באחת הסצנות מפרק הפתיחה של העונה החדשה של "לייקרס: קבוצה מנצחת" (שעלתה השבוע ב-HOT, yes וסלקום TV) ג'רי באס, הבעלים הרהבתני של הלוס אנג'לס לייקרס, פוגש במקרה את רד אורבך, מאמנם היהודי של הבוסטון סלטיקס שנחשב למוח הכדורסל המבריק של התקופה. השניים מחליפים עקיצות חביבות, טראש-טוק של גברים עשירים בחליפות מצועצעות. איש העסקים מתרברב אחרי הזכייה המפתיעה של קבוצתו באליפות ב-1980 ומכריז על עידן חדש ב-NBA, ובתגובה שולף אורבך המנוסה עצה שלא לקוחה ממגרש הכדורסל אלא משולחן סדר פסח. הוא מצטט כמה שורות מהשיר "דיינו", ומסביר את מוסר ההשכל הרלוונטי: אחרי ההישג הגדול, עדיף להסתפק בכך ולהוריד ציפיות. באס שיכור מכוח מזלזל בהטפה וגם באיום שבצדה ש"היהודון ידחוף את הנעליים שלו לתחת הקאובוי שלך" (לו הוא עונה בתגובה האלגנטית: "לך תשב על חזרת"). אבל הוא עתיד לגלות שיש דברים בגו, וכך גם יוצרי הסדרה. יהודים גם הם דרך אגב.
לייקרס: קבוצה מנצחת, עונה 2 – טריילר
(באדיבות HBO)
נשאיר לרגע את ההגדה בצד, הפרשנות של אורבך לשיר "דיינו" נוגעת לתהליך טבעי שמתרחש אחרי הצלחה בענפי הספורט ובכלל בחיים. אחרי כל היי מגיעים רגעי שפל. תחושת שובע, ירידת מתח, שאננות, ועודף ביטחון עצמי הם תסמינים של הבוקר שאחרי ניצחון, ואפשר לזהות אותם גם בחדר ההלבשה של הלייקרס, האלופים החדשים, והשחצנים, שסבורים בטעות שהם יכולים לסובב את הכדור על האצבע הקטנה שלהם. ולא, אין הכוונה לכדורסל, אלא לכדור הארץ כולו. זהו תהליך בפניו עומדים גם יוצרי "קבוצה מנצחת" מקס בורנסטין וג'ים הכט. אחרי עונה ראשונה שאפשר לראות בה ניצחון, הם פותחים עונה שנייה עם יעדים ברורים פחות, וסכנה לא מופרכת של מחזור תכנים ומיצוי דמויות. גם אפקט ההפתעה שהזניק את הסדרה למרכז השיח אבד, וכך גם התגובות השנויות במחלוקת בנוגע למה שהתחולל באמת בחדרי חדרים של חדרי ההלבשה, לפחות על פי הנוגעים בדבר. זהו אתגר לא פשוט בכלל.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
המטרה של בורנסטין, הכט וראשי HBO שהפיקו את "קבוצה מנצחת" היא ליצור רצף של הצלחות מהעונה הראשונה, לשנייה, ואולי לשלישית ויותר. כך בונים שושלת. לא אופרת הסבון מהאייטיז עם קריסטל ואלכסיס, יותר כמו כמו "יורשים" שארבע עונות בלבד צרבו אותה בתודעה של כולנו. כמו "יורשים", הקולנוען אדם מקי מעורב גם בהפקת "קבוצה מנצחת" שיש בה המון מלל, תככים ומזימות ושלל בדיחות שנונות יותר או פחות. יש המון דמיון גם בתשתית העלילתית של שתי הסדרות: האחת מתחוללת במשפחה עשירה שנקרעת בגלל יריבות האחים, ואילו בשנייה זוהי קבוצה שיצר התחרות שמניע אותה, מאיים גם לפרק אותה מבפנים. אבל למרות נקודות ההשקה הכלליות, הכתיבה של בורנסטין והכט רחוקה מהלוליינות התסריטאית שחווינו בדיאלוגים המושחזים שחלקו בני משפחת רוי, התפניות, שברונות הלב והסכינים בגב. וזה בסדר, "יורשים" הציבה רף גבוה מאוד. הם יכולים להגיד "דיינו", גם אם הם עדיין לא שם.
3 צפייה בגלריה
עושר סגנוני מרהיב וצבעוני במיוחד, וגרוב סקסי שהוא תאווה לעיניים. מתוך "לייקרס: קבוצה מנצחת" - עונה 2
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
מה שיש ב"קבוצה מנצחת" ולא בהרבה סדרות אחרות זה עושר סגנוני מרהיב וצבעוני במיוחד, וגרוב סקסי שהוא תאווה לעיניים כפי שהפסקול הנוסטלגי של להיטי פופ מהאייטיז הוא תאווה לאוזניים. עבודת השחזור התקופתי בכל הנוגע לאביזרים, ההלבשה והתפאורה מדהימה באמת, ומביעה היטב את רוח הזמנים ההם בארצות הברית של תחילת שנות השמונים. הפילטר שמדמה צילום בפילם, הרבה לפני העידן הדיגיטלי שלנו, משלים את התחושה כאילו אנו צופים ביצירה טלוויזיונית אותנטית מלפני ארבעים שנה על צג המחשב שלנו, בסטרימינג. יתרון אדיר נוסף הוא התזוזה המתמשכת על המסך, שמותירה אותנו הצופים בתשומת לב. בלי פסק זמן. תנועת מצלמה תמידי שמעניקה לסדרה איכויות קולנועיות, אלא גם בגלל הסצנות המתרחשות במהלך אימונים או במשחקים עצמם. במקום משפטי מחץ, אפשר ליהנות מהטבעה של מג'יק ג'ונסון. במקום מילה אחת בעיתוי מושלם, אפשר להתענג על שלשה מנצחת עם הבאזר.
העושר הוויזואלי של "קבוצה מנצחת" אדיר, והצבעוניות שלו מרהיבה ומגוונת בכל הנוגע לתפאורה אבל גם כשמדובר בנוף האנושי שבה. וזה עוד דבר שעומד לזכותה של הסדרה. צוות הכוכבים המרשים שעומד לרשותה, ואף יותר מכך הדמויות שהם מגלמים, שידועים ונערצים אף יותר מהשחקנים ההוליוודיים עצמם. אבחנה מעניינת ששווה להתייחס אליה, היא שהשחקנים הבולטים שלוהקו מגלמים את הדמויות שפעילות לרוב מאחורי הקלעים ומחוץ לקווים, בעוד שהאלמונים ביניהם עומדים בחזית בתפקיד כוכבי הלייקרס של התקופה. לא מפתיע שיש פה גם חלוקה על רקע אתני: הבוסים, המאמנים ואנשי הכספים למיניהם לבני עור, ולרוב אפורים בשגרת חייהם, ואילו השחקנים עצמם לרוב אפרו-אמריקנים שמוסיפים המון צבע לחיים על המגרש, במועדוני הלילה וגם בחדרי המיטות.
3 צפייה בגלריה
על הפרקט נחזה בשחקנים פחות מוכרים מהשואוביז ההוליוודי. מתוך "לייקרס: קבוצה מנצחת" - עונה 2
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
ג'ון סי ריילי בתפקיד ג'רי באס, סאלי פילד כאמו ג'וסי, והדלי רובינסון כבתו ג'ני שמחזיקה עד היום בבעלות על הלייקרס, ג'ייסון סיגל לוהק כמאמן פול ווסטהד, אדריאן ברודי כעוזרו ויורשו העתידי בתפקיד פט ריילי וג'יליאן ג'ייקובס כאשתו כריס, ג'ייסון קלארק כשחקן העבר והמנכ"ל בהווה ג'רי ווסט (שמי שלא יודע מעטר בצלליתו את סמל ה-NBA), וגבי הופמן כאשת הכספים של הלייקרס קלייר רוטמן. על הפרקט נחזה בשחקנים פחות מוכרים מהשואוביז ההוליוודי שמגלמים כוכבי על מהשואוטיים של הלייקרס: קווינסי אייזאה עוטה על עצמו את החיוך שובה הלב של מג'יק ג'ונסון האגדי וסולומון יוז כקארים עבדול-ג'אבאר וג'ימל אטקינס כג'מאל ווילקס. הרכז נורם ניקסון מגולם על ידי בנו דיווהן.
כוכבי NBA אגדיים אחרים שמופיעים בגילומם של אלמונים הם ג'וליוס אירווינג, אלג'ין ביילור, ספנסר הייווד, אדריאן דנטלי ואחרים שמשמשים בעיקר כתפאורה, וכך גם כמה מסלבריטאי התקופה שנהגו לבקר את משחקי הלייקרס בפורום כמו הכוכב ההוליוודי ג'ק ניקולסון (מקס אי. וויליאמס), הקומיקאי ריצ'רד פריור (מייק אפס), הרקדנית/שחקנית דבי אלן (טאניקה גיבסון), הזמרת פאולה עבדול (קרינה קונטי) והדוגמנית אימאן (מריאמה דיאלו). איכשהו חברי הבוסטון סלטיקס, היריבים הגדולים של הלייקרס באותן השנים כמעט ולא מקבלים דקות משחק, על המסך, למעט הסצנה המדוברת עם אורבך (מייקל צ'ילקיס). אפילו לארי בירד (שון פטריק סמול) האויב הגדול של מג'יק, מחוץ לחדר ההלבשה של הלייקרס, מופיע תחילה בחטף, אך מקבל יותר נפח בהמשך עם הביוגרפיה המרגשת שלו, ויריבותו האישית עם ג'ונסון.
3 צפייה בגלריה
אריזה נוצצת, מבטיחה וכייפית, אבל בורנסטין והכט נדרשים להוכיח שהם יכולים למלא אותה בתוכן. מתוך "לייקרס: קבוצה מנצחת" - עונה 2
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
זוהי האריזה הנוצצת, המבטיחה והכייפית, של "לייקרס: קבוצה מנצחת", אבל בורנסטין והכט נדרשים להוכיח שהם יכולים למלא אותה בתוכן, גם בעונה השנייה. להימנע מירידת המתח, ותחושת השובע מחד ומהריקניות מאידך. בפרק הראשון המאמן ווסטהד ועוזרו ריילי מזהים מקור למוטיבציה בתוך השסע שמסתמן בתוך הקבוצה בין המנהיג הבלתי מעורער של הלייקרס קארים הוותיק למי שבכל זאת מערער על מעמדו וטוען לכתר מג'יק ג'ונסון. וכך גם במקרה של צוות האימון, כשווסטהד וריילי מפתחים חשדנות הדדית. התחרות הפנימית היא לא רק על הנהגת הקבוצה אלא גם על אופיה ודרך המשחק שלה, המתח הפנימי הזה עשוי להיות זה שיימנע התרופפות משמעות וישאיר את האינדיבידואלים מחויבים למאמץ הכללי, גם כשאחד מהם מושהה לרגע כמו במקרה של מג'יק שנפצע בעיצומה של העונה.
