בגיל 46 הקריירה של במאי סרטי האימה הצרפתי אלכסנדר אז'ה מציינת רבע מאה. למעט סרטו השני Haute Tension מ-2003, שהשתייך לזרם האימה המשמעותי שכונה "הקיצוניות הצרפתית החדשה", סרטיו באים-הולכים-ונשכחים כשהם מתקשים לחרוג מבינוניות. אין משמעות הדבר שהם לא ראויים לצפייה, בוודאי לא לחובבי הז'אנר, אבל החלקים המוצלחים שבהם מחדדים את ההכרה במכלול הלא מספק.
"לא לשחרר לעולם" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
מותחן האימה "לא לשחרר לעולם" (Never Let Go) מגיע שלוש שנים לאחר סרטו הקודם "חמצן" שהיה מותחן-אימה-מד"ב שיצא בעיתוי הולם על רקע הבידוד של מגפת הקורונה. בכך הוא היה אחד הראשונים שהדהדו את חרדות המגפה בדרך שממשיכה להיות רלוונטית גם כעת.
מאז 2021 הפנדמיה נמצאת ברקע של עיצוב סיטואציות אפוקליפטיות – בין אם זו אפוקליפסה "אמיתית" המתרחשת באופן וודאי בעולם הבדיה של המוצג, או לא יותר מתעתוע אפוקליפטי. למעשה, ניתן לטעון שהתגבש תת-ז'אנר משמעותי בחסות אותו אירוע גלובלי. הסרטים לא עוסקים בהכרח ובאופן ישיר במגיפה. אלו יכולים להיות חייזרים, מפלצות, אירוע השמדה מסתורי. הם פועלים כאוקסימורון של "אפוקליפסה אינטימית" – אירוע השמדה המאיים על האנושות והנחווה דרך ההתנסות של מספר מצומצם של דמויות שממוקמות במרחב מוגבל. במקרים רבים עולה שאלת הממשות של האפוקליפסה בדרך המשקפת חרדות ואי-ודאויות שעלו בתקופת הקורונה, ונובעות מההקשר הרחב יותר של טכנולוגיות עכשוויות שמאפשרות יצירה ומניפולציה של מידע והפצה ויראלית שלו בדרך המערערת כל ודאות. על בסיס זה כל סרטים ספציפיים יכולים לעסוק גם בנושאים נוספים כמו אקולוגיה, דת, יחסים בין גזעיים וכו'.
הסקירה של כל הסרטים שאותם ניתן לכלול תחת מטריית השפעות הקורונה חורגת באופן ניכר מגבולות הביקורת, אך ניתן להזכיר לפחות חלק מהם ולהיווכח בנוכחות הגוברת שלהם: בשנת 2022 "רעש לבן" (נואה באומבך); ב-2023 "דפיקה בדלת" (מ. נייט שאמאלן) ו"להשאיר את העולם מאחור" (סם אסמאעיל); ב-2024 "הם רואים הכל" (אישאנה שאמאלן), "מקום שקט: היום הראשון" (מייקל סרנוסקי), "הם באים בלילה" (בנגמין ברואר) ו"נשימה אחרונה" (סטפון בריסטול). הצופים בישראל, המחזיקים בסיבות ספציפיות ומאוד עכשוויות להישאר במרחב הביתי המוגן, ממש לא חייבים להשלים את הפילמוגרפיה הזו בעתיד הנראה לעין.
"לא לשחרר לעולם" משתייך לקבוצה זו, אך יכול גם להיות מזוהה עם סוג אחר של אימה. ייתכן וזהו מותחן פסיכולוגי שאין בו שום גורם על-טבעי והוא לא מתקיים על רקע אירוע השמדה של המין האנושי. אי-הוודאות היא החבל הדק שעליו העלילה מנסה לפסוע, וזהו האלמנט המעניין בסרט - ככול שהוא משמר אי-וודאות זו. מבלי להתייחס למה שקורה בחלקו האחרון של הסרט, הוא לא מצליח לעשות זאת לכל אורכו.
4 צפייה בגלריה
זה מותחן פסיכולוגי? זה סרט אימה? זו האלי ברי ללא איפור? מתוך "לא לשחרר לעולם"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
"לא לשחרר לעולם" מציב אותנו בתוך עולם בעל חוקיות מבוססת היטב. סיטואציה פוסט-אפוקליפטית שבה ישויות מפלצתיות, אולי דמוניות, חדרו לתוך גופם של בני האדם וגרמו להם להרוג אלו את אלו. בטון השואב ישירות מעולם האגדות (יש הדים ל"הנזל וגרטל" של האחים גרים ו"אצבעוני" של שארל פרו) אנו נמצאים בבית עץ מבודד בעומק היערות. האמא (האלי ברי במראה מאוד לא זוהר) ואיתה שני ילדיה – זוג התאומים סמואל (אנתוני בי. ג'נקינס) ונולאן (פרסי דאגס ה-4). כל שהם מכירים אודות העולם הוא מה שאימם סיפרה להם על "הרוע", אותה ישות שאורבת להם ביער מחוץ לבית המוגן בכשף. למרבה המזל הכלב של המשפחה אינו מעניין את אותה ישות, כאובייקט של השתלטות והפצת רוע.
החיים במעבה היער כוללים סכנה ממשית של מוות מרעב. לכן הם נאלצים לחיות על לכידת חיות קטנות ואפילו על קליפות מבושלות של עצים. מה שמאפשר ללכוד את המזון הדל הוא האמצעי היחידי שמאפשר להם להתרחק במידה מסוימת מהבית: מערכת של שלושה חבלים ארוכים שאותה הם קושרים מסביב לגופם, והמאפשרת, כך נראה, לשאת את הכישוף המגן של הבית כל עוד החבל נותר על גופם. אך "הרוע", כך מספרת האם, הוא ערמומי, ומנסה להציב בפני הילדים פיתויים שיגרמו להם לשחרר את החבל. בהמשך נגלה שהאמא, שגופה מכוסה בקעקועים מטרידים, כבר עמדה בעבר בסיטואציה שבה "הרוע" השתלט על אנשים בסביבתה הקרובה, וכמו במקרה של זומבי נגוע, היא הייתה חייב לטפל בעניין באופן חסר-פשרות.
4 צפייה בגלריה
תיזהרי, בסוף יטפלו בך באופן חסר-פשרות. מתוך "לא לשחרר לעולם"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בגלל שהצופים נכנסים לסיטואציה הקיימת, ובגלל שהידע אודות הסיטואציה מגיע מהאמא כמקור סמכות בוגר ויחיד – אנו מוצבים בעמדה המזוהה עם נקודת הידע שלהם, בעודנו קולטים רמזים מעוררי חשד לדברים שהילדים לוקחים כמובן מאליו. מבין שני הילדים נולאן מתחיל לחשוד בדבר ממשותו של האיום שמעצב את חיי המשפחה (בהתחשב בכך שהאמא קובעת את גבולות ההכרה של הילדים מאז ינקותם, עולה תהייה מדוע שבכלל יהיה פקפוק במה שהאם אומרת).
קרוב לתחילת הסרט אנו מגלים שהילדים לא מסוגלים לראות את הישויות שלקיומן טוענת האם (הצופים רואים אותם, אבל תמיד קיימת האפשרות שזו לא יותר מההשתקפות של תודעת האם). בכך מבוססים שני אפיקי ההתייחסות של הצופים למתרחש: האפשרות הראשונה היא שזהו סרט פוסט-אפוקליפטי שעוסק בסיטואציה הישרדותית בנסיבות בלתי אפשרויות ונוכח ישויות רוע על-טבעיות. כאן הסרט פועל יותר כאלגוריה דתית על חטא וכפרה. אפשרות שנייה היא שזהו סרט אימה פסיכולוגי על הורה מעוות, גרסה קיצונית ל"הורות הליקופטר", שכולא את הילדים בתוך עולם שחוקיו נובעים מתוך טירופו ("באבדוק" של ג'ניפר קנט), או שבסיס האימה הוא האופן שבו אחד הילדים שוגה ורואה את האם כמקור האיום ("לילה טוב אמא" של ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה). העובדה שמדובר במשפחה אפרו-אמריקנית מציעה עוד אפשרות לקריאה אלגורית של ההתבצרות נוכח כוחות הרוע החיצוניים שלקיומם טוענת האם.
שני הילדים בתפקידים הראשיים משחקים היטב, אך לעיתים המילים שמספק התסריט (קיי.סי קוכלין וריאן גרסבי) לא מתיישבות היטב עם הדמויות. ככול שהסרט מתקדם הוא נשען יותר ויותר על מה ששני השחקנים הצעירים מסוגלים לתת, ולא בטוח שזה מספיק. במערכה השלישית החבל שעליו הסרט מנסה ללכת מתחיל להתנדנד עד הסוף - שמלווה שבתחושה שאז'ה, כמו במקרים קודמים, לא מיצה את הפוטנציאל.
