כאשר צפיתי לראשונה ב"טור פרידה", סרטם של רוני ניניו ודרור קרן (גילוי נאות: זה היה בעותק עבודה), הוא הזכיר לי את "החיים על פי אגפא" של אסי דיין. לא רק מבחינת הצילום בשחור-לבן, אלא גם משום שבקעה ממנו תחושה אותנטית של זעם וייאוש, של לכידת הרגע שבו הוא נוצר ומתוכו הוא זועק. סרטים הרי אינם נבואיים ויוצריהם אינם נביאים. אבל באמצעות יצירתם הם מעניקים ביטוי ממשי ומוחשי לתחושות עומק ולרגישויות חברתיות. סרטו של דיין כמו חזה את האלימות הנוראה שעתידה להציף את החברה הישראלית, שלוש שנים לפני רצח רבין וההסתה שהובילה אליו. ניניו וקרן כבר לא חוזים דבר. המציאות שהתריעו בפניה עת צולם הסרט, בתקופת סגרי הקורונה, היא כבר זו שאנו חיים בה. הצפייה בסרט אחרי אירועי 7 באוקטובר טוענת אותו במשמעות נוספת.
"טור פרידה" – טריילר
(באדיבות טרנספקס)
כמו סרטו של דיין, גם "טור פרידה" הוא סרט נטול סאבטקסט. הוא ישיר ובוטה. הוא מתריע. כאשר צופים בו, נראה כאילו הוא צולם היום, מחר, לא לפני שלוש שנים, בעיצומם של סגרי הקורונה. ההפגנות בבלפור נגד ראש ממשלה נאשם בפלילים נדמות עתה אקטואליות מתמיד. וכן, זה גם סרט "שמאלני", לתשומת לבם של אלה שמאשימים בכך את הקולנוע הישראלי, לעיתים ללא כל הנמקה נראית לעין. באחת הסצנות בסרט מתעמת הגיבור, בעל טור בעיתון, עם תומך נתניהו התוקף אותו מילולית. בסוף הם נפרדים כמעט כידידים, אבל חילופי הדברים ביניהם נשמעים כאילו נלקחו ממהלומות וירטואליות בטוויטר. אין שום רגע של חמלה בשיח הפוליטי שמתנהל ב"טור פרידה". זהו סרט תוקפני במודע.
הקולנוע הישראלי כמעט ולא העמיד עיתונאים במרכזו (מקרים נדירים הם "פרשת וינשל" של אברהם הפנר או "כל ממזר מלך" של אורי זוהר), להבדיל נאמר מהקולנוע האמריקני ("כל אנשי הנשיא", "ספוטלייט"), ולכן מעניין לצפות בסרט שעדיין מאמין בתקפותו של בעל הטור בעיתון. כרמי (בגילומו של דרור קרן המצוין) הוא אחד כזה, ודיוקנו מתנוסס בשלטי חוצות לצד דמויות עיתונאיות מוכרות ותחת הכותרת "בוגדים". הסרט עוקב אחר יממה בחייו שמתחילה כאשר הוא עובר להתגורר בדירה קטנה ששכר לו אחרי שנפרד מאשתו (אילנית בן יעקב), וממשיכה כאשר הוא נדרש להתמודד מול איומים, מתחים ומצוקות ברמה המקצועית, האישית והפוליטית: איומים שמשוגרים אליו מצד אנשי ימין המנהלים נגדו מסע הסתה, עורך שלוחץ עליו לכתוב טור דחוף, בנו האוטיסט שמתגורר במעון חוסים ושנדרש להישאר בבידוד (כאמור, ימי קורונה), הפגנה בבלפור שאליה הוא נוסע עם אשתו כדי לאתר את בתם המתבגרת (כרמל בין), והוריו (יהושע סובול וג'יטה מונטה) שאינם מסתדרים ביניהם.
"טור פרידה" דוחף את מסריו לפרצוף. אבל במקרה של הסרט הזה, נדמה שאי אפשר היה אחרת. סיפור הפקתו של הסרט אף הוא יוצא דופן: הוא צולם באפס תקציב, תוך כדי הסגר השני, ובהשתתפות שחקנים ואנשי צוות שעבדו בהתנדבות, וימי צילום שהתפרשו על פני שנה. בחלקו הוא מתרחש במהלך ההפגנות בבלפור, ומבחינה זו משלב בין סיטואציות ממשיות ומבוימות באופן שמהדהד את יצירת המופת של הסקל וקסלר, Medium Cool מ-1969 שבה שולב סיפורו הפיקטיבי של צלם עיתונות במהלך ההפגנות האלימות סביב ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, אשר תועדו בסרט.
התסריט יוצר הקבלה, לטעמי מעט מיותרת, בין המשבר המשפחתי שחווה כרמי והקריסה במישור הלאומי-פוליטי. החיבור הזה שבין האישי והציבורי צפוי מדי, ובכל מקרה לא ממש תורם להבנת דמותו של כרמי שמלכתחילה קצת נדמה כאדם המאוהב בפוזיציה שנטל על עצמו, אולי קצת בדומה לכמה בעלי טורים במציאות העיתונאית שלנו, ובכלל. לזכות התסריט שכתבו ניניו וקרן ייאמר, שהוא לא עושה מאמץ כדי שנאהב או אפילו נחבב את כרמי. הוא לא האדם שהייתי שמח לשתות איתו בירה. כאשר הוא מגיע יחד עם אשתו למעון שבו מתגורר בנו האוטיסט, נדמה לו שהוא פועל ממקום נכון, אבהי, אך בפועל אין זה כך. הנוכחות שלו מיותרת, מעוררת התקף מיותר של הבן, ויש בה אפילו משהו אלים. כרמי הוא אדם אגוצנטרי בדרכו, ומהמעט שהסרט מפגיש אותנו עם כתיבתו - גם לא שנון או מאתגר במיוחד.
2 צפייה בגלריה
לא עושה מאמץ שנחבב את גיבורו. משמאל: דרור קרן, ג'יטה מונטה ויהושע סובול, מתוך "טור פרידה"
(צילום: עופר ינוב, באדיבות טרנספקס)
לצידו של קרן (שמופיע בימים אלה גם ב"בית") משחקות גם אילנית בן יעקב המצוינת כתמיד וג'יטה מונטה - אחת השחקניות הגדולות של התיאטרון הישראלי שהופעתה הנפלאה כאן מזכירה לנו עד כמה הקולנוע הישראלי לא ממש ניצל את כישרונה. בסצנות הבודדות שבהן היא מופיעה, מונטה טוענת את הסרט בחום ורגש שכל כך חסרים לדמויות האחרות כאן.
קשה להתבונן בדיוקנה של החברה הישראלית מבעד לסרט הזה, אבל באופן פרדוקסלי זהו דיוקנה של החברה הישראלית כפי שהוא נשקף אלינו בשנים האחרונות: חברה על פי תהום, ואולי כבר בנפילה מסחררת אל תוכו. סביר להניח שהתגובות לסרט, כמו גם לטור הביקורת הזה, יישקפו בדיוק את מה שהסרט מצביע עליו. האם הסרט הזה בא לשכנע את המשוכנעים? האם הוא מציב בפנינו אמת שאיננו יודעים אותה? התשובה לשאלה הראשונה היא כן, ולשנייה - לא. אבל כל זה אינו פוסל את הכנות והמיידיות של הקריאה שלו. יש שיראו בסרט עצמו טור עמדה בעיתון, כזה שאנו קוראים, מהנהנים בהסכמה, ואז מתפנים לאספרסו. סרטם של ניניו וקרן מקווה לעשות יותר מזה. "טור פרידה" הוא שם עצוב וקולע כל כך לסרט אקטואלי.
