כשג'ון פאברו ודייב פילוני הגו את "המנדלוריאן", סדרת הלייב-אקשן הראשונה שהופקה על ידי חברת לוקאספילם עבור דיסני, הם יצרו עולם בתוך עולם. מובלעת משל עצמם בתוך היקום של "מלחמת הכוכבים". נכון - שני הקולנוענים, בני טיפוחם של ג'ורג' לוקאס בכבודו ובעצמו, הרבו בניימדרופינג מתוך המורשת שיצר מורם ורבם, ואימצו הקשרים כלליים שונים ורק לעיתים נאמנים למקור. אבל סיפור הרקע של גיבור הסדרה והרפתקאותיו מבוססים על תשתית עלילתית שהם עצמם יצרו. במנותק מאילן היוחסין של משפחת סקייווקר, או מהמאבקים הפוליטיים בגלקסיה שעמדו במרכז סיפור המקור של לוקאס, נברא "המנדלוריאן" כנרטיב חדש לחלוטין, הנשען על אקסיומות שקבעו שני היוצרים בתסריט.
"המנדלוריאן" עונה 3 - טריילר
(צילום: באדיבות דיסני+)
במשוואה החדשה ששרטטו פאברו ופילוני יש אינספור נעלמים, אבל במרכזה ניצבת דמותו של דין דג'ארין - הלא הוא המנדלוריאן. את ההיכרות הראשונית איתו עשינו בעונה הראשונה, וגילינו לוחם מיומן שבימי המרד באימפריה האפלה, מסתובב ברחבי הגלקסיה כצייד ראשים בחיפוש אחר חלטורות לצורכי פרנסה. הוא גיבור שבור, ציני וניהיליסט, שמוצא משמעות חדשה לחייו כשמשימה חשובה נופלת בחיקו: להבריח חייזר ירקרק, רב-פוטנציאל, לידי גורמים עוינים. במקום למסור את היצור החמוד והתמים למזמיני השירות, הוא מחלץ אותו מציפורניהם ובעצם מאמץ אותו. מסיבות כאלה ואחרות, ומאוד מגוונות, ולא בהכרח קשורות אחת לשנייה. אחדות הגורל בין המנדלוריאן למי שכונה "בייבי יודה" (ובהמשך קיבל שם משלו - גרוגו) משגרת את השניים למסע אינטרגלקטי בין כוכבים שונים ומשונים, כל אחד עם איומיו שלו. זו תמצית העונות הקודמות. קפיצות ממקום למקום, כמעט באופן אקראי, עם אקסיומות שכותבות עצמן מפרק לפרק.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
אחרי שתי עונות מצליחות שהתבססו על עובדות יש מאין, נקודות רנדומליות בחלל וקווים עלילתיים שנמתחו ביניהן, עושה רושם שפאברו ופילוני מבקשים לעצור לרגע ולהעמיק אל תוך הדיפ ספייס - בתוך החוויה האישית של המנדלוריאן דין דג'ארין וההיסטוריה המטושטשת שלו. כך לפחות על פי שני הפרקים הראשונים של העונה השלישית, שבהם גרוגו מפסיק לשאוב את כל תשומת הלב. במקום טיול ברחבי הגלקסיה, יש לדג'ארין ובן חסותו יעד ברור: מנדלור, מולדת שבט הלוחמים המנדלוריאנים, לשם הוא מגיע כדי לכפר על חטא נוראי שביצע - הסרת הקסדה שלו וחשיפת פניו. רגע המפתח מסוף העונה השניה היה הזדמנות נדירה לחזות בפדרו פסקל, שלפחות על פי השמועה מגלם את הגיבור, לפחות בקולו. אבל על פי המסורת המנדלוריאנית מדובר באחד מהחטאים הגדולים האפשריים. למה? ככה. כפי שנאמר This is the way ("זוהי הדרך"). פאברו ופילוני החליטו. הגיוני או לא.
זה נשמע אולי כמו עניין פעוט, אבל היי, זה לא שחובת חבישת חיג'אב או כיפה היא מנהג הגיוני יותר. כמו הדתות האחרות מן המציאות המוכרת לנו, והמיתוסים השונים הקשורים בהן, כך גם האמונה המנדלוריאנית והעלילה שעוטפת אותה מבוססים על אקסיומות. בניגוד ליומרות השמיימיות של היהדות והאיסלם, את התנאים במקרה הזה קבעו התסריטאים. היטהרות במעיין ה"מים החיים", מקווה לצורך העניין, היא זו שאמורה להחזיר אותו לדרך הישר. הבעיה שמדובר באתר לא נגיש שנמצא מתחת לקרקע במנדלור החרב. כמאמין אדוק דג'ארין נחוש להגיע לשם, על אף כל המכשולים והסיכונים, כדי לכפר על מעשיו ולשוב לחיק השבט ממנו נודה בבושת פנים (שנחשפו). אפשר לשער שהוא ישיג גאולה בסוף, זאת בניגוד לשחקנית ג'ינה קראנו שהורחקה מההפקה אחרי התבטאויות בעלות אופן אנטישמי. בעדכון נסיבות היעדרות דמותה קארה דון, מדווח לנו שהיא נאספה על ידי כוחות האופל. תיאור די מהימן למה שקרה במציאות.
אם יש ערך מוסף לעונה השלישית של "המנדלוריאן", מעבר להרפתקאות הרגילות, והקריצות הנוסטלגיות לדברי ימי "מלחמת הכוכבים", היא זו הנובעת מההרהורים הקיומיים הללו של דג'ארין כאדם מאמין. הוא לעולם לא מטיל ספק או מערער על המורשת הנוקשה שהונחלה לו. אחרי שבייבי יודה הפך לעניין שבשגרה, היא זו שממלאת אותו במשמעות במרחבי החלל הריק סביבו ובתוכו. לא עוד תרבות האקראי והשתכשכות בזרם החולף, אלא תחושת שליחות נחושה בשם הדת, או שמה הכת, לתוכה גדל וממנה יצא כלוחם נועז הפוסע בדרך שהוכתבה לו מראש. זוהי גישה נאיבית, תמימה יותר מחוויית העולם של בן חסותו הילדותי גרוגו. מי שנמצאת שם כדי לערער את תפיסתו היא בו-קטן קריז (קייטי סאקהוף), נצר למשפחת המלוכה המנדלוריאנית. היא מסתובבת חופשי-חופשי, ללא קסדה, ולא מתנצלת על כך. כופרת אמיתית. היא מבקשת להפריך את סיפור הרקע שהונחל לו על קורות ארץ הקודש שלו, ולהגדירו כאמונות תפלות. לא פחות.
השניים חולקים יחסי אהבה-שנאה וגם אחווה מנדלוריאנית, ומהשיחה שלהם בפרק השני אפשר לקחת הרבה גם למציאות שלנו על פני כדור הארץ, ובמיוחד בימים אלה בישראל. כשהשניים מהלכים בעי חורבות נטוש, דג'ארין עומד על חשיבות המסורת שמשמרת את המנדלוריאנים כשבט אחים גם יחד, ממש כמו העם היהודי בגולה. המסורת המשותפת והנוקשה כל כך היא זו שמשמרת את אחדות המנדלוריאנים שהתפזרו ברחבי הגלקסיה. בלעדיה, אומר דין, אין דין ואין דיין. ההקפדה על אמונתם ומצוותיהם היא זו המאפשרת להם לשרוד כעם בתפוצות, מאז שהאימפריה עמדה עליהם לכלותם ולהשמיד את ביתם, וגם את מורשתם. בו-קטן מסכימה שהכובשים פעלו למחוק כל זכר מהעבר המשותף שלהם, אבל מזכירה שהמנדלוריאנים עצמם לחמו אחד בשני - בניסיון לכפות את דתם ושלטונם האחד על השני. "זה החליש אותנו, כך לא הייתה תקווה להתנגד לאימפריה", אמרה. נקודה למחשבה מגלקסיה רחוקה-רחוקה.
לשם שינוי, "המנדלוריאן" מציעה בעונה השלישית תוכן מעט מורכב יותר מבעבר. כזה שגם הפחות-ילדותיים שבינינו יכולים להתחבר אליו. טוב, מדובר ב"המנדלוריאן" ולא במנדליי מוכר ספרים. אם יש בה יידישקייט, זה בעיני המתבונן בלבד. פאברו ופילוני גם לא טורחים להקנות לה מורכבות והגות פוליטית מהסוג שטוני גילרוי נסח ב"אנדור" המופתית. אבל לשם שינוי, שני התסריטאים נחלצים מהתשתית הנרטיבית הצרה והדלה שהם גיבשו לסדרה. הם אימצו מהמערבונים הקלאסיים את דמות הגבר הקשוח והשבור שמוצא טעם לחייו כאב מאמץ לחסר ישע, והמתווה העלילתי הזה חזר על עצמו שוב ושוב ב"המנדלוריאן" - וגם בסדרות האחרות שהמשיכו אותה (וכן בסדרה המצליחה בכיכובו של פסקל, "האחרונים שבינינו" מבית HBO). אבל הפעם, במקום להתנהל לדלג מהרפתקה להרפתקה לפי רצף אירועים רופף, דומה שיש כאן מעט עומק, הגיון פנימי ואפילו חיבור למציאות שחורגים ולו במעט, מהדרך, והאקסיומות שלה.
