"כשבובי דיברה עליי זה הרגיש כאילו הסתכלתי במראה בפעם הראשונה", אומרת פרנסיס, הגיבורה הספרותית של "שיחות עם חברים", ספרה הראשון של סאלי רוני, כשהיא מספרת על תחילת היחסים הרומנטיים שלה עם חברתה לספסל הלימודים. זה תיאור שיש בו מן האמת בכל התאהבות - אנחנו אוהבים את עצמנו דרך העיניים של האנשים שהתאהבנו בהם - אבל הוא כנראה נכון בעיקר לנקודת המבט והסגנון המילניאלי שמזוהה עם הנטייה לקחת צעד אחד אחורה, להתבונן בסיטואציה הרגשית של עצמך מהצד, לנסח אותה במילים ולהציף אותה לחלל. זה קצת כמו להתבונן במראת הרגשות שלך, להבין שיש לך פטרוזיליה בין השיניים ואז לצחוק על זה או להתרגש מזה. יש בזה משהו מקסים, במודעות העצמית הספירלית הזאת, ורוני הרוויחה ביושר את התואר שהצמיד לה ה"ניו יורקר", זה שהיא לא תמיד נהנית לשאת - הסופרת הגדולה הראשונה של דור המילניום.
זאת הייתה גם אחת הסיבות להצלחה של העיבוד הטלוויזיוני הראשון שיצא לספר של רוני - הספר השני שהוציאה מבחינה כרונולוגית - "אנשים נורמלים". היה בו את כל מה שחשוד כמילניאלי אבל גם הייתה בו עלילת אהבה פצועה, מערכת יחסים שבה שני אנשים מרקע שונה נמשכים האחד לשנייה ולהיפך בגלל הפגמים הסמויים שלהם, שהפכו אותם לבני ברית. הלוקיישנים השתנו כשהם במרכז, כאילו המצלמה מרחפת סביבם, אנשים התחלפו, המראה שלהם השתנה ותחושת העצמיות שלהם התפתחה, אבל הקסם הזה שחיבר ביניהם - הדבר שאיפשר לכל אחד מהם לראות את עצמו דרך עיניו של השנייה ולהיפך - עדיין בער ביניהם. הסדרה הייתה מוצלחת. היא מצאה את האיזון בין המודעות העצמית של הדמויות לבין האופי החייתי של המשיכה שלהם זה לזו. לא הזיק ששניהם היו יפי תואר ושהכימיה ביניהם פרחה על המסך.
עכשיו הגיע תורו של הספר הראשון, "שיחות עם חברים", שתורגם לעברית ב-2020 וקיבל השנה עיבוד טלוויזיוני משלו (על ידי אותה התסריטאית שכתבה בשיתוף עם רוני את "אנשים נורמלים", אליס בירץ'). כמו הסדרה הקודמת, גם "שיחות עם חברים" הופקה על ידי הולו ו-BBC והיא מתפרשת על פני 12 פרקים. אלא שכמו הכתיבה של רוני - שבקלות עלולה להתדרדר מאבחנות רגישות ודיאלוגים מבריקים לפטפטת מרוכזת בעצמה ודמויות עם מניפסטים מתישים של גיל העשרה על קפיטליזם - נדמה שכל מה ש"אנשים נורמלים" דילגה מעליו בתבונה מוצא את עצמו בסדרה "שיחות עם חברים", שעלתה השבוע בארץ ב-HOT וב-yes.
פרנסיס (אליסון אוליבר הלא מוכרת) היא בחורה מופנמת עם איזושהי עכבה חברתית, שכדרכם של בני דורה היא מודעת אליה היטב. היא ובובי (סשה ליין, "אוטופיה"), המוחצנת והמרדנית עם הביטחון העצמי, היו בנות זוג בתיכון. הן נפרדו אבל נשארו בקשר והיום הן מופיעות על בימות פואטרי סלאם עם מופע שכתבה פרנסיס. יום אחד לאחר הופעה הן פוגשות במועדון את מליסה (ג'מיימה קירק, ג'סה מ"בנות", אפרופו "קולו של דור"), סופרת סמי-מפורסמת שמגלה בהן עניין. הן מתחברות ומוזמנות לביתה של מליסה, שם בובי והמארחת מגלות עניין האחת בשנייה בעוד שפרנסיס ובעלה של מליסה, ניק (ג'ו אלווין) שחקן הקולנוע היפיוף שמחפש את דרכו, נשארים לבדם ומבכים-מלגלגים על מבוכתם המשותפת.
המכנה המשותף הזה מבשיל לכדי רומן סודי בין פרנסיס וניק. בדרך אנחנו מתוודעים גם למשפחתה הבלתי מתפקדת של פרנסיס – אמא ביקורתית ואבא אלכוהוליסט, שבהשוואה אליו פרנסיס היא האישה שהמציאה את החיברות – ולכאבי המחזור של הגיבורה שמלווים אותה כצל לאורך כל העונה. העיבוד הזה נלקח מאותו המדף של "אנשים נורמלים" - אותן סצנות קצרות, אותה קזו'אליות שמקדמת את הסדרה בנתיבי האווירה יותר מאשר את העלילה ממש. המון (אבל המון) שתיקות מהורהרות וייסורים שכרוכים בחיים שיש בהם יותר מידי סאבטקסט וניתוח עצמי. ניכר שמי שאחראי על העיבוד ניסה לעשות את אותו הקסם כדי לשלוף שוב את אותו השפן.
אלא ש"שיחות עם חברים" חסרה כמה גורמים משמעותיים מאוד שמבדילים אותה מ"אנשים נורמלים". בתור התחלה, סיפור האהבה שלה אינו מעניין. רוני הורישה לגיבורים שלה את אותו משחק נצחי של משיכה-פחד מדחייה, חוסר ביטחון ותלות, אותן אי הבנות קטנות שמונעות מהם להבין אם האדם השני מעוניין בהם מעומק ליבו והנגזרת הערכית של עצמם כתוצאה מכך. אבל ניק ופרנסיס חסרות את הכריזמה והעומק של מריאן וקונל, והם אינם פתיתי השלג המיוחדים שמסוגלים להחזיק את כל השתיקות, המבטים הנוגים עתירי הסאבטקסט והאמונה שמה שקורה לך כרגע הוא מאוד מאוד חשוב. התסריט והדיאלוגים לא השכילו לשקלל פנימה את הניסוחים היפים של רוני, אלה שמעגלים את הדמויות ומעניקים להן נפח. נכון, אפשר להתנחם בסצנות הסקס הנהדרות ולהשלים את השאר בדימיון (זה אמור היה להיות הפוך, אבל ניחא), או אולי, מה אתם יודעים, לקרוא את הספר עצמו.