בשיתוף עברית
בשעה שמונה עשרים ושש נולדתי מחדש.
בשמונה עשרים ושש יצאתי, מבלי להשאיר עקבות.
הייתי חייבת להצליח.
הפעם זה עומד לקרות.
אני מחככת את כפות ידי זו בזו, כמו מטוס שמחמם מנועים לפני שימריא, כדי לאזור אומץ, לחמם את רוחי.
באיזי, רות, אני משננת לעצמי. באיזי. בקצב הנכון.
מאז הבוקר היתה לי הרגשה שזה יקרה הלילה. רוח קלילה שנשבה בי. הלילה ייפתח לי חלון הזדמנויות.
היה לי פרוטוקול. סדר פעולות שעלי לבצע לפני היציאה. להקשיב, להקשיב ברוב קשב, להיענות, לחייך. לחבק. לפלרטט ובעיקר – להיות שלווה, לענות באורך רוח לשאלות. לא לחייך יתר על המידה וגם לא פחות מדי. באיזי. החיפזון יעלה את מפלס החשדנות.
בשעה שמונה וארבע־עשרה דקות סגרתי מאחורי את שער החצר. לאט.
ממתינה.
אני ליד המכונית.
ממתינה.
איזי, רות.
איזי. בכל שנייה הוא עשוי לשנות את דעתו ולהציץ החוצה. איזי. לא להיחפז. רק הלב, עצמאי כזה, הולם בכל הכוח. בום. בום. בום. בום טראח. אלוהים, אני בטח מעירה את השכונה כולה.
לוחצת על השלט. ממתינה.
נכנסת למכונית.
איזי.
אני מציצה במראה. מתניעה. שוב ממתינה. משאירה מרווח לשיבוש כלשהו.
דקה. שתיים. סופרת עד מאה ואז עד מאתיים. רק לא למהר. איזי, רות. איזי. לא לבלבל בין מהירות ובין ראיית הנולד.
הכול סביבי דומם. כאילו התנתקתי מהכול.
הילוך אחורי. המכונית נעה לאיטה. ארבעה מטרים וחצי.
מעבירה לראשון. ממתינה.
הסמטה עטופה בחשכה. הוא לא שם.
האם הצל הזה הוא הברוש המתנודד ברוח או הוא, שממתין, עוקב כמו נמר שיזנק במפתיע. לנשום עמוק, לנשום עמוק, לתת לנשימות את הקצב הנכון. פנימה החוצה. פנימה החוצה. לא לדלג.
מציצה במראה, מאחורי, מלפני ומכל צדדי. שקט. איזי, רות. מאותתת ומתחילה לנהוג לאט. כל גופי דרוך כקליע הממתין בלוע אקדח, הילוך שני. שלישי, רביעי. אני בדרך.
אני עושה את זה!
חודשים שאני מצפה לרגע הזה. בדיוק לזה. חולמת את עצמי פוסעת לאיטי, חומקת למכונית שלו, מתניעה, מאותתת ונעלמת. משאירה הכול ולא מביטה לאחור. חודשים הייתי קשובה ומוכנה לרגע.
לפני רבע שעה הכול החל להתגלגל במסלול שהתוויתי.
"רותוש?" שמעתי אותו קורא אלי מלמטה.
"רותוש, שומעת?" לא כועס. לא זועם. רק רותוש.
סוף־סוף. אני מחכה שיקרא לי, רק ממתינה לאות.
"רותוש, את כאן?" איזי, אני מרגיעה את עצמי. לא להיראות מעוניינת מדי. לא להתנפל על ההזדמנות. אדישות היא שם
המשחק.
הכול בהתאם לפרוטוקול אקסודוס שלי.
"איפה את, רותי טוטי?" הוא נשמע במצב רוח טוב? או ששוב זאת רק מלכודת דבש?
"אני למעלה," אני קוראת, וכבר הוא נכנס ועומד מולי, בוחן בעניין את הספר שאני קוראת. קוראת כביכול. הראש הרי נמצא אי שם, הרחק. בתוכנית שלי.
האקסודוס של רות.
הוא משך מידי את הספר וניער, כאילו במקרה. מכירה את זה, בודק אם הטמנתי בו דבר־מה אסור.
"מעניין?" החזיר אלי.
"מאוד,"
"מה? יותר ממני?"
"אין מעניין ממך, שוקון," אני מרגיעה אותו, "קרה משהו?"
"קרה סיגריות," נימה זעירה של כעס מתגנבת.
"אוי," אני מעמידה פני נחרדת, "אל תגיד שנגמרו?"
"אגיד שלא קנית אז נגמרו."
"אוי, אוי."
"אוי אוי, מה?"
"אוי סליחה, סליחה, שוקוני, לפעמים אני כזו בולבולונת," התיילדתי. כמו שהוא אוהב. סלח לי, אשמתי. חטאתי. פשעתי. אני מטומטמת, מבולבלת. מפגרת. כל מה שתרצה. הלילה אני חייבת להיות כבשה שקטה וחמודה.
"איפה היה הראש שלך?"
"אני ככה לפעמים," סובבתי אצבע על רקתי. חייך. חיוך? או שמא עווית של כעס?
חיוך. בטוח. אני מרגישה שהפעם זה חייב לקרות. חייב! איזי, רות. איזי. אני מנסה להשקיט את מחזור הדם שלי, שתוסס ומבעבע. היי, רות. איזי. באיזי.
אלוהים, תעשה שאני לא תקועה באותו חלום שחזר אלי גם הלילה, שבו אני נוסעת להביא לו סיגריות והוא עצמו עומד בקיוסק ומגיש לי חפיסה ואז צוחק ומחזיר אותי הביתה. לבית שעומד על צוק. והוא סוגר אותי בחדר ומתחיל לדרדר את הבית אל הים.
"אז מה תעשה המקושקשת שלי?" הוא שואל. נפלא!
"תרוץ ותביא לשוקה שוק שוקוני את הסיגריות," אני מתרוממת ממקומי באיטיות המתבקשת.
"מאיפה?"
"מהקיוסק בפינת טרומפלדור. פתוח שם עד מאוחר."
"ומאיפה את יודעת שפתוח? מבלה שם כשאני בתורנויות?" הופה! נקלענו לשטח אש.
בחלום ההוא אני עונה לו שילך להזדיין. אבל רק בחלום, בטח לא עכשיו, כשהכול על חוט השערה. אצבעות הרגליים שלי קרות כמו קרח. כשאני במתח הן קופאות. כאילו המוות מתחיל לשלוט בי.
"איך אני יודעת, שוקה דרלינג?" אני עונה לו במתיקות של מרמלדה, "שכחת? כמה פעמים הלכתי להביא לכם משם סיגריות ובירות, אפילו בשני שעבר..."
"צודקת," הוא מכה על ישבני בחיבה, "יאללה, טוסי אוצי רוצי."
הוא במצב רוח מפויס.
"אני רצה, אני אצה, אני טסה," אני פוסעת קדימה ומייד נעצרת, "עוד משהו?"
שלא להיראות נלהבת מדי.
"צודקת, רגע," הוא חוזר למסדרון. אני שומעת אותו מדבר עם סטן, "אתה רוצה שהיא תביא? רות הולכת... זה בסדר, אחר כך."
הוא חוזר, "תביאי גם לסטן שני מרלבורו."
"אדום?"
"ירוק וסגול, בטח שאדום," הוא מחייך. כשהוא מחייך הוא כל כך יפה שבא לי לאסוף אותו אלי, לפרום את כל התוכניות ולנסות מהתחלה. לעצור מייד! זאת המלכודות ממנה אני נמלטת.
"ומה עם ערן?"
"ערן?!" הפעם הוא נשאר לעמוד לידי ורק צורח, "אתה צריך שרות תביא לך משהו?" תשובה ממולמלת נשמעת מלמטה. "גם לא סיגריות?" הוא צורח שוב. ערן עונה בשלילה והוא מחזיר את מבטו אלי.
"הוא מסודר," הוא מאשר ושוב מחייך, "תביאי גם שלוש בירות, לא, שש. וקצת כאלה, את יודעת, נשנושים חמודים ליד, רשמת?"
"הכול בראש," אני נוגעת בעדינות בראשו והוא מסלק או ידי. הופה. טעות? הכעסתי?
"נו די, מה יש לך?" הוא מתרחק. זה טוב? רע? זה מה? סימן שהוא כועס עלי? שמייד ישנה את החלטתו ויאסור עלי לצאת? ששוב יסתיים הערב בפחי נפש? כמו לפני שבועיים, כמו לפני חודש. כמו לפני חמישה חודשים.
כמו לנצח?!
"אם תחשוב על עוד משהו תתקשר, בסדר?" אני מזדחלת לעבר הדלת, "אני עם הנייד."
"צריכה כסף?"
"יש לי," הוא ממשיך להתבונן בי. אני מחייכת אליו. הוא מחזיר חיוך. איזי, רות. לא להתלהב.
יצאתי למסדרון. הוא עדיין צופה בי. בסקרנות. כאילו מפחד לאבד את האחיזה.
לבשתי את המעיל.
באיזי, רות, שרוול אחד, שרוול שני, מחייכת אליו. מסדרת את הצווארון, רוכסת את הכפתורים. שבעה. לאט. לאט. לא למהר. בסבלנות, באיזי, שלא ידע שאני על סף התפקעות. כל דבר מעלה אצלו את מפלס החשדנות, בסך הכול אדם קטן ומבוהל, גיבור על חלשים, שזו אני. אישה חלשה. נכנעת. תמיד מרצה.
אני זקוקה ממנו למפתחות המכונית.
הוא מרחרח את צווארי ופורע את שערי. הנה, הכול בסדר. תליתי על עצמי באלכסון את התיק, כרכתי סביב צווארי צעיף צמר סגלגל ונעצרתי.
מכירה את כללי הטקס. הכול כתוב בפרוטוקול אקסודוס. עוד לא הסתיימו סידורי היציאה. הוא בוחן אותי ביסודיות, עיניו סורקות אותי מלמטה למעלה כאילו בודק אם יש בי פגם, ואז קורץ, פורם לאט את כפתורי המעיל ופוער אותו. מה עכשיו?
"רזה מדי, למה ג'ינס?!"
"למה לא?"
"הדוקים, רואים לך את הקו של הישבן."
"בכלל לא, תביט, אפילו גדולים עלי," אני מושכת ומנענעת את הבד מצד לצד. הוא דוחף את ידו פנימה, מחטט, מחפש, נוגע, מלטף ומתנשם במהירות. אני משמיעה אנחה קלה. עוצמת את עיני. תעשה מה שאתה רוצה. הכול הרי שלך. אתה רשאי לעשות בי מה שליבך חפץ, תתענג לך, תמשיך. רק תישאר כאן ואל תטפס במעלה הגב שלי, שם, בין השכמות, הדבקתי את המעטפה ובה האוצר הקטן שלי. קנה הנשימה לאישה הנמלטת.
"טוב לך?"
אני עונה לו בגניחה.
תן כבר ללכת. אני רומזת לו לכיוון הקומה מתחתינו, בה מצפים לו חבריו. הוא מושך את ידו ונסוג לאחור. אני רוכסת שוב את המעיל.
"והמעיל למה?"
"קר."
"גם מעיל וגם צעיף? מתכוננת למסע ארוך?"
אלוהים!
"אתה כזה חכם, איך ידעת שהלילה אני ממריאה לשביל החלב?" הוא תולה בי את עיניו.
"ושכחת להזמין אותי, אשתי היפה?"
"קר בחוץ, שוקה, ולא בא לי לחטוף איזה וירוס נודניק," אני מלטפת את לחיו, "אם אני חולה, אתה נדבק ואז אתה חולה, ותצטרך לסגור את המרפאה," הוא משתכנע.
"מתי את חוזרת?"
"בערך..."
"בערך מה?"
"שבועיים." הוא נועץ בי מבט ומחייך. נראה שהולך טוב.
"נראה לי שייקח חמישים־שישים דקות בערך."
"מה שישים? את הולכת לייצר סיגריות? עשר, מקסימום."
"אפילו יותר, חשבתי לקפוץ למאפייה, בשעה הזאת מוציאים את הלחמניות עם השומשום שאתה מת עליהן."
הוא מחייך. איזה מתוקה אני. רואה? הכול בשבילך, מותק. רק עוד מאמץ קטנטן. המרצדס. אני זקוקה לה. בלעדיה הכול ירד לטמיון.
"מעולה, תביאי שמונה. לא, עשר. מספיק חצי שעה?"
"תעשה חשבון, אני הולכת עד הכיכר ואז חוצה את הגינה ש..."
"למה ברגל?"
"הגרוטאה שלי כבר יותר מחודש במוסך, שכחת, שוקשון?" אני מיתממת. הוא לא שכח.
"אולי..." הוא עוצר ומתבונן בי, מהסס. נו, שוקה, תציע. תציע כבר!
לזה בדיוק התכוון. אחרי הפעם האחרונה מצא סיבות להשאיר אותי בלי המכונית, אולי אפילו כבר מכר אותה. ביקש שאשאר תחת עינו הפקוחה. בבית. בכלא המפנק. כמה היה שמח לו היו סוף־סוף מפטרים אותי בעוון אין־סוף היעדרויות. רק שניחשו את המצב ונמנעו בינתיים מלשלוח אותי הביתה. בינתיים.
"נכון, שכחתי, יודעת מה? אז קחי את שלי, רק שלא תתברברי לי בדרך."
"שלך? את המרצדס?" אני מעמידה פני מהססת.
"נו, קחי מהר לפני שאתחרט."
"ואם חלילה שריטה, או מישהו יפגע בה?" אני עוצרת את קריאות השמחה שמאיימות לפרוץ.
"אז מה? נו, לכי כבר."
"בטוח?"
"יאללה קחי אותה, שלוש חפיסות ברודוויי 100 ולסטן..."
"זוכרת," לאיטי הורדתי את המפתחות מהמתלה. איזי, רות, איזי. שלא ירגיש בסופת ההוריקן שסוערת בי. וכבר המכונית בידי. עוד נקמה קטנה ומתוקה.
הוא נשאר לעמוד. מתבונן בי. סוקר אותי ברנטגן, "הכול בסדר אצלך?"
"מצוין." הוא מתקרב, "ממהרת? מישהו מחכה לך בחוץ?"
"למה מישהו? ארבעה מישהם, ויליאם, הארי, פרינס צ'ארלס והמלכה."
"מצחיקה, זאת בכלל כבר מתה," חייך! חייך פעמיים, "תהיי ילדה טובה?"
"אני? מה פתאום."
"יפה, סופגנית, רק תיזהרי מהכרישים," טפח על ישבני ופנה ללכת לחבריו. זהו? באמת זהו?
אני ממתינה.
"נו? איפה אתה, בן אדם?" אני שומעת את סטן ואת שוקה שעונה לו, "מה קרה, חברים? קצת סבלנות. נו, זוז, תן לשבת."
זה הרגע.
בחדרון הקטן שצמוד למטבח, מעל מכונת הכביסה, מסתתר הברטה. האקדח. נשק יום הדין, כמו שהוא קורא לו. אני מגששת ומגלה אותו בדיוק במקום שבו שוקה החביא אותו. אישה שיודעת שלבעלה יש אקדח תחשוב עשר פעמים לפני שתעשה שטויות. חוכמת חיים של שוקה. משלשלת לתיק שלי. מוטב שיהיה ברשותי.
וכבר אני בחוץ.
עננים אפורים התיישבו על הירח שעמד במילואו, והסמטה בה גרנו עמדה חשוכה, כאילו כיסו אותה בשמיכה שחורה. מתאים לי.
עכשיו זה חשוב. איזי, רות. לא למהר, לא למהר. לא למהר. מכירה את מצלמות האבטחה שהוא שתל סביב הבית. בוחנות ומתעדות כל פרט ופרט.
מנורת הכניסה חשה בי והתעוררה מייד, ההיביסקוס העמוס בפרחים קד קידה ברוח והברוש הניד בעצלתיים את צמרתו המחודדת. יהיה בסדר, ליטפתי ענף שנדחף והושיט לי אצבעות ירוקות, תלשתי כמה מעלי הברוש וריח מריר מילא את אפי, העברתי יד על תיבת הדואר הירוקה, כן, נפרדים, לחשתי, לא נתראה עוד. לא נתראה עוד.
לעולם.
מישקה. החתולה שלי, חתולת החצר החכמה שלי, יצאה בריצה מאחד השיחים, עיניה זוהרות כעיני מכשפה, והתחככה בי, כאילו ביקשה להצטרף. לרגע חשבתי לאסוף ולקחת אותה איתי ומייד סילקתי ממוחי את הרעיון האווילי. מצטערת, אהובה. אי אפשר. סלחי לי. אני בטוחה שתסתדרי, עכשיו תורי! היא נשארה לשבת, בעיניה ראיתי את הצער. מישקה שלמדה למהר ולהימלט מהבית כשהוא מגיע.
בחודש האחרון, כהכנה, שכנעתי את אחת הילדות של השכנים, גוזל מתוק בשם עמליה, שמישקה גם קצת שלה. זאת, בעלת ידע וניסיון בהישרדות, היתה עוברת בקלילות מאכסניה לאכסניה.
את תהיי בסדר, גירדתי את צווארה, והיא גרגרה בהנאה ואז נסוגה. הבינה.
התקדמתי לעבר השער כאילו אני לא בפאניקה מטורפת. עוצרת. מסדרת את המעיל. את הצעיף. יודעת שהוא שם למעלה, מאחורי התריס. מציץ. עוקב. הוא לא יכול אחרת. חייב לתייק ולקטלג כל תנועה שלי. כל נשימה.
"בת מזל שכמוך," אומר אבא שלי, "הבחור מאוהב בך עד שיגעון."
"זכית, את יודעת כמה רצו אחריו?" נדה לי אמו, גברת לילי, בראשה.
"הלוואי עלי אחד כזה," מתרגשת זהבה, המנקה.
"זאת אהבה, הוא רוצה להיות איתי כל הזמן, לנשום את האוויר שאני נושמת," אני מרצה לזואי אחותי.
"אולי, אבל איזה לחץ," היא עונה, "אני לא הייתי עומדת בזה. בינינו, לקנא זה לא לאהוב. את יודעת מה אומרים, קשה כשאול."
"ואולי זאת הקנאה שמדברת מגרונך," החזירה לה דבורה, אשתו של אבא, "הלוואי והיית מוצאת אחד שהוא אפילו חצי מזה!" זואי ממלמלת משהו, גברת לילי ממשיכה להתגאות בו, ואבא, כדרכו, רואה רק מה שטוב לו. אני הרגעתי. הכול נהדר.
איזי, רות. איזי. עוד כמה רגעים.
תזכרי מה אמר פעם חכם יווני אחד, ההשגחה העליונה נמצאת תמיד לצידו של הזהיר.
אני משתהה ליד השער. מרגישה בין השכמות את המעטפה המהודקת היטב בסרט הדבקה מתחת לבגדי, צינור האספקה שלי, חגורת הביטחון. לימים הבאים.
סופרת. שלושים שניות. ארבעים. חמישים. איזי, רות. איזי. ואם יתחרט? יקרא לי לחזור? יבקש שאעבור בכספומט? או להביא גם המבורגרים? מה שתגיד, שוקה. שוקה בעלי. הבעל שלי. בועלי. בעל הנשמה שלי, כמו שאתה אוהב להגיד, אני הוא מי שמחזיק בבעלות עלייך. ואני? את צריכה להיות האישה. האישה של האיש, זה הכול. מילים שיוצרות תודעה.
מלמעלה אני שומעת את הצחוק של סטן ונרגעת.
התקדמתי לעבר החניה. המרצדס של שוקה עומדת שם. לא משערת את תפקידה הלילה. עורה הכחול בוהק מתחת לפנס שמעליה. אפה מורם. ישבנה פנסים חדישים שרכש עבורה, מתנשאת על המכוניות האחרות. אני מנסה לייצב את היד. לוחצת על השלט. היא משמיעה צליל הסכמה. הדלתות נפתחות, וכבר אני שוקעת במושב העור הלבן. תיזהרי, אני שומעת אותו, לבל תשרטי או תלכלכי. אלוהים, אתה כאן? בראש שלי? די, צא כבר.
אני פותחת את החלון, שיראה. שיהיה לו קל לעקוב אחרי. בני אדם חשדנים מטבעם זקוקים שנרגיע, נפריך להם את ההוכחות הניצחות. ולפעמים גם זה לא מספיק.
אני מסדרת את המראה, מדליקה אורות, מגביהה את המושב. ושוב מחכה.
רסיסים מהחלום חוזרים ננעצים בי. האם אתעורר ואגלה שגם זה רק עוד חלום?
לא הפעם.
אני עושה את זה.
בחודשים האחרונים הייתי עסוקה בתכנון, בגיוס אנרגיה ומימון. שעות ארוכות ארגתי ותכננתי את הפרוטוקול, שלב אחרי שלב, קטע אחרי קטע. מדי פעם היה חוזר חלום אימים אחר – אני מגיעה עד כאן ומגלה שהוא יושב במושב האחורי. מושך ומוריד אותי מהמכונית. משכיב אותי על הכביש ועובר מעלי חמש־שש פעמים. דורס אותי. שכולם יראו. ככה ייעשה לאישה הבוגדת.
ובראשי מהדהדות מילותיה של רחל המשוררת: "התשמע קולי/ רחוקי שלי/ התשמע קולי/ באשר הנך/ קול קורא בעוז/ קול קורא בדמי..." וחוזרות ומתנגנות. התשמע קולי. אולי מישהו שיעזור לי. איה אתה, רחוקי שלי.
אני שומעת רחש. זה אתה, שוקה? מקיש על הדלת? נעמד מולי כמו בעל בית ומחייך את חיוך העקרב שלך? בוחן את מעשי? ניסע ביחד, שלא תהיי לבד, יגיד ויחבק אותי, איך שהלכת התגעגעתי ובאתי.
עוד הצצה לראי.
אין איש. במראה נראים רק עצי הלימון של יואל השכן.
המסע מתחיל.
איזי, רות. איזי. תנועות רכות. שלטי בעצמך. איזי. תחשבי שאת בסרט במהירות איטית. איזי. יוצאת מהחניה. המכונית גולשת בשלווה. איזי. עוד שנייה וכבר אני בכביש הסובב את שכונת הווילות הלבנות בה גרנו. שכונת מדורגי טל. חמש דקות מגדרה.
לא ליפול לשאננות. אולי הוא מחכה לי ביציאה מהשכונה? כביכול נזכר בעוד משהו, גם מסטיקים? לא. פנוי.
איזי. באיזי, רות. אני יוצאת אל הכביש, בדרכי אל הקיוסק של עמי כחלון, אליו אני לא מתכוונת להגיע.
הטלפון מתעורר, "מה?"
"יצאת כבר?"
"מאיפה?"
"נו, די עם הבדיחות, יצאת?"
"ממש לפני שנייה, צריך עוד משהו?"
"תביאי גם שני דיאט קולה, מה את עושה?"
"זורקת כדור ברזל בלטביה," להצחיק זה להרגיע.
"מצחיקה, תיזהרי, טוב?"
"מהכדור?"
"מהחיים, יש טיפוסים כאלה, העולם חרא."
"ברור, מזל שיש לי אותך, המלאך השומר עלי."
"ברווווור, מחכה לך, סופגנייה שלי."
סופגנייה. סופגנייה שלי. סופגנית. סופגניונת. מי סופגנייה של שוקה? אני סופגנייה של שוקה. הוא יכול לאכול אותי. ללעוס. לבלוע. עד שלא יישאר ממני דבר.
פעם קראתי לזה אהבה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"יש מקום", אדיבה גפן, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 352 עמודים.
בשיתוף עברית
