"מישהו יאהב מישהו", סרטה השני של הדס בן ארויה (אחרי "אנשים שהם לא אני" מ-2016), שמשתתף בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים, נשאר בעולמם של בני דור ה-Z התל אביביים, ועוסק באופן ישיר באינטימיות, או, ליתר דיוק, בקושי בהשגתה. הסיטואציות המיניות ישירות, מפורטות, בוטות וריאליסטיות לחלוטין. הן מאפשרות לבן ארויה ושחקניה המסורים לעסוק בנקודת השיא של הקרבה הפיזית שהיא בה בעת, ובאופן כמעט בלתי נמנע בעולמן של דמויותיה הצעירות, גם שיא של ניכור הרגשי.
העלילה נחלקת לשלושה חלקים, בראשון צעירה בשם דני (הדר כץ) שמחפשת במסיבה בדירה תל אביבית את מקס (לייב לב לוין) שממנו היא נכנסה להריון. אך מקס נמצא בראשיתו של מה שיכול להתפתח לקשר עם אבישג (אלישבע וייל). בחלק השני מוצגת ראשיתה של מערכת היחסים בין מקס ואבישג, האינטימיות הפיזית המתפתחת בדינמיקה של ניכור עצמי וניכור הדדי קיצוניים למדי. החלק השלישי, שבו אבישג (שעובדת כדוגווקרית) נמצאת בביתו של גבר מבוגר בשם דרור (יואב חייט), שמתפקד כסוג של גאולה מוגבלת, ארעית ומעוררת אי נוחות בדרכה.
עוד על פסטיבל ירושלים:
שם הסרט לקוח משירה המפורסם של לאה גולדברג "זה מכבר" (לעיבוד של מתי כספי יש נוכחות בולטת באחת הסצנות). השם מרמז על הכמיהה העגומה שביסוד הסרט. רצון לאהבה שמוחנק בגלל הפחד לחשוף פגיעות, אהבה אינה רק חסרה בהווה, אלא דבר שהבטחתו העתידית היא בגדר שמועה שספק אם תתקיים. באופן דומה הסרט פועל בתהליך מתמיד של הסטה, במעבר מדמות לדמות מדני, למקס, לאבישג ולדרור.
לאורך הסרט משובצים מונולוגים אותן נושאות דמויות בפני אחרות. מונולוג על הפלה, על רגע של הידלקות על הבחור המושלם בעולם, וידוי על משיכה מינית ל"ליידי בוי" תאילנדי. אבל המונולוגים, החושפניים לכאורה, הם חלק מאי היכולת להקשיב לאחר, אי היכולת לומר לאחר מהן התחושות או המחשבות האמיתיות, או חלק מפסאדה של שאננות מינית שתגבה מחיר לא פשוט במהלך הסרט.
אם הסקס הוא קרבה פיזית וניכור רגשי, והשפה שבה מדברות הדמויות הצעירות מסתירה את רגשותיהם, היכן המקום שבו מגלה רגש אמיתי? בפרדוקס של העולם המנוכר אותו מאפיינת בן ארויה המוזיקה אותה בוחרת לשמוע אבישג מלמדת לא מעט על הכמיהות שלה.
בסצנה יפה בסרט אנו רואים את אבישג משחררת את הכלבים בגינת כלבים, ומתיישבת להסתכל בקליפ יוטיוב של הופעת הבכורה של עדן בן זקן ב"אקס פקטור" ישראל. הביצוע של השיר של כריסטינה אגילרה Hurt (כאב) שאותו בן זקן מבטאת בהצגת השיר כ-Heart (לב) – אותו סוג של בלבול שנדמה כמגדיר במיוחד את מצבה של אבישג. תחילת השירה של בן זקן משתיקה את הסאונד של העולם החיצוני, ממקדת אותנו בפניה הנסערות מרגש של אבישג, רגש כן ורב עוצמה שהיה חסר בהן עד כה גם כשהייתה ברגעים של "אינטימיות" עם מקס. במקביל, בשולי הפריים ובשוטים הנחתכים לרגע זה, אנו רואים את הכלבים שבמקום לשחק זה עם זה עומדים ובוהים באבישג. "מישהו יאהב מישהו" הוא סרט שיש בו רגעים לא פשוטים מבחינה רגשית, אבל גם הבלחות של הומור המקנות רובד אירוני, שבאופן פרדוקסלי, מאניש את הדמויות.
בהקשר של האנשים הצעירים של תל אביב, דור שבן ארויה משדרת בתדר המדויק שלו, המתח מתקיים בין הנגיש – רדידות היחסים, המין הזמין, החופש שכביכול נתון לבטא את עצמך, הסמים שאף פעם לא חסרים. ומנגד הלב השמרני של היוצרת, הכמיהה למשהו אחר – תקופה ישירה ופשוטה יותר, של תקליטים, של מילות כאב מדויקות שנמצאות בשיר, ושל גוף מאוד שונה מזה שבו אמורים לחשוק. בסופו של דבר השתיקה היא מידת הקרבה האמיתית, והוויתור על המגע הוא החוויה הפיזית העמוקה ביותר.
"איך נתת לזה לקרות"
"איך נתת לזה לקרות", סרט הביכורים של איתמר לפיד (אחיו של נדב לפיד) ויאיר אשר, עוסק באותה שכבת גיל, באותה עיר, וחולק לא מעט מהמאפיינים החיצוניים עם סרטה של בן ארויה. חיפוש דרך או ויתור על חיפוש שכזה, מסיבות בדירה תל אביבית, סמים, סיטואציות מיניות שרחוקות מהמודלים המלוטשים של הקולנוע המסחרי, ומטענים רגשיים שאינם מעובדים באופן ישיר. מכל בחינה אחרת הפער בין שני הסרטים מאוד ניכר.
ישי (יקיר פורטל), פסנתרן ג'ז המתקרב לגיל 35 חי בפריז, חוזר לישראל לאחר שנפרד מחברתו הצרפתייה. בצומת דרכים זו בחייו הוא עשוי לחזור לעיר שבה נמצאים הוריו האוהבים (ענת עצמון ואלון אולארצ'יק), אחיו הצעיר עומר (יובל אורון), והדים לטרגדיה שהתרחשה מספר שנים קודם לכן במשפחה, ושנרמזת, כך אני משער, בממד האשמה המהדהד בשם הסרט.
בשונה מישי שיש לו עבודה, מידה מסוימת של הצלחה ואת ההערכה של הוריו, עומר בן ה-30 הוא "כבשה שחורה" ללא כל עבודה מסודרת או מקורות הכנסה מתקבלים על הדעת, ללא כל מטרה או עניין בניסיון להשיגה, עם רקע מעומעם ולא מנוצל דרמטית של עבריינות בקנה מידה זעיר. שותפו נטול השם לדירה (רוי מילר) נמצא כבר בעומק המחצית השניה של שנות ה-30 לחייו, ומהווה גילום מוקצן יותר של גרוטסקת המבוגר הילדותי.
בין מסיבה למשחק כדורסל, למפגשים מיניים חטופים במהלך המסיבה, או באקרובטיקה מגושמת בתוך מכונית, ישנו הקו העלילתי המרכזי שבו אמורה להתבסס מערכת היחסים המורכבת בין שני האחים. באותה דינמיקה של "סרז' היפה" של קלוד שברול, ושבה שתי דמויות עם קשר עמוק בעברן נפגשות אחרי תקופה, כשהמצליח מבין השניים מגיע למקום שבו חי מי שחייו נמצאים בסימן כישלון. נקודת מוצא דרמטית שבמהלכה תתעצם העוינות הכבושה של הצד הלא מצליח עד שתתפרץ באופן ישיר יותר.
אם זה נשמע כמו תיאור של מלודרמה, הרי שלא לכך הסרט שואף. בכוונתו הוא דרמה קומית המציגה פורטרטים של דמויות ומצבים הנקשרים זה לה באופן רופף למדי. ישנם הרבה פגמים בסרט, והוא נראה יותר כסרט חובבים בתקציב נמוך במיוחד, שנעשה בעזרתם הרבה של החברים של הבמאים. בעוד שסרטה של בן ארויה מציע מבנה מוגדר בעל היגיון דרמטי ותמטי, טקסטים שהושקעו בהם מחשבה וליטוש, כאן יש בעיקר טקסטים שנחווים כאלתור לא מחייב וגמלוני. סגנון והבעה חופשיים ולא מלוטשים הם סימן היכר של קולנוע צעיר, אבל זה לא מצדיק כל מגרעה ניכרת.
