קצת לפני חג המולד של 1968, ארבעת חברי להקת הביטלס נפגשו עם הבמאי מייקל לינדזי הוג, כדי לדבר על שיתוף הפעולה הבא שלהם, שיתחיל מיד אחרי השנה החדשה. ההרכב המצליח בעולם חדל להופיע שנתיים קודם, אבל תיקשר עם הקהל גם באמצעות סרטים וקליפים של ביצועים לשירים. לינדזי הוג ביים ארבעה מהם, כולל Hey Jude, שבו הוא שיכנע את פול מקרטני להכניס קהל לצילומים, "כי זה לא משנה כמה יפים וכריזמטיים הביטלס, אי־אפשר לשים עליהם מצלמה ארבע דקות כשהם שרים 'נה, נה, נה, נה, נה'".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המהלך הצליח בטירוף, אבל הפעם המטרה הייתה הרבה יותר גרנדיוזית: לתעד את הביטלס בזמן העבודה על הפרויקט הבא שלהם. לא רק אלבום חדש אלא גם הופעה, אשר תהיה חלק מספיישל טלוויזיוני. זה נשמע שאפתני עוד לפני שלוקחים בחשבון את מצבה של הלהקה באותם ימים: ארבעת חבריה, עוד לא בני 30, היו מותשים מהטירוף סביבם, מאותגרים מהשינויים בחייהם האישיים וגם קצת – או הרבה - עייפים זה מזה. וכדי להמחיש את סדר העדיפויות החדש שלהם, לינדזי הוג נזכר ברגע שבו ג'ון לנון עצר את הדיונים, שלף קסטה מהכיס, הכניס אותה למכשיר ההקלטה ולחץ פליי. הצלילים שבקעו משם לא היו שירים חדשים.
"בהתחלה", הוא נזכר בשיחת זום מביתו, "לא יכולת להיות בטוח למה אתה מקשיב, כי המיקרופון היה קצת רחוק משני הקולות שנשמעו. ואז הבנת שהיה משהו אינטימי בקולות האלה, מלא בחיבה. ואז הבנת שזה ג'ון ויוקו אונו עושים אהבה. לא כמו בסרט פורנו (מחקה גניחות בקצב גובר). משהו הרבה יותר רך ועדין, אבל זה מה שהיה שם. ואז הוא הפסיק את ההקלטה ופשוט הסתכל עלינו".
אפילו "שתיקה מביכה" זה ביטוי שקטן על הסיטואציה.
"בעיקרון הביטלס באו מבתים שמרניים. אלה לא מקומות שהחבר שלך משמיע לך קסטה שלו ושל החברה שלו עושים אהבה. ואחד מהם אמר, 'הו, זה היה נחמד'. אבל חוץ מזה הם לא הגיבו. וג'ון אמר: 'עכשיו זה היא ואני. זאת היא, וזה אני'. זה מה שג'ון החליט שהוא רוצה עכשיו. הקשר ביניהם היה די חזק. זה גם בגלל שיוקו הייתה מבוגרת ממנו, היא הגנה עליו. אם רצית לדבר עם ג'ון, פחות או יותר היית חייב לדבר עם יוקו. הוא היה איש מצחיק מאוד, שמתעצבן בקלות וגם נרגע במהירות, אבל היה בו משהו קצת שביר, שכנראה מתקשר לילדות שלו. הוא ופול התחברו בגלל שאיבדו את אמא שלהם בגיל צעיר. ג'ון היה פחות בטוח בעצמו. ויוקו הייתה המגינה שלו".
אם כן, כמו שאפשר להבין, לינדזי הוג לא סתם היה בסביבה בתקופה הכי סוערת של הביטלס, שבסופה לנון, מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר נפרדו אחרי עשור שבו הם שינו את המוזיקה לנצח. למעשה, הוא הסיבה הראשונית שבגללה כל הגלובוס מתמוגג כבר שבועיים מ־The Beatles: Get Back, הפרויקט הדוקומנטרי העצום של פיטר ג'קסון, שחושף את הלהקה החשובה בהיסטוריה כפי שלא נראתה קודם. היה זה לינדזי הוג שהקיף במקור את הלהקה במצלמות ובמכשירי הקלטה, צעד חסר תקדים אז ביחס להרכב מאוד אינטימי כמו הביטלס. אלא שהתוצאה, הסרט Let It Be, שגם ככה נולד בקושי רב, יצא רק אחרי שהלהקה איבדה עניין בפרויקט, הבריזה מהפרמיירה והתפרקה חודש לפני שהסרט יצא בארצות־הברית. הביקורות לא חיבקו, המעריצים העדיפו להדחיק ו־Let it Be צלל לתהומות השכחה.
עד שג'קסון נכנס לתמונה. הבמאי של ''שר הטבעות'', ''ההוביט'' והדוקו החדשני ''הם כבר לא יזדקנו'' ניגש עם הכישורים הפנומנליים שלו והחיבה לאפוסים של אלפיים שנה, והקים לתחייה את החומרים. מאות שעות עברו תחת ידיו, עברו מקצה שיפורים טכנולוגי ויצאו לעולם באריזה חדשה: מתהליך היצירה של להיטים נצחיים, דרך המתיחות בין החבורה, הנוכחות של יוקו אונו בכל פריים שבו רואים את ג'ון וגם ההופעה ההיסטורית על הגג בלונדון, שהייתה בדיעבד גם האחרונה שלהם, שמובאת במלואה.
הסדרה החדשה העלתה מהאוב את הסרט של לינדזי הוג, אבל גם סימנה את הגרסה שלו כמי שעשתה עוול ללהקה. גם שתי החיפושיות שעדיין בחיים השמיעו ביקורת: רינגו האשים את Let it Be שהוא "אומלל" ומקרטני טען שהוא "די עצוב". בנוסף, התברר שלינדזי הוג השתיל מכשיר ציתות בכד פרחים שהיה בחדר האוכל, ושם הוא קלט שיחות דרמטיות ונוקבות בין הריסון ושאר החברים (שאחריהן הוא נטש את הלהקה לכמה ימים) ובין לנון ומקרטני (שניסו לטפל במתח ביניהם). השיחות הללו לא נכנסו לסרט המקורי בגלל שהסאונד לא היה טוב. עכשיו, עם כמה שכלולים טכנולוגיים, הן נחשפות, כמו גם המהלך הקיצוני של הבמאי.
"הקרנתי ללהקה גרסה כמעט סופית של הסרט. אחרי כמה ימים אני מקבל טלפון ממישהו שעובד באפל. והוא אומר לי: 'אולי יש יותר מדי ג'ון ויוקו בסרט'. אמרתי לו שאני חושב שג'ון ויוקו זה דווקא די מעניין. אז הוא אמר: 'תן לי להגיד לך את זה ככה – קיבלתי הבוקר שלושה טלפונים שונים שיש יותר מדי ג'ון ויוקו"
בגיל 81, כשהוא חד כמו כידון וקוּל כמו מלפפון, לינדזי הוג מאושר מתשומת הלב כלפי Let It Be וגם נכון להגן עליו בנחישות של אריה. "הביטלס מתבכיינים", הוא אומר על מקרטני ורינגו (ומבהיר שהוא מחבב ומעריך אותם). "הם לא ראו את הסרט 50 שנה. כלומר, רינגו לא ראה את הסרט 50 שנה ואנחנו מתעסקים עם זיכרון של אדם בן 80. לי יש זיכרון טוב מאוד, או לפחות לא לקחתי את כל הסמים שאנשים לקחו באותה תקופה. אגב, ג'קסון עשה עבודה נהדרת. אולי זה קצת ארוך מדי, בשמונה שעות אפשר לטוס כמעט מתל־אביב ללונדון ובחזרה".
ועכשיו מדברים עליך בתור "האיש הרע".
"אני מבלה ממש מעט זמן בלריב עם אנשים על משהו שקרה לפני 50 שנה. כשסיימנו לצלם, הביטלס עדיין היו יחד. ערכנו את הסרט לאורך השנה. בינתיים, היו בעיות כספיות עם Apple Records, החברה שהביטלס הקימו. הם לא היו אנשי עסקים, לא הבינו כמה כסף יוצא ונכנס מאז המוות של המנהל שלהם, בריאן אפשטיין. אחר כך הקרנתי ללהקה גרסה כמעט סופית של הסרט, שהייתה ארוכה ב־20־30 דקות ממה שיצא בסוף. חשבתי שזה עבר בסדר גמור. הייתה לי ארוחת ערב עם פול וג'ון ובנות הזוג שלהם, ואפילו לא דיברנו על זה.
"אחרי כמה ימים", הוא ממשיך, "אני מקבל טלפון ממישהו שעובד באפל. והוא אומר לי: 'אולי יש יותר מדי ג'ון ויוקו בסרט'. אמרתי לו שאני חושב שג'ון ויוקו זה דווקא די מעניין. אז הוא אמר: 'תן לי להגיד לך את זה ככה – קיבלתי הבוקר שלושה טלפונים שונים שיש יותר מדי ג'ון ויוקו'".
8 צפייה בגלריה
''אם רצית לדבר עם ג'ון, פחות או יותר היית חייב לדבר עם יוקו''. ג'ון לנון ויוקו אונו
(צילום: AP)
הוא היה רק השליח.
"הביטלס היו מאוד נוחים. אנשים נחמדים, שגם התעניינו באנשים סביבם ודיברו איתם, שאלו מה שלומם ואיך המשפחות שלהם. אבל אם היה להם מסר להעביר, הם מצאו את הדרך לתקשר אותו. ולשלושה מהם נראה כאילו ג'ון ויוקו הקימו איזה אי בנפרד מהם, מה שהיה נכון. אז הורדתי את זה".
אבל בסרט שלך יש את הרגע של הפיצוץ בין הריסון למקרטני.
"זו לא פצצה שהתפוצצה. זה סוג הדיונים שכל אחד, באמנות, בעיתונות, בתיאטרון, מכיר. אנשים לא תמיד מסכימים. זה היה רגע קטן והם היו מרוצים מאוד שהוא נכנס לסרט, כי הם ידעו שהם כבר לא בני 20, הגיל שבו הם הפכו להיות 'הרביעייה המופלאה'. הם הפכו לגברים וחשבו שזה יעזור לקהל להבין את הצמיחה שלהם. אבל זה יצא מפרופורציה כי הם התפרקו, והקטע כאילו מסמל את זה. אבל זה לא היה ריב, רק מחלוקת קלה. כל הסרט נתפס לא נכון בגלל שהם התפרקו חודש לפני השחרור שלו".
גם רואים שג'ורג' עזב את הלהקה בגלל התסכול שלו.
"אותו אדם שדיבר איתי על ג'ון ויוקו שאל אותי: האם באמת צריך להראות את הרגע שג'ורג' עוזב? הוא עזב, הוא חזר, הביטלס יחד. כל הרביעייה. אז חתכנו את זה כי בזמן אמת, זה נראה חסר משמעות, ולא ידעתי מה יהיה. במקום להתבכיין על חוסר המזל שלי, אני מסביר ש־Let it Be הקדים את זמנו".
לא קצת הגזמת כששמת להם מכשיר ציתות בארוחת הצהריים? זאת הפרת אמון.
"זה היה בסטודיו בטוויקנהאם (העיירה שבה החלו הסשנים, לפני המעבר ללונדון) והרגשתי שהם נהיים קצת על הקצה זה עם זה. הייתה לי תחושה שהתסכול של ג'ורג' מתחיל להתרחב, כי הם התעלמו מהשירים שלו, אמרו לו שזה נשמע 'נחמד' - על ג'ורג' הריסון! - ועברו הלאה. אז רציתי ללכוד את זה, כי לא הכנסנו מצלמות לחדר האוכל. מפוקפק? כן. שווה את זה? כן. האם אני חי בשלום עם המצפון שלי? כן".
ובסוף זה אפילו לא היה בסרט המקורי.
"שאלתי את הבחור של הסאונד, מה קיבלנו משם. והוא אמר לי: רעש של סכו"ם. בגלל הקורונה, לפיטר הייתה עוד שנה להתעסק עם החומרים, והוא גאון טכני. אז הוא הפריד ערוצים ואפשר לשמוע את ג'ורג' אומר ללהקה שהוא עוזב ואת ג'ון אומר לפול שמרוב פחד, הוא איפשר לו לקחת את הלהקה לכיוונים שהוא לא רצה".
ובאמת, מה שבולט ב־Get Back זה כמה הביטלס היו מקושקשים: רוצים טלוויזיה, רוצים הופעה, רוצים אלבום ובינתיים לא ממש מצליחים להיסגר על כיוון.
"כשהם הפסיקו להופיע, החיים שלהם השתנו. הם לא גרו יותר דלת ליד דלת. הם לא כתבו שירים בזמן שהיו תקועים במלון, בגלל הטירוף סביבם. אולי גם השימוש של ג'ון בהרואין היה חלק מזה".
ולא נמאס לך? לא רצית להגיד להם, "כשתרצו להיות רציניים, אתם יודעים איפה למצוא אותי"?
"זה היה כמו לנסות לשמור או להשתלט על ארבעה חתולים. כשאתה במאי, בין אם אתה מביים את הביטלס או את לורנס אוליבייה, אתה נהיה חסר סבלנות או שנמאס לך. אבל זאת בעיה שלך. אני תמיד מנסה".
והוא באמת ניסה בכל כוחו להציל את מה שנשאר מהשאיפות הבומבסטיות של המיזם, מלבד האלבום שקרם עור וגידים (אבל הושלם הרבה אחרי תום הצילומים). זאת לא הייתה משימה קלה: אחד התנאים של הריסון לחזור ללהקה, למשל, היה להוריד מהפרק את הספיישל בטלוויזיה. גם הרעיון הכי פרוע של לינדזי הוג, לקחת את הביטלס, המשפחות שלהם, הצוות ועוד כמה מעריצים בספינה לטריפולי, לוב, כדי שיופיעו באמפי עתיק עם נוף מרהיב, ירד מהפרק (אגב, הוא עדיין משוכנע שזה היה ריאלי ונפל בגלל ג'ורג': "הוא היה מוכן לחזור רק אם לא נצא מהארץ"). לבסוף הוא בא לחבורה עם הצעה אחרונה: למה שלא תופיעו על הגג?
"ביום ההופעה האחרונה שלהם, אנחנו שישה בחדר שמוביל לגג: הלהקה, אני ויוקו. ואני מבין שזה עדיין לא ודאי. רינגו אומר שקר שם. ג'ורג' אומר מה הטעם. עד שג'ון אמר: פאק איט, בואו נעשה את זה. ההופעה על הגג הייתה חוויה מרהיבה, גם בלי לדעת שזאת הפעם האחרונה. לא חשבתי שהם יתפרקו אחריה, מקסימום יוציאו אלבומי סולו בנפרד"
אבל גם הכיוון הזה התקבל בספקנות. "אפילו יום לפני ההופעה לא הייתי בטוח שזה יקרה", הוא מספר. "ואני שואל אותם: עושים את זה או לא? יש לי 11 מצלמות ועוד משהו כמו 20 אנשים שאני מפעיל. ופול אמר: 'תן לנו לדסקס את זה בינינו לבין עצמנו'. אמרתי בסדר, אתם הלהקה. תעשו את מה שאתם עושים.
"ביום ההופעה", הוא ממשיך, "אנחנו שישה בחדר שמוביל לגג: הלהקה, יוקו ואני. ואני מבין שזה עדיין לא ודאי. רינגו אומר שקר שם. ג'ורג' אומר, 'מה הטעם'. אז יש לך בעצם שני 'לא'. פול אומר, 'בואו חבר'ה, אנחנו חייבים לעשות משהו'. הוא רצה שהם ירימו את התחת ויתקשרו שוב עם הקהל. הכול כבר מוכן על הגג. ואני חושב שאם לא נצא בזמן ארוחת הצהריים, נפספס את האנשים".
וגם מחשיך מוקדם.
"בדיוק. אז היה עיכוב ושתיקה, עד שג'ון אמר: פאק איט, בואו נעשה את זה. וזה היה הקול המכריע. כי אי־אפשר היה לנצח אותו ואת מקרטני יחד. וראית על הפנים שלהם כמה הם היו מאושרים לנגן כמו להקת רוקנרול. ההופעה על הגג הייתה חוויה מרהיבה עבור מי שצילם אותם ברגעים האלה, גם בלי לדעת שזאת הפעם האחרונה. אגב, חשבתי להכניס מצלמות למטבח ובסוף זה לא קרה וחבל, כי המון אנשים טוענים שהרעיון להופיע על הגג היה שלהם".
אני חייב לשאול: אתה לא מתחרט שלא הכנסת את כל ההופעה לסרט? זה כל כך יפה ומרגש.
"לא, כי רציתי שזה ייראה כמו הופעה אמיתית, כאילו עשו לזה חזרות והתכוננו לזה, שיר אחרי שיר אחרי שיר. לא רציתי שיראו שני טייקים לאותו שיר או התחלה לא טובה. חוץ מזה, הסדרה מראה בצורה נפלאה את ההגעה של המשטרה ללובי של הבניין. אני רציתי להתמקד בהופעה ושהכול יהיה משני לעומת הביטלס".
בזמן אמת, הרגשת שזה אירוע שייכנס להיסטוריה? בלי קשר לפעם האחרונה.
"כמעט. זה הרי היה כזה מאמץ לגרום להם לעלות לגג. זה לא היה אמיתי עד שזה קרה. האמת, לא חשבתי שהם יתפרקו, מקסימום יוציאו אלבומי סולו בנפרד. אבל יש קטע בסוף של ההופעה, כשג'ון ניגש למיקרופון ואומר לאנשים למטה, 'אני מקווה שעברנו את האודישן'. אפילו שייקספיר לא היה מסוגל לכתוב סצנה כזאת. אז על איזה סרט 'עגום' כולם מדברים?"
אומרים שהסדרה נועדה לזכות את פול מאשמת הפירוק. אבל מה שאני ראיתי זה שהוא היה די רודן, שלא מקשיב.
"הו, הוא הקשיב, אבל אם זה לא מה שהוא רצה לשמוע – זה לא קרה. פול הוא אדם חכם בהגזמה ומאוד מקסים. אבל הוא גם מאוד קשוח ומאוד בטוח בעצמו. יש לו הבנה גדולה לאיזה כיוון הרוח נושבת ומה הציבור רוצה. והוא גם גאון מוזיקלי, והכול יחד זה לא משהו שקורה הרבה. אני יודע שהוא רוצה לשמוע שהוא זכאי, אבל אני לא מבין למה הוא צריך שיזכו אותו. בסך הכול הייתה לו דעה".
בגלל שבמאי חייב להיות על הספקטרום שבין אמן לפסיכולוג, קל להחמיץ את העובדה שלינדזי הוג היה בגילם של הביטלס. הם גם לא היו היחידים שרצו בשירותיו: הוא פרץ לתודעה של תעשיית הטלוויזיה והמוזיקה כבמאי בתוכנית הבריטית החלוצית !Ready Steady Go, שאירחה את כל הלהקות הכי גדולות של התקופה, כולל הביטלס. אחר כך נשכר לביים סרטוני הופעה של הרולינג סטונס, איתם המשיך לעבוד לאורך הסיקסטיז והסבנטיז, כולל בסרט הדוקו המיתולוגי ''קרקס הרוקנרול של הרולינג סטונס'' (עם אורחים דוגמת ג'ון לנון, The Who, אריק קלפטון ועוד), שיצא לאור רק באמצע שנות ה־90.
"המנהל של הסטונס היה מאוד בקטע של למתג אותם בתור 'האנטי־ביטלס'", הוא אומר, "אבל בפועל הסטונס באו מלונדון והביטלס באו מצפון אנגליה, מרקע של פועלים ובלי הרבה כסף, לכן הם היו הרבה יותר קשוחים. גם היה הרבה יותר קל להתנהל מול הסטונס גם בגלל שיש להם סולן ואתה קודם כל מדבר איתו".
ואיתם לא היו קטעים? איחורים, הברזות, הסמים של קית' ריצ'רדס?
"לפעמים כשקית' היה לוקח סמים הוא לא היה מגיע בכלל. אבל בסך הכול הם היו מגיעים באותו זמן. מיק ג'אגר אומר שרוקנרול זה עבודה. אבל זאת עבודה עם שעות אלסטיות. אם מישהו היה חוזר מענייניו בשתיים־שלוש בלילה ואז מאחר, השאר היו אומרים לו, 'תנסה להגיע מוקדם יותר'. זה לא היה ביג דיל".
עשית גם קליפ יקר מאוד לזמנו לאלטון ג'ון, לשיר Ego. איך היה איתו?
"זה היה קצת לפני שהוא התפכח. בהחלט היו כמה רגעים בעבודה שהוא נהנה שמראים אותו בתור הבוס. אבל הוא היה בסדר. אחרי הכול הוא התחיל כנגן סשנים שקוראים לו רג'ינלד. אפשר היה להתנהל איתו, אבל זה גם בגלל שאני לא עושה הרבה סמים. מעט מאוד, למעשה. אז לא הצטרפתי אליו. בקטע חברתי הייתי עושה לפעמים קוקאין, אבל אף פעם לא בזמן העבודה, כי זה דופק אותי לגמרי ולכן זה דופק הכול".
עוד אירוע ברזומה שלך זה סרט טלוויזיה שעשית על פי סיפור החיים של איוונה טראמפ, אשתו לשעבר של נשיא ארה"ב לשעבר.
"כן... הייתי אמור לעשות סרט באפריקה שנפל, אז אמרתי למי שהיא כיום אשתי: 'כל מה שיבוא עכשיו, אם יש עליו סימן של דולר – אני עושה'. פשוט נגמר לי הכסף. אז פגשתי אותה במגדלי טראמפ, היא כבר הייתה פרודה מדונלד טראמפ אז. ואתה עולה במעלית, מזהב כמובן. והסלון נראה כאילו הוא נלקח מערב־הסעודית. רק הסלון היה כמו שתי דירות שלמות במגדל הזה. היא הייתה נחמדה וביישנית. כמובן שלא היה לי מושג שבעלה עומד להיות נשיא מזעזע".
לאורך הקריירה הארוכה והמרשימה של לינדזי הוג, ריחף מעליו הצל של אביו, או לפחות האדם שהוא ורבים אחרים בשואו־ביזנס חשבו שהוא אביו הביולוגי. עד גיל ההתבגרות, מייקל האמין שמדובר באיש שנתן לו את שם משפחתו, סר פרנק לינדזי הוג, בן לשושלת אצולה בריטית, שהתחתן עם אמו של מייקל, השחקנית האירית ג'רלדין פיצג'רלד. אולם ככל שהנער הפך לגבר, אנשים החלו לשים לב לדמיון בינו ובין מקורב של אמו: אורסון וולס, הגאון הקולנועי מאחורי הסרט שנחשב לטוב ביותר בכל הזמנים, ''האזרח קיין''.
באופן ביזארי, אם כי הוליוודי למדי, מייקל הכיר את וולס ואף עבד איתו בצל השמועות, אותן אמו סירבה לאשר. בדיקה רשמית לא נערכה, אבל לימים מייקל שמע מהשחקנית גלוריה ונדרבילט, שהייתה מקורבת לאמא שלו (ומתישהו גם פרטנרית רומנטית של מייקל), שזה נכון. ב־2011, והוא בן 71, מייקל כתב על כל הסיפור באוטוביוגרפיה שלו. היום הוא מתייחס לוולס כאל אביו.
"היו לי יחסים חמים ואינטימיים איתו כשעבדנו יחד", מייקל מספר, "בקושי היה לו כסף אבל הוא היה נותן לי כל בוקר את אחד מהסיגרים הגדולים שלו, כך שהוא היה מעשן הסיגרים הכי עני בלונדון. אי־אפשר היה לסמוך עליו. בזמן שחייתי עם אמא שלי באירלנד, הוא עמד לנסוע ללונדון לביים הצגה עם לורנס אוליבייה ושאל אותי אם אני רוצה לבוא להיות העוזר שלו. הייתי בן 18 או 19 ומאוד רציתי. אז הוא אמר, 'אני נוסע לשם מחר ואתקשר אליך ביום שלישי כדי לארגן שתבוא'. לא שמעתי ממנו חמש שנים. וגם היה לו יצר הרס עצמי. תראה כמה הוא השמין. במובן מסוים הוא הרג את עצמו".
וכשגלוריה אמרה לך שהוא אבא שלך, זה שיחרר אותך?
"זה נתן לי תחושה זמנית של סגירת מעגל, אבל בעיקר גרם לי לבחון יותר את אמא שלי, שלא ממש אמרה לי את האמת כשהייתה בחיים, אבל פיזרה רמזים. אני שמח עם איפה שזה נמצא כרגע. כלומר, כולם מתים ואני מן הסתם לא, אז או שאתה הולך ומחפש את האמת עד שאתה לא יכול יותר או שאתה אומר 'זהו, עד פה'. אני בקשר עם בת אחרת שלו ורצינו לעשות בדיקת די־אן־איי. אבל דיברתי עם הרבה מומחים, והם אומרים שהבדיקה הכי מורכבת זה למצוא פוטנציאל התאמה בין שני אחים למחצה. בסדר, החיים מלאי מסתורין".
פורסם לראשונה: 07:30, 10.12.21
