באחת הסצנות האיקוניות בסרט הקאלט של קמרון קרואו, "כמעט מפורסמים", וויליאם מילר, העיתונאי בן ה-15 מחכה לראיין להקה נערצת מאחורי הקלעים. נערה צעירה ויפה ניגשת אליו, ושואלת אותו עם מי הוא הגיע, כלומר, עם איזו להקה. הוא עונה בהיסוס שהוא לבד, ומדגיש שהוא עיתונאי - הוא לא גרופי. ברגע הזה מגיעה כוכבת הסרט, פני ליין (בכיכובה של קייט הדסון), ומעמידה דברים על דיוקם: "אנחנו לא גרופיות. גרופיות שוכבות עם כוכבי רוק כי הן רוצות להיות ליד מישהו מפורסם, אנחנו כאן בגלל המוזיקה".
4 צפייה בגלריה
סטיבן טיילר וג'וליה הולקומב במסיבה לאחר הופעה במועדון הפורום, 1975
(צילום: Mark Sullivan/Contour by Getty Images, באדיבות yes דוקו)
"כמעט מפורסמים", שיצא בשנת 2000, ביקש לשנות את התפיסה המקובלת לפיה הנערות הצעירות שהזדנבו אחר כוכבי הרוק רק רצו לשכב איתם, והצליח במידה מעטה להעניק פנים לבחורות השקופות שאכן היו שם, ושחלקן הפכו לאגדה, כמו לורי מטיקס, פמלה דה בארס וסייבל סטאר. אבל הוא גם תרם לא מעט לרומנטיזציה שלהן כנערות בוגרות שיודעות לאן הן הולכות ומה הן רוצות, בעוד שבמציאות העגומה מדובר היה בקטינות, ילדות בנות 13 ו-14, שהלכו עם גברים בגירים בזכות המוזיקה והילת הזוהר שעטפה אותם.
"שכבתי עם סייבל כשהיא הייתה בת 13 / הוריה היו עשירים מכדי לעשות משהו". כך נפתח Look Away, של איגי פופ, שידע משהו על מעריצות, המגולל את סיפורה של מלכת הגרופיות, סייבל סטאר ומערכת היחסים הנוצצת והעגומה שלה עם ג'וני ת'אנדר מלהקת הניו יורק דולז. בציטוט הזה נפתח גם הסרט הדוקומנטרי "נערות רוק" (זמין לצפייה ב-yes דוקו), שבמקור נושא את שמו של השיר של פופ, ושמביא את סיפורן של גרופיות (או נכון יותר בייבי-גרופיות) משנות ה-70 וה-80. אלא שבניגוד לתדמית הזוהרת שהתקבעה בתרבות הפופולרית, של נערות יפות במעילי פרווה ומגפיים גבוהים, הנצמדות לכוכבים הגדולים ביותר בעולם הרוק ונהנות מהחיים כמו שכולנו יכולים רק לחלום - המציאות הייתה שונה עד מאוד.
(מתוך "כמעט מפורסמים")
בזו אחר זו מתראיינות בסרט נשים בוגרות שהיו אז לא נערות רוק, אלא ילדות. מקצתן חיפשו להכיר את האלילים שלהן, אחרות חיפשו מפלט מחיים בודדים ואפורים בפרברי ארצות הברית של הסבנטיז והיו גם כאלו שבאו בשביל המוזיקה ונשארו מכל הסיבות הלא נכונות. הן התחילו בדרך כלל בסאנסט סטריפ של לוס אנג'לס, בין היתר בוויסקי א-גוגו או במועדון הידוע לשמצה של רודני ביגנהיימר, שאליו בני ובנות הנוער נכנסו בקלות ושאליו באופן טבעי גם הגיעו כל הלהקות. הסיפורים על הטרדות מיניות בלתי פוסקות, ילדות חשופות חזה, אלכוהול וסמים כיד הדמיון ואונס מאחורי הבר לא מפתיעים אף אחד, אבל הם גם מעולם לא סופרו כך – עם כל הלכלוך והגועל ובלי התשוקה וההשתאות.
הסרט מתמקד בכמה סיפוריים אישיים, ובהם המקרה המוכר יחסית של סטיבן טיילר, סולן אירוסמית', והילדה-נערה ג'וליה הולקומב שהוא לקח תחת חסותו, ואף שכנע את אימה להעביר אליו את האפוטרופסות עליה. השניים הסתובב יחד ברחבי ארצות הברית עד שהיא נכנסה להיריון, עברה הפלה בהוראתו והוחזרה אחר כבוד לאימה. סיפור אחר עוסק בהתנהגותו האלימה של אקסל רוז, סולן להקת גאנז אנד רוזס, כלפי מספר נשים, כולל עדות מצמררת אחת של הדוגמנית שילה קנדי. ויש גם את סיפורה של ג'קי פוקס, הבסיסטית של להקת הראנאווייז (להקת הרוק הנשית הראשונה של ג'ואן ג'ט) שנאנסה על ידי מנהל הלהקה קים פאולי, בחדר מלא בני נוער כשהיא מסוממת. בפירוט מצמרר שנשאר עם הצופה הרבה אחרי שהסרט נגמר, הנשים האלה מספרות את החוויות שלהן, ואומרות בבירור - עולם המוזיקה עוד לא חווה את ה-MeToo שלו.
ובאמת, נראה שעולם המוזיקה עוד לא חווה מבול של עדויות וכוכבים שנכנסים לכלא או עומדים למשפט ציבורי, לעומת המתרחש בעולם הקולנוע או הטלוויזיה. להפך: מרבית הכוכבים שהעידו בעצמם, בשירים שלהם למשל, על יחסים עם קטינות וגרוע מזה - זוכים עד היום להצלחה והוקרה. נדמה שאת הגל שלו, אם בכלל, עולם המוזיקה חווה לא דרך מדורי החדשות והרכילות אלא דווקא בצינורות הקולנוע הדוקומנטרי. הסרט המשמעותי ביותר, ככל הנראה, יצא כבר לפני שנתיים ועשה רעש תקשורתי גדול: "לעזוב את נוורלנד" על שני חלקיו, שחשף עדויות בלתי נתפסות על התעללות מינית לכאורה שביצע מייקל ג'קסון בילדים בשנות ה-90. קצת לפניו יצא "לשרוד את אר. קלי", שעסק בפרשת ההתעללות המינית והפיזית של הזמר בנשים רבות. אך אלו היו רק יריות הפתיחה.
בחודש שעבר יצא בארץ הסרט הדוקומנטרי המצוין והמומלץ על אלאניס מוריסט, Jagged, שמלווה את הקריירה המוזיקלית שלה ומפנה זרקור על החוויה שלה כילדה כוכבת שהסתובבה בעולם כמעט לבדה והייתה נתונה להטרדות בלתי פוסקות. מוריסט מספרת כיצד ככל שהתבגרה הגברים מסביבה הרשו לעצמם להתנהל על ידה בשחרור מיני הולך וגובר, ואף אומרת באופן מפורש כי הייתה קורבן לאונס בגיל 15: "לקח לי שנים של טיפול להודות שהייתה סוג של קורבנות מצדי. תמיד אמרתי שהסכמתי, ואז אני נזכרת, 'היי, היית בת 15, את לא מסכימה בגיל 15'. עכשיו אני כזה, 'אה כן, הם כולם פדופילים. זה הכל אונס'", היא מספרת בסרט.
בצירוף עם סרטי דוקו אחרים, כמו אלה על בריטני ספירס או החדש על ג'נט ג'קסון - שלא נוגעים בפרשיות אונס או הטרדות מיניות, אבל משקפים את היכולת של תעשיית המוזיקה לדרוס נשים בדרכים כלכליות, מיניות ואחרות – התמונה שעולה היא של תעשייה שדואגת בראש ובראשונה לאלו המרוויחים ממנה ומהשערוריות שלה. אלו הם מנהלי חברות התקליטים, מנהלי הלהקות וכל מי שגוזר קופון מהמצוקה של הכוכבות הנשים, הכוכבים הגברים והילדות שליוו אותם במסעי הרס עצמי חסרי גבולות, תוך שהם פוגעים בעצמם ובכל מי שמסביבם. גם הצד הזה זוכה לייצוג ב"נערות רוק", דרך עדותה של המנהלת של גאנז אנד רוזס, שנתנה לאקסל רוז לישון אצלה בעודו נמלט מהמשטרה, אחרי שאישה הגישה נגדו תלונה. או עדותו של מנהל סיבוב ההופעות של ארוסמית', שהודה שהולקומב שימשה כפיתיון כדי למשוך נערות אחרות, מושכות פחות ממנה. השערוריות האלה אולי מכרו צהובונים ותקליטים, אז ואולי גם היום - אבל הגיע הזמן להוציא את הזבל החוצה ולהציג את העולם הזוהר ההוא כפי שהוא היה באמת.
