחמת בחיים, במקום פשוט לקבל את זה שככה הם. אז התרחקנו, בדיוק כמו שקרה ב"פליישמן בצרות". אני חיפשתי מבטים של גברים זרים ברחוב, לא כדי לבגוד, כדי להרגיש מעניינת וצעירה כמו פעם; הוא ברח לעבודה כי לא היה לו כוח לאישה הילדותית והמפונקת, שכל הזמן מתלוננת, "אוף, מחר גשם, ואיך אני אעסיק אותה בבית כל אחר הצהריים". לא הצלחתי להגיד לו שזאת חרדה אמיתית, מצוקה של נפש שמפרפרת כמו יונה שנחבטת שוב ושוב בחלון ופשוט לא מוצאת את עצמה באף אחד מהתפקידים שהיא ממלאת.
יש המון כעס בלהתעורר יום אחד ולגלות שאת כבר די זקנה. בא לי לשרוט את הפנים שלי, שכבר לא מזכירים לי את הפנים שלי ולא משנה שקניתי פודרה של דיור ב-200 שקל. אני לא מבינה איך הגעתי לפה, עם ילדה יחידה שלא עונה לסמסים המודאגים שלי כשאני מחפשת אותה בפאקינג 12 בלילה. בא לי לצרוח עליה כמו משוגעת כשהיא חוזרת, אבל אני מתאפקת, כי אני זוכרת כמה ניכרו אותי הצרחות של אבא שלי כשאני הייתי מתבגרת.
זה עוד אחד מהדברים של דור האיקס. גדלנו אצל הורים שלא פינקו אותנו כמעט בכלל, שאמרו לנו לתלות כביסה כשחזרנו מבית הספר ולא להעז להתחצף, גבירתי הצעירה! אז שירתנו אותם ונתנו להם כבוד, ועכשיו, כשאנחנו הורים, אנחנו משרתים גם את ילדי השפע שלנו. "שאחתוך לך את האבוקדו לריבועים?" אנחנו שואלים את הילדים בארוחת הערב, "מוכן בבקשה להוציא את הכוסות המלוכלכות מהחדר?". אנחנו דור שנולד לשרת את הוריו וילדיו, ואחרי זה שוב את הוריו הזקנים. פלא שקוראים לנו X? שמו איקס אחד גדול על הזהות שלנו.
משבר גיל העמידה הנשי חייב למצוא דרך להשתנות. להיות יותר מוחצן, יותר כיפי, העיקר לא להחמיץ לאיטך בתוך האומללות השקטה הזו. הלוואי שיותר חברות שלי יציגו לי תמונות של בחורים צעירים שהן אוספות מהטינדר, שיתנהגו כמו טורפת מינית חסרת חמלה, כמו קייט בלנשט בסרט "טאר". שיקנו מכונית ספורט אדומה, מצידי. הן בטח ייראו בה נפלא, כמו אישה שכבר לא רוצה להיות ילדה טובה.
הדבר האחרון שישראל רוצה או מעודדת כיום הוא אנשים שעושים את תפקידם. לכן הייתי קצת בהלם השבוע
משהו בלתי צפוי וחסר תקדים קרה לי השבוע: נכשלתי בטסט.
כלומר, לא בדיוק אני, אבל הקטנוע נכשל בטסט.
אני מצידי אמרתי לו לבוא מוכן, לחזור על החומר, לוודא שהוא ישן טוב לילה לפני, ובכל זאת הקטנוע הארור הגיע בבוקר לטסט, נראה שבור כרגיל, ובסוף נכשל.
אתם בטח מכירים את היום הזה של מבחן הרישוי השנתי: אתם מגיעים לג'ונגל הבטון, הפיח, העצבים והישראליאדה-בלאפה של מכון הרישוי – נקרא לו, סתם דוגמה מקרית שעולה לי כרגע, לא יודע למה, "דינמומטר" – והדבר הראשון שאתם רוצים זה לעוף משם.
אבל אין ברירה. הגיע מועד הרישוי, ואתם תיאלצו לחכות בתור עם כל העם הזה שכמה תור שהוא כזה, להישמע לפקודות הנבחניות של הבוחן, לאותת, לתת גז, לתת ברקס, ליפול לתוך בולען, להתבלבל פעמיים, לחטוף צעקות, ובסוף לצאת מהצד השני כשאתם תוהים למה הכל במדינה הזאת נראה כמו המדינה הזאת.
בתחילת השבוע הגעתי לשם עם הקטנוע, חיכיתי בצד בזמן שהבוחן בחן אותו וציפיתי שייגש אליי כרגיל ויגיד, "תחתום פה ולך לקופה".
זה כמעט קרה.
אבל הבוחן – איש צעיר שלא זכרתי משנים קודמות שם – ניגש אליי ואמר לי בשקט ובמבטא רוסי קל: "צריך להחליף כנף מעל גלגל קדמי".
לרגע חשבתי שלא שמעתי טוב. "אז לחתום וללכת לקופה, כן?" אישרתי, והוא רק ניגש איתי לגלגל הקדמי של הקטנוע, הצביע על כנף הפלסטיק השבורה שמעליו ואמר: "רואה? הפלסטיק שבור בצורה מסוכנת, זה עלול להיתקע למישהו ברגל ולפצוע".
"אז אני חותם והולך לקופה?" ניסיתי שוב, אולי לא הבין בפעם הקודמת.
"לא. אני רושם לך פה הארכה של שבוע, לך, תחליף את הכנף ותחזור".
חשכו עיניי ונחטפו עצביי. מה עכשיו כנף? היא במצב הזה בדיוק כבר שלוש שנים וכל שנה הקטנוע עובר טסט בלי בעיה! הבחור הזה כנראה חדש פה ולא מכיר את הכללים – והכללים הם שאני עובר טסט. ואם מתגלה איזו בעיה, אפשר להעיר לי עליה בנימוס ואז להעביר אותי טסט.
אבל ההוא – כנראה חדש פה – החליט ממש למלא את תפקידו. ברגע הראשון קיללתי את האמ-אמא שלו, אבל ברגע השני הבנתי שאני סתם מקפח על בסיס מגדרי ועברתי לקלל עוד שארי בשר. כלומר, מה זאת ההתעמרות הזאת? מה הבעיה עם כנף שבורה? במידה רבה, ברמה המטפורית, כולנו, משלב מסוים בחיים, מתנהלים עם כנף שבורה.
אבל בדרך למוסך – בעודי נערך לפרידה מאלפייה נוספת שכבר התרגלתי לראות בה משפחה – זה הכה בי: האיש הזה הוא בדיוק האדם שאני רוצה שם. הוא איש מקצוע שפשוט עושה את העבודה שלו. באמת עושה אותה, ולא רק עושה את עצמו עושה. באמת אכפת לו, הוא באמת בוחן את הרכב, באמת מזהה אי־תקינות ובאמת אומר: לך תסדר את זה, זה חשוב.
ושמחתי על קיומו של איש המקצוע הזה, שאשכרה עושה את העבודה שלו ואפילו מקפיד עליה. כי הדבר הזה כבר לא ממש נהוג פה, נכון? תוכנית טלוויזיה שלמה בשם "יצאת צדיק" התבססה על נדירותו היהלומית של הדבר הזה – איש מקצוע הוגן שעושה את העבודה שלו – ובעצם אמרה את מה שכולנו יודעים: שזה לא המקרה ברוב המקרים.
אבל נדמה לי שבזמן האחרון המסורת הבלתי מקצועית של ישראל מגיעה לשיאים חדשים, שבהם אנשי מקצוע לא רק שלא נדרשים למקצועיות, אלא נדרשים לעוף מהעיניים לטובת אנשי אין-מקצוע.
מובן שהכי קל להצביע על שר לביטחון לאומי שהעבודה המקצועית היחידה שהוא מנוסה בה היא לחבל בביטחון הלאומי, אבל למה להתעכב על בן גביר כשאפשר לדבר על המשטרה ומג"ב שלו, הכוח שאמור לכאורה להיות מקצועי מספיק כדי למנוע הצתות ופעולות נקמה בחווארה אם הוא רק היה יודע עליהן מראש – נניח, אם המתנחלים היו מפיצים באותו בוקר בכל רחבי האינטרנט כרזה תחת הכותרת "דורשים נקמה! דורשים להשיב מלחמה!" בתוספת שעת ההתכנסות. בדיוק כמו שעשו.
ולמה להתעסק במשטרה ובמג"ב, כשרק השבוע נאלץ מנהל רשות התחבורה הציבורית (רן שדמי), איש מקצוע, לפרוש מתפקידו שתי שניות אחרי שמירי רגב הפרישה גם את מנהל רשות שדות התעופה (אלוף במיל' חגי טופולנסקי). במכתב פרישתו הודה טופולנסקי כי ברמה המקצועית הוא לא יכול להישאר במקום שבו, "פוליטיקה, איומים, שיקולים זרים ותהליכים לא תקינים גוברים על טובת הציבור".
אבל מילא רגב – אצלה זה עניין של מסורת להפוך כל משרד ציבורי לסניף מפלגתי; רק תראו את האופן שבו הממשלה החדשה העיפה מוועדות התכנון הארציות את הנציגים המקצועיים לנושא איכות הסביבה (מי צריך איכות, סביבה או מקצועיות). ורק תסתכלו על פארסת משרד המדע והחדשנות, כשהמנכ"לית הקודמת – בעצמה מדענית ואשת מקצוע עם ארבעה תארים – הוחלפה באוסנת מארק, ועכשיו מקדם השר אקוניס את מינויו של אחד, גדי אריאלי, שמקצועיותו המדעית מגולמת בעובדה ששימש מנכ"ל הליכוד.
9 צפייה בגלריה
''אצלה זה עניין של מסורת להפוך כל משרד ציבורי לסניף מפלגתי''. מירי רגב
(צילום: גבריאל בהרליה)
אבל עזבו גם את זה. כי כשיואב קיש – איש מקצוע בתחום הטסת בואינג – הוא שר חינוך; כששלמה קרעי – איש מקצוע בתחום ראיית החשבון – הוא שר תקשורת; וכשבצלאל סמוטריץ' – איש מקצוע בתחום, אה... ויקיפדיה טוענת שהתחיל פעם תואר שני במשפטים – הוא שר האוצר, אתם מתחילים להבין שמקצועיות, או אפילו זיקה מקצועית, רק יפריעו לכם להתקבל למשרות בשירות המדינה. כל קשר מקצועי בין תפקידים שמשפיעים על חיי מיליוני ישראלים לבין מי שמאיישים אותם - לא רק שלא נדרש, אלא להפך; נדרש שלא.
אז תגידו: הרי ידוע ששרים ומנכ"לי משרדים ממשלתיים לא צריכים להבין בכלום – מספיק שיהיו, ברמה המקצועית, מקורבים או בני משפחה – אבל מה לגבי, נאמר, שופטים? ובכן, תנוח דעתכם ואז תתעורר בבהלה: על פי הרפורמה המשפטית שבדרך, נשיא בית המשפט העליון יוכל להיות כל אדם עם כישורים כלשהם – גם אם לא היה שופט בעליון, וגם אם לא היה שופט בכלל! בקיצור, אני לגמרי רואה פה קריירה שנייה בשבילי, ברגע שרק נצליח להזמין את הרוטמנים לארוחת ערב.
כי מקצועיות – פשוט להיות מישהו שלמד מקצוע ומבצע עבודה מתוך ניסיון, ידע והקפדה – היא רק מכשול במדינה שמדיניותה הנוכחית היא "הכל הולך" ושהקשר שלה עם החוק נמצא ממילא בטיפול זוגי עם אופציה סבירה לגירושים.
אבל היי, תמיד יישאר לנו הבוחן במכון הרישוי. הישראלי המזדמן – לרוב מתחיל (בישראל או בתפקיד), שעדיין לא הבין מה מצפים ממנו וממש עושה את העבודה שלו במסירות. והוא ישלח אותי ואת הקטנוע למוסך, כי זה הדבר הנכון לעשות. אבל שנה מעכשיו אני לגמרי מצפה למצוא אותו באותו מקום, פלוס שישה-שבעה קילו, ורק להעיף בקטנוע ובי מבט כבוי ולדקלם: "תחתום פה ולך לקופה".
שיחת בית כנסת קצרה על יאיר שרקי מדגימה איך המתינות והנועם יכולים לנצח
בפתח דבריי אני מבקש להתנצל בפניכם, קוראי האהובים, על כך שעל הדבר שבאמת חשבתי עליו במהלך השבוע לא אכתוב: הפיגוע הנורא שבו נרצחו הלל ויגל יניב זכרם לברכה. שוב ושוב באו אליי תמונותיהם בחלומות הליל, שוב ושוב חשתי את האגרוף הזה בבטן, את המועקה, כשראיתי באיזה דיווח תקשורתי את תמונת המשפחה המאושרת, שוב ושוב באה אליי בחזיונותיי תמונתם ירויים ברכב, תמונה שנמנעתי מלראות, אבל הספיק לי תיאור ששמעתי עליה, כדי שתיחרת לי בסיוטי הליל. גם התמונה ששלח לי קרוב משפחתם מחדרו של הלל, ובה נראית הכומתה שלו מונחת על ספרי בחדרו, הייתה לי כאגרוף בבטן. "החיים הם רק תקופה", קוראים לספר עליו הניח את הכומתה, כומתה שאותה קיבל מהמפקד לאחר שסיים את הקורס כמצטיין.
אני לא אכתוב על כך מסיבה פשוטה: זה גדול עליי. זה למעלה ממידותיי ומכוחותיי לחשוב על הורים ששני בניהם נטבחו. אני חלש מכדי לארגן את המחשבות ולתמלל את סערת הנפש שאני חש מהאירוע. מצטער.
לפני הרבה מאוד שנים התקשרו אליי לקבל ממני תגובה על איזה פרס הצטיינות שקיבלתי כמפקד בצבא. כאשר ניסיתי להבין על מה מדובר, הבנתי שמי שמדבר איתי חיפש את חנוך דאובה, והתקשר בטעות לחנוך דאום. דאובה היה מ"פ שריון במלחמת לבנון השנייה, ובאירועי בינת ג'בל יצא לבד עם הטנק, לחפש פצוע שנעדר. אני ממליץ לכם לכתוב את שמו בגוגל, גבורתו באותו אירוע באמת מסמרת שיער. אבל אני חושב שלא פחות יפה היא התגובה שנתתי בשמו לאותה כתבת: למה להטריח אותה להתקשר שוב לחנוך דאובה, חשבתי לעצמי, הרי עם כל הכבוד לגבורתו, אני מניח שהתגובה שלי, כאיש המתפרנס ממילים, תהיה מנוסחת טוב יותר ומרגשת יותר, ותכבד יותר את גבורת הנפש של דאובה. אין לי את עוז הנפש שלו, אבל לספר סיפורים אני יודע.
נזכרתי באירוע ההוא כאשר במוצאי שבת שעברו הזמינו לאחת מתוכניות האקטואליה מרואיין בשם משה חזן, פנו אליו בתור פרופסור שמומחה לכלכלה, אבל הוא אמר חברים, בואו, כן? אני איש נדל"ן, לא יודע מה לענות על השאלה ששאלתם. אחרי עוד כמה שניות מבולבלות באולפן, התברר שיש שני משה חזן, והאיש הלא-נכון הוזמן בטעות. עד כאן, בעיניי, אירוע מקסים. מסוג הדברים שאפילו משמחים אותי. יש קסם מיוחד בפדיחות מסוג זה. זו הרי ממש קומדיה מתוקה.
אלא מאי? אנחנו בעידן שבו כולם אוהבים לכסח. להיות חמורי סבר. אנשים חיים מזה. אז במקום ליהנות מהתעלול, במקום להתעניין במה משה חזן שהגיע לאולפן כן מבין, ולספר לצופים על הפדיחה החמודה, ניפנפו אותו החוצה כאילו מישהו מת. אבל מה שיותר עצוב זה שגם ברשת מיד החלו כל הטהרנים לספר על האירוע הזה בכזו רצינות, באווירת אוי מה היה לנו, כאילו חזינו בקמצא ובר-קמצא 2.
כל מיני כתבי תקשורת דיווחו על הפדיחה האיומה - מי ישמע אסון עם נפגעים - ואחריהם הציבור נסחף גם הוא (או שמא כתבי התקשורת נסחפו אחרי הציבור?), וכולם החלו להתכבד בקלונם של הטועים. והכל נהיה מגעיל כזה, אווירה דוחה, במקום מה שאני ראיתי כאנקדוטה חמודה לגמרי של משה חזן אחד שמגיע לטלוויזיה במקום משה חזן אחר.
יש משהו עצוב בעובדה שכולם חמורי סבר. אבל יש בכך גם החמצה גדולה: אחרי התפילה בשבת שעברה מישהו ניגש אליי ואמר לי: "יואו, איך אהבתי את שרקי!" זה היה ממש כמו עוד אגרוף בבטן, ההצהרה שלו. "היה לי קשה, כי כל כך אהבתי אותו".
ככה התחילה השיחה שלנו. נקודת המוצא שלה הייתה: אהבתי אותו ועכשיו אני לא. ויכולתי ברגע הזה לגעור בו, לומר לו להתבייש ולפנות לדרכי. הרי ככה מקובל היום. מישהו אומר משהו לא מקובל, וברגע זה הוא נפסל.
אבל פעלתי אחרת. אני יודע שהבחור הזה הוא איש טוב. בעל מידות טובות. אני גם יודע שהוא חי בסביבה מאוד שמרנית, ולא יודע איך לעבד את המידע ששמע. אז אני משוחח עימו בנחת. באמפתיה. מקשיב ומסביר. ואחרי 20 דקות הוא ממש חוזר בו, אומר לי אתה צודק, אני עדיין אוהב אותו, לא התנסחתי נכון. עכשיו, זה לא בן אדם שהפך משמרן לפרוגרסיבי, אבל זה כן מישהו שבשיחה נעימה ומכילה זז קצת מהמקום שבו היה אל עבר דבר שעבורו הוא חדש.
אחר כך דיברתי עם שני חברים אחרים על הרפורמה המשפטית. הם בעדה. הם נשארו בעדה. אבל לאחר שיחה נעימה, הם שינו מעט את דעתם על אלה שנגדה. הם הקשיבו לי, כשתיארתי להם את החשש והחרדה של חברים שלי שהולכים להפגנות האלה, את המצוקה שהם נמצאים בה, את הסכנה שיש לישראל מכך שכל כך הרבה אנשים, ולא משנה כרגע אם הם טועים או לא, מרגישים באמת שהארץ הזו תהפוך בקרוב למשהו שלא יהיה להם בו מקום.
חזרתי מבית הכנסת מעודד, כי הבנתי שהתדר הזה של ההקשבה, של השיחה מלב אל לב, עדיין מנצח. הבנתי שאם נקשיב לכאבים ולחששות אחד של השני, נוכל למצוא בליבנו את המקום לפשרות. יכול להיות שזה לא יקרה בקרוב ואולי יהיה משבר חוקתי קודם, אבל בשורש שלנו, של רובנו, אנחנו מעדיפים עדיין הסכמות רחבות על פני הכרעות חדות, מעדיפים את מידת החסד על מידת הדין. אנחנו נוטים לשכוח זאת, אבל הדיבור המתון, הרגוע, המנומס עובד. משפיע. הצעקות מביאות טראפיק ומשלהבות תומכים, אבל שיח מכבד יכול גם להעביר אנשים מצד לצד. כלומר שזה לא רק הדבר הנכון לעשות כדי לשמור על הארץ הזו מאוחדת. זה גם הדבר המשתלם. שבת שלום.
