הנרי וינקלר הוא נער פוסטר של יהודי אמריקני חם, היישר מספר הקלישאות הניו־יורקי. זה שהוריו ברחו מהנאצים ברגע האחרון והתיישבו באפר ווסט סייד, זה שעשה בר־מצווה בבית כנסת ליד הבית ומאוחר יותר גם התחתן שם, זה שאוכל עשרות שנים סנדוויץ' פסטרמה במעדניית Katz’s המיתולוגית בלואר איסט סייד, וזה שבאחת הסצנות הכי חמודות בתפקיד שעשה אותו כוכב לפני 50 שנה - פונזי מהסדרה "ימים מאושרים" - רוקד לצלילי "הבה נגילה". למרות כל זאת, הנרי וינקלר הגיע עד גיל 77 מבלי לבקר בישראל, מהסיבה הכי יהודית שאפשר לדמיין: הוא היה בטוח שיקרה כאן משהו נורא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני משיגנע", אומר וינקלר, ער לגמרי בשבע בבוקר, כבר אחרי הטיול בחוץ עם שתי הכלבות, מייזי וסיידי, "לא היה לי ספק שברגע שאציב את הרגל שלי על אדמת ישראל, מיד תפרוץ מלחמה". כשבסופו של דבר הגיע לכאן במרץ שעבר, אuמנם לא פרצה מלחמה, אבל זה לא אומר שלא קרו לו קטסטרופות אחרות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"נסענו לים המלח", הוא נאנח, "אשתי נכנסה ראשונה, נשכבה וצפה בשלווה על המים. נכנסתי אחריה והרגל שלי שקעה מיד. אי־אפשר היה להוציא אותה בבת אחת, רק לאט־לאט, והכול בער לי. אני צורח וצועק, נכנסים לי מים לפה ושורפים את הלשון. וכל הזמן הזה אשתי, שתהיה בריאה, פשט צפה. כשכבר הוצאתי את הרגל התחיל לרדת גשם. חזרתי לחוף וגיליתי שאיבדתי את הטלפון, באמת לא ברור איך לא גרמתי למלחמה".
פונזי מנסה לצוף בים המלח.
וינקלר צוחק את הצחוק הגדול והמחבק שלו, משחרר "Aaayyy" בלתי נשכח, ועכשיו אפשר להתחיל את הראיון.
הנרי וינקלר באמת היה יכול להמשיך את חייו העשירים בצחוק ודמע וקריירה אדירה גם בלי לבקר בישראל, אבל הכול השתנה כשקיבל יום אחד הצעה לעשות תפקיד אורח קטן־אך־משמעותי בסדרת טלוויזיה עברית. מיקי טריאסט ואהרון גבע, צמד יוצרים מוכשרים שביימו בין היתר את הסרט הקצר עטור הפרסים "ברכה", חיפשו שחקן שיגלם את אביה החרדי של גיבורת הסדרה הגדולה הראשונה שלהם. הם הרכיבו רשימת חלומות והציבו את וינקלר בראשה. הימים ימי הקורונה, כולם ישבו בבית והייתה תקווה לשים יד על שחקן בקנה מידה רציני. צעירים ונאיבים, פנו טריאסט וגבע ישר לוינקלר ודי כצפוי קיבלו תשובה שלילית. הלב נשבר עד כדי כך שמשרד החוץ התערב והציע לוינקלר ולאשתו, סטייסי, אירוח וסיור בישראל. זה עבד.
"אמרתי, 'אוקיי, אצלם שלושה ימים ואטייל עוד 11 יום'", מחייך וינקלר, "איכשהו, בתוך 30 שניות עברתי מלא לחשוב אף פעם על נסיעה לישראל לממש לנסוע לישראל. אני מאוד אוהב אוכל וכשסיפרתי לאנשים שאני טס לישראל, כולם אמרו, 'אהה, ישראל מאוד טעימה'. גיחכתי קצת, אני יודע מה זה אוכל טעים, אבל אז הגעתי ואו מיי גאד, איזה אוכל. רק ארוחת הבוקר לבדה פוצצה לי את המוח!"
אבל לפני מסעדות וטיולים ועוד מסעדות, וינקלר בא לעבוד ברצינות. את הסדרה "חאנשי" (שעלתה ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־NEXT TV), כתבה עליזה חנוביץ' והיא מתבססת על הסיפור האמיתי שלה כצעירה בת 21 שעוזבת את הבועה הדתית שבה גדלה בניו־יורק ומגיעה לישראל, לגלות עולם אחר. חאנשי, שמגלמת חנוביץ' עצמה, בורחת מהחתונה המתוכננת שלה ובאה לארץ בעיקר כדי לעשות סקס ציוני עם חיילי צה"ל, ומכאן הכול כמובן מסתבך בסדרה חמודה ונוגעת ללב. וינקלר מגלם את טאטי, האבא המאוד שמרן ומאוד אוהב של חאנשי, וקרוליין אהרון ("גברת מייזל המופלאה") היא באבשי, האמא שלא הייתה מתנגדת בעצמה להרגיש קצת זקפה יהודית במדים.
"בסופו של דבר אף פרויקט לא קטן מדי בשבילי", אומר וינקלר, "הכרתי את הדמות כל חיי, הרבה דודנים שלי גרים בברוקלין והייתי בהמון חתונות שם. אחרי שדיברתי עם עליזה, מיקי ואהרון ידעתי שאהיה בידיים טובות. הם כל כך צעירים, והם היו טובים לא פחות מכל צוות שעבדתי איתו".
את הפרק שבו מגיע טאטי לישראל כדי להחזיר את חאנשי הביתה, צילם וינקלר בשלושה ימים שבהם גילה איך זה לעבור מהסט של סדרת HBO בקנה המידה של "בארי", לסט עם קייטרינג שאין לו שום קשר לישראל הטעימה. הוא עדיין נהנה מכל רגע וכשסיים לצלם נשא נאום פרידה וכולם מסביב בכו. "אבל לרקוד עם ספר תורה שוב ושוב היה קצת קשה, אני מודה", הוא אומר.
כמה עמוקה היהדות שלך?
"אני יהודי בזהות ודתי בנשמה. אני לא הולך לבית כנסת, אבל כמו אמילי דיקינסון אני יוצא לחצר אחר הצהריים, יושב ומדבר עם אלוהים".
למרות שעשה תפקיד אורח לא גדול, וינקלר החליק בטבעיות לתפקיד האב שמראה לבת שלו מהי אהבה חסרת תנאים, דבר שהוא בעצמו מעולם לא הרגיש. "כן", הוא אומר, "יש מספיק מטען שאני סוחב סביב הנושא".
שורשי המטען הזה נמצאים ב־1939, אז קיבל הארי וינקלר, תושב ברלין, אשרת עבודה לשישה שבועות באמריקה. לאשתו, אילזה, אמר שהם נוסעים לביקור קצר, אבל הוא כבר ראה בעיניים צלולות לאן הולכת גרמניה וידע כי אם אכן יצליחו לצאת, הם לעולם לא יחזרו.
"אני לא יודע איך אבא שלי חשב על זה", מספר וינקלר, "אבל הוא המיס שוקולד, הכניס את התכשיטים של אמא לקופסה, שפך עליהם את השוקולד וחיכה שהוא יתקשה. כשהנאצים שאלו אם הוא לוקח משהו בעל ערך, אבא הזמין אותם לפתוח את התיק ולראות שאין שם כלום, כשכל הזמן הזה הוא החזיק ביד קופסת שוקולד. כשהנכד שלי הגיע לגיל 13 נתתי לו לבר־המצווה את השעון של אבא של סבא שלי, שהוברח מגרמניה בקופסת השוקולד הזאת". רוב המשפחה שנשארה מאחור נספתה בשואה, כולל אחיו של הארי, הלמוט, שאמור היה להצטרף אליהם באמריקה רק יום אחריהם.
שש שנים אחר כך נולד הנרי, ילד רגיש ועדין שלמרות שלא בדיוק היה דור שני, הושפע עמוקות מהשואה. בחצר הבית של וינקלר בלוס־אנג'לס יש היום עציץ ובו ירקה מצויצת, "צמח העכביש", ששורשיו הגיעו מהתופת. "כשהייתי ילד הייתה בשכונה אישה שהוברחה מגרמניה בתוך ארון מתים, שהיה בו גם צמח העכביש", מספר וינקלר ומחזיק את העציץ בזהירות, "היא חילקה שלוחות של גבעולים מהצמח לניצולים בניו־יורק, וגם לי היה אחד כזה בחלון. כשעברתי לקליפורניה לקחתי איתי שלוחות כאלה ממנו וגידלתי בלוס־אנג'לס צמח חדש".
"אבא שלי המיס שוקולד, הכניס את התכשיטים של אמא לקופסה, שפך עליהם את השוקולד וחיכה שהוא יתקשה. כשהנאצים שאלו אם הוא לוקח משהו בעל ערך, אבא הזמין אותם לפתוח את התיק ולראות שאין שם כלום, כשכל הזמן הזה הוא החזיק ביד קופסת שוקולד"
ההורים של הנרי עשו עבודה גרועה מאוד בתחום ההורות. אבא הארי ידע כמה שפות וקילל את בנו בכל אחת מהן. אילזה, שהתגעגעה לגרמניה, עברה התמוטטות עצבים אחרי שנולד. היא הכתה אותו במברשת השיער שלה. בבסיס כל זה הייתה הדיסלקציה הקשה והלא־מטופלת של הילד, הוא סבל והתייסר והם נטרו לו.
"אני מעריץ את ההורים שלי על מה שהם עשו", אומר וינקלר ברגע היחיד בשיחה שבו האנרגיה שלו יורדת מ־100, "האומץ לקום וללכת למדינה אחרת ובדרך גם להציל את כולנו זה דבר מדהים ואני מנסה לא לשכוח את זה, אבל הייתי הבן שלהם והם לא ראו אותי. לא חיבבתי את ההורים שלי. הם לא היו חייבים לדעת מה זה ליקויי למידה או אפילו לדעת שיש דבר כזה, אבל אתה מסתכל על ילד שהחלטת להביא לעולם ואתה רואה שיש לו בעיה ושהוא נאבק, ואתה לא עושה כלום כדי לעזור לו, רק מקשה עליו. עם השנים הבנתי יותר מאיפה זה בא, הפחד, הגלותיות, הדיכאון של אמא, הפסיכולוגיה של יהודים שברחו מהשואה, אבל אני עדיין לא יכול להתגבר על זה לגמרי".
את המפלט מצא וינקלר באמנות. בגיל 13 ראה את "סיפור הפרברים" בפעם הראשונה, ואחר כך עוד עשר פעמים, וידע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. כשפחד מההורים, הסתגר בחדר ורקד לבדו. "ההורים שלי לא רצו לשמוע עליי ועל משחק", הוא אומר, "הם לא היו מוכנים לחגוג את המסע שלי, אבל אני נולדתי כדי להיות פונזי, נולדתי להיות ג'ין ב'בארי' ואבא של חאנשי. אם יש דבר כזה להיוולד כדי להיות משהו, אז אני נולדתי להיות שחקן. הבן שלי מקס אמר לי בגיל עשר, 'אני אהיה במאי'. רציתי מיד להגיד לו, עזוב, זה לא מקצוע, למה שלא תהיה עורך דין, אבל מה שבאמת אמרתי היה, 'אני איתך ואני מקווה שתגשים את החלום שלך'. עכשיו הוא במאי, מנסה למכור סדרה ל־HBO ואם יצליח, אני אשחק בה והבן שלי יביים אותי".
אף אחד לא איבחן את הדיסלקציה של וינקלר הצעיר, והמשחק הציל אותו מחיים שגם הוא לא בטוח שהיה שורד. כשהיה נער וראה את ג'יימס דין ב"מרד הנעורים", הבין את חשיבות התנועה הפיזית ושנים מאוחר יותר למד לחבר את השורות שלו לתנועות גוף ספציפיות, כדי שיוכל לזכור אותן. גם היום הוא מתקשה לפענח את כתב היד שלו עצמו, והדרך היחידה מבחינתו להבדיל בין ימין לשמאל היא לחשוב עם איזה מרפק הוא נשען על החלון כשהוא נוהג. הוא פתוח מאוד לגבי ההפרעה הזאת, ובין היתר היה שותף בכתיבת סדרת ספרים פופולרית לילדים על ילד בשם האנק זיפזר, שהמוח שלו מתפקד קצת אחרת. אחד הרגעים המאושרים ביותר של וינקלר בביקור בישראל היה לגלות את כי זיפזר תורגם לעברית וזכה לשם האנק צ'יפסר.
"הרבה שנים התחבאתי בחור באדמה", הוא אומר, "לא היה לי שום ביטחון בשום דבר בחיים, אבל איכשהו כשהלכתי לאודישן כל הבעיות שלי נעלמו. אם לא יכולתי לקרוא, הייתי מאלתר. ידעתי בערך מהי הדמות, ופשוט הוצאתי מילים מהפה. אחרי שסיימתי את בית הספר לדרמה של אוניברסיטת ייל, הלכתי לאודישנים מול מנהלי תיאטרון מכל אמריקה. הייתי צריך לעשות שם סצנה של שייקספיר, זכרתי את שתי המילים הראשונות וכל היתר פשוט נעלם מהמוח. אז המצאתי מילים שנשמעו כמו שייקספיר, וקיבלתי חמש הצעות עבודה".
בתחילת שנות ה־70 עבד וינקלר בכל מה שהצליח לשים עליו יד בניו־יורק, עד שהסוכן שלו אמר לו שאם הוא באמת רוצה קריירה הוא צריך לנסוע ללוס־אנג'לס. וינקלר שכר חדר טחוב במערב הוליווד ושבועיים אחר כך קיבל הזמנה לאודישן לסדרה קומית בשם "ימים מאושרים" - סיפור משנות ה־50 על משפחת קנינגהם החביבה, שהתגוררה במילווקי עם בן מתבגר בשם ריצ'י, שגילם מי שגדל להיות הבמאי רון הווארד.
האולפן רצה גם כנופיית אופנוענים שתאזן את המשפחה החלבית, אבל לא היה מספיק כסף עבורם, אז יוצר הסדרה גארי מרשל כתב את דמותו של ארתור פונזרלי, מכונאי רכב חסר השכלה עם מעיל עור ולב טוב. מרשל ראה בדמיונו בלונדיני גבוה ומלא ביטחון, וקיבל בדיוק את ההפך. וינקלר הגיע לאודישן בהיסטריה הרגילה שלו. היו לו רק שש שורות והוא היה בטוח שישכח אותן, אבל לגמרי הבריק באודישן וכשסיים זרק את התסריט באוויר, הסתובב ויצא החוצה. כך נולד פונזי, אחת הדמויות הכי טובות בהיסטוריה של הקומדיה הטלוויזיונית, וחייו של הנרי וינקלר השתנו לגמרי.
"לקחתי את זה בכל הרצינות", אומר וינקלר, "חתמתי על חוזה שדרש ממני להצחיק אותך בכל שבוע, והתייחסתי לזה כאילו זה היה שייקספיר. פונזי הציג אותי לעולם, אהבתי אותו ואהבתי את ההשפעה שלו".
תן דוגמה להשפעה הזאת.
"אני זוכר סצנה אחת שבה אני אומר לריצ'י", ווינקלר עושה מעבר מהיר לדמות של פונזי, "ריצ'י, תראה מה זה, אתה יכול ללכת לספרייה, לקחת ספר ולפגוש שם בנות. מאן, בוא נלך לספרייה'. בשבוע שאחרי הפרק הזה, ההרשמה לספריות באמריקה עלתה ב־500 אחוז".
"ימים מאושרים" הייתה להיט ענק ולמרות שבעונה הראשונה היו לפונזי מעט שורות, הוא הפך לכוכב הסדרה. בעונה השנייה כבר הכול היה סביבו, למורת רוחם של השחקנים האחרים על הסט. וינקלר הפך לסופרסטאר, עם שלוש מועמדויות לפרס האמי, ולא היה לו קל עם זה. "הגיעו אליי ילדים בני שלוש ועשו חיקויים של פונזי. לא הבנתי למה כל האנשים האלה אוהבים אותי. כשהתייחסו אליי כאילו אני יכול ללכת על מים, חשבתי לעצמי, לא יכול שהם מדברים עליי, כי אני יודע מי אני באמת, אני מישהו שהיה צריך ארבע שנים כדי לסיים לימודי גיאומטריה. עדיין לא הצלחתי לאיית, עדיין התקשיתי לקרוא, להיות כוכב לא פתר כלום. הציעו לי אז להגיש את 'סטרדיי נייט לייב' וסירבתי כי לא חשבתי שאני יכול לעשות את זה".
מה הדבר הכי מוזר שקרה לך בשיא ימי פונזי?
"נערות היו שולחות לי תכשיטים בדואר, אבל מעריצות יהודיות שלחו רק דובונים קטנים עם לב מחנות צעצועים. כנראה כתוב בתלמוד 'אל תשלחי את התכשיטים שלך לפונזי'".
ב־1984 סיימה "ימים מאושרים" את דרכה אחרי עשר עונות, ובדיוק כפי שלא היה מוכן להצלחה הגדולה, וינקלר גם לא היה מוכן ליום שאחריה. "הייתי מאוד עצוב כשהסדרה נגמרה", הוא אומר, "מעולם לא חשבתי מעבר לזה. השגתי את כל מה שחלמתי עליו, ופתאום ישבתי ותהיתי אם אי פעם אעשה משהו משמעותי, אם אעשה עוד משהו עם השפעה כזאת, ובכלל מה יהיה עכשיו. ה'מה יהיה עכשיו' הכאיב לי פיזית. היו לי כאבי ראש הרבה זמן אחר כך".
לקח לוינקלר כמעט עשור להגיע למצב שבו אפשר היה ללהק אותו למשהו, כל דבר, מבלי לחשוש שהקהל יתחיל לצחוק כשהוא רואה את פונזי. לפחות שמונה שנים הוא לא הצליח להשיג אף תפקיד, קורבן של אחד הטייפקאסטים הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה.
לפעמים אתה חושב שהיה לך יותר טוב בלי פונזי?
"לא, אף פעם, מעולם לא נטרתי לפונזי. בלעדיו לא היית מדברת איתי עכשיו".
כמעט 40 שנה עברו מאז נפרד וינקלר מפונזי. יחד עם סטייסי, אשתו זה 44 שנה, הוא גידל שלושה ילדים ושישה נכדים. בשני העשורים האחרונים הפך מוכר גם לצופים שלא ידעו את הפונז, כולל התפקיד הנהדר של בארי צוקרקורן, עורך הדין הגרוע בעולם, ב"משפחה בהפרעה". הוא השתתף בסרטים של אדם סנדלר, דיבב דמויות בסדרות אנימציה והיה מעורב בעשרה סרטי חג מולד, אבל לא חשב שיחזור למרכז הבמה, למקום שבו שמו מוזכר בטקסי פרסים. ואז הגיע טלפון מ־HBO שהזמין אותו לאודישן לסדרה חדשה בשם "בארי". התפקיד: ג'ין קוזינו, מורה למשחק שהתלמידים אוהבים, אבל אף אחד לא רוצה להעסיק בעולם האמיתי. וינקלר כבר היה אמנם בן 72, אבל החיים לימדו אותו שאגו מפותח זה לאנשים שאין להם בעיות קריאה וכתיבה, אז הוא לא עשה עניין כשביקשו ממנו לבוא לאודישן.
"אני רוצה את הג'וב ואם צריך לעשות בשבילו אודישן, זה מה שאעשה", הוא אומר. "מי שעושה טלוויזיה היום הם אנשים צעירים, עם ניסיון של שנתיים־שלוש והרבה מאוד לחץ שמופעל עליהם. אני לא יכול לצפות מהם לקחת כזו החלטה בלי לראות אותי. אתה צריך לעמוד מולם כדי שיראו שאתה עדיין בכושר, עדיין מגיב מהר, עדיין יכול להצחיק. הייתי בן 27 כשקיבלתי את פונזי, הנער הכי מבוגר בהיסטוריה של הטלוויזיה, ובגיל 72 קיבלתי את ג'ין קוזינו".
"בארי", הטוענת די בצדק לתואר הקומדיה הטובה בטלוויזיה, סיפקה לוינקלר דווקא את התפקיד הדרמטי הכי טוב בקריירה. ולמרות שניסה כל חייו להשיג תפקיד כזה, נדרש ממנו הרבה אומץ לגלם שחקן שלא מצליח למצוא עבודה. על האומץ הזה תוגמל וינקלר בשלוש מועמדויות לפרס האמי, כולל זכייה אחת. "אני לא חושב שהייתי יכול לשחק את ג'ין אם הייתי צעיר יותר", הוא אומר, "יש משהו בהזדקנות שמשחרר אותך לגמרי, וב'בארי' אני יותר חופשי משהייתי אי פעם. כשביל היידר היוצר והכוכב שאל אותי, 'אתה יכול לעשות את זה?' עניתי 'כן' עוד לפני שהוא סיים את השאלה".
יש עוד תפקיד שאתה רוצה לעשות?
"כן, אני רוצה להיות ב'פאודה', איש יחידה מובחרת בן 80, זה יהיה תפקיד חיי".
אז אתה מאלה שישחקו עד שימותו מול המצלמה.
"אני מקווה, יהיה לי מספיק זמן לנוח. אני עדיין אוהב ללכת לעבודה כל יום ולפתור בעיות, ואני אוהב לבקר בבתי ספר ולהגיד לילדים, 'אתם נהדרים והציונים שלכם לא אומרים עליכם שום דבר'".
פורסם לראשונה: 07:35, 09.12.22
