בשיתוף עברית
חדר בריחה
במעבר מהחדר הראשון לשני הוא פתאום חטף את הג'נאנה. התחיל לצרוח, "תוציאו אותי, תוציאו אותי."
גבר בן שישים ומשהו. מוצק כזה. עם זקן של הרצל. נראה כמו מוסכניק. או מנהיג של כת.
יש נוהל. עליתי מולם בכריזה והסברתי להם איך לצאת. פתחתי להם את כל הדלתות. הבן אדם יצא, רועד כולו כמו מישהו שיוצא מהים בחורף. התיישב פה. בלובי. ליטף את הזקן שלו כל הזמן. ומילמל לעצמו כל מיני מילים שלא היה שום קשר ביניהן. בר לב. בר מצווה. ברקודה. אנא עארף. אחרי כמה דקות האישה שלו והנכדים ביקשו לחזור פנימה. זה קצת הפתיע אותי, האמת. אתם לא רואים שהבן אדם התפלפ?
אחר כך חשבתי שאולי הם כבר רגילים לראות אותו ככה. שזאת שגרה בשבילם. אולי היה פה גם קטע כלכלי. תכלס יוצא פה די יקר למשפחה של ארבע נפשות.
בכל אופן אחרי שהם נכנסו, הכנתי לו כוס תה עם נענע. הזמנתי אותו לשבת איתי בחדר בקרה. להסתכל עליהם דרך המצלמות. לא נראָה לי רעיון טוב להשאיר אותו לבד.
מפה לשם, אחרי שהוא הפסיק לרעוד — רק כפות הידיים שלו עוד המשיכו — התחלנו לדבר.
מתברר שהוא היה טייס. והוא נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה. את מכירה את הסיפור הזה? גם אני לא הכרתי. הם היו עשרה. שישבו בכלא המצרי מאלף תשע מאות שבעים עד אחרי יום כיפור. שזה יוצא כמעט ארבע שנים. הוא לא אמר לי איזה עינויים הם עברו שם, אבל רק מאיך שהוא אמר את המילה "עינויים".
ארבע שנים בכלא המצרי. תחשבי מה זה.
שאלתי אותו. הוא אמר שכבר הרבה זמן לא היתה לו התפרצות כזו. שהוא חשב שזה עבר לו.
בגלל זה הוא הסכים לבוא איתם לחדר בריחה.
הסתכלנו עליהם יחד, במסכים. האמת שהם הסתדרו לא רע בלעדיו.
פתרו יפה את הרמזים. במיוחד האישה.
בשביל להסיח את דעתו, שאלתי אותו עליה. מתברר שזאת אשתו השנייה. הראשונה חיכתה לו כל הארבע שנים של השבי. אבל כמה חודשים אחרי שהוא חזר, עזבה אותו. אני לא מאשים אותה, הוא אמר לי. השתניתי לה. לא חזרתי אותו בן אדם. זה מה שקורה כשאתה סגור בחדר יותר מדי זמן. נורית, הוא הצביע על האישה השנייה, ידעה מההתחלה שזה הדיל. ולא נבהלה.
הסתכלנו עליה ביחד במסך. מכנסי דגמ"ח. שְׂער שיבה קצר ועגילים גדולים. יפים כאלה. היא בדיוק נכנסה עם הנכדים לחדר השני. זה החדר הכי קשה. כי כדי שכל הכדורים יעלו למעלה בצינורות, לחץ האוויר בכולם צריך להיות שווה. ובדרך כלל לוקח לאנשים זמן לעלות על זה. הנכדים הסתובבו בחדר וניסו לאסוף רמזים. והוא אמר, היא נותנת להם צ'אנס לגלות לבד. שאלתי אותו, איך אתה יודע? והוא אמר, בכל זאת אני מכיר אותה קצת. אתה רואה איך היא שמה את הידיים על המותניים ומחייכת?
הסתכלתי. בדרך כלל אנשים ששמים את הידיים על המותניים עושים את זה בקטע קשוח.
אצלה זה היה יותר בכיוון של: אני מחכה. אני סומכת עליכם. יש לי את כל הזמן שבעולם.
בזמן שהנכדים שלו חיפשו את הברז האחרון, הנסתר, הוא אמר: ככה היא עמדה אחרי הלילה הראשון שבילינו יחד. אני התלבשתי מהר וניסיתי לברוח מהדירה שלה בלי שהיא תשים לב, ואז היא קמה מהמיטה ונעמדה מולי, עירומה, עם הידיים על המותניים, ואמרה לי: זה לא כלא פה, ואתה לא צריך לברוח. אתה תלך מתי שאתה רוצה, ותבוא מתי שאתה רוצה, ובסוף אתה תישאר.
הנכדים שלהם קלטו סוף־סוף את הטריק: שצריך לסובב את הברזים בחצי כוח. ורק אז זה מצליח.
כל הכדורים טיפסו בצינורות, והדלת לחדר הבא נפתחה בפניהם.
הוא אמר, אתה רואה. אתה רואה שהיא צדקה.
ושתה מכוס התה שלו. בלגימות ארוכות כאלה.
כפות הידיים שלו כבר הפסיקו לרעוד.
ואז — סיפרתי לו עלייך קצת. לא יודע למה. אולי זה שהוא נפתח בפניי ככה גרם לי להיפתח בפניו. זה היה אחרי הדייט השני שלנו. ישבנו ב"בנדיקט" עד הבוקר, זוכרת? אבל כשבאתי לנשק אותך באוטו, הפנית לי את הלחי.
אמרתי לו, תשמע, נראה לי שפגשתי את אהבת חיי. אבל בכלל לא בטוח שהיא בקטע.
תיארתי לו אותך. אמרתי שאת קוראת הרבה ושקידמו אותך בעבודה וחוץ מזה את מתנדבת עם נערות בסיכון וכל זה.
והוא אמר לי: היא באמת נשמעת מיוחדת.
אמרתי לו: אבל אני לא יודע מה לעשות איתה. מצד אחד היא הפנתה לי את הלחי כשבאתי לנשק אותה באוטו אתמול, מצד שני היא אמרה שהיא ממש תשמח להיפגש עוד פעם.
ואז הוא אמר: תן לה. והשתתק. ולגם מהתה.
אמרתי לו, מה תן לה, מה לתת לה, מה זאת אומרת.
והוא אמר, היא בוחנת אותך עכשיו, ילד. זה מה שקורה. זה מה שתמיד קורה בהתחלות. אנשים בוחנים אחד את השני, אוספים רמזים אחד על השני.
אמרתי לו, אני לא מבין, על מה היא בוחנת אותי?
והוא אמר, אם אתה מכבד את הרצונות שלה. אם אתה מוכן לתת לה לקבוע. את הקצב. את החוקים. אז תן לה.
אמרתי לו: או קיי. הבנתי. אבל... בעוד חודש יש לה יום הולדת. ואין לי מושג מה לתת לה מתנה. אני רוצה לשמח אותה. היא חשובה לי הבחורה הזאת. כולה קסם. אתה לא מבין.
ואז הוא אמר: תן לי לחשוב על זה. כאילו שזאת הבעיה שלנו, שלי ושלו, ולא רק שלי. כאילו אנחנו מכירים כבר שנים, ולא נפגשנו לפני חצי שעה.
בינתיים המשפחה שלו פתרה הכול ועלתה על סירת גומי וניצלה מהטביעה של הטיטניק ויצאה מהחדר בריחה. הנכדים רצו אליו וחיבקו אותו. והוא חיבק אותם חזרה. ואז הוא ניגש לאשתו והעביר יד על השיער הקצר שלה, והיא שאלה מה שלומו והוא אמר, טיפלו בי פה יפה, וסימן בראשו לעברי, ושניהם אמרו לי תודה והוא שילם ורצה לתת לי טיפ גדול אבל אסור לנו טיפים אז אמרתי לו שאסור. וזהו. הנכדים הכינו שוקו טו גו, ואז נפרדנו כידידים ולא חשבתי שאני אראה אותו יותר ופתאום אתמול הוא מגיע לחדר.
ישר זיהיתי אותו. ברור. בגלל הזקן של הרצל.
ומה הוא אומר לי? העניין של המתנה. ל... בחורה שלך, ילד, זה עוד אקטואלי?
אמרתי לו: לא רק אקטואלי. דחוף. היום הולדת שלה בשבוע הבא.
ואז הוא מוציא את הספר הזה, ומספר לי סיפור שנשמע לי מומצא. אבל אחר כך בדקתי בגוגל ומתברר שזה סיפור די ידוע. כשהם היו בשבי המצרי, אחד מהם קיבל בחבילה של הצלב האדום את הספר "ההוביט" באנגלית. הם העבירו את הספר מאחד לשני, אבל היו גם כאלה שלא ידעו לקרוא אנגלית, אז הם החליטו שאלה שכן יודעים אנגלית יתרגמו את הספר בשביל אלו שלא יודעים. זמן לא היה חסר להם. בכלא. אז הם עבדו על זה. התפקיד שלו ספציפית היה לשפר את העברית, ככה שהתוצאה תזרום כמו במקור ולא תישמע כמו תרגום. זה החזיק אותם בחיים ארבע שנים, את מבינה? הקבוצה הזאת שהיתה בכלא המצרי, בגלל שהם עבדו על ה"הוביט", יצאו ממנו הכי פחות משוגעים מכל הקבוצות של השבויים. שרוטים כן. כולם. אבל לא משוגעים.
הייתי עוד קצת בהלם מהסיפור הזה —
ואז הוא שואל אותי: איך קוראים ל... אהבת חייך הפוטנציאלית?
ואני אומר לו: נגה.
והוא אומר, שם יפה. ואומר, רק מאיך שאתה אומר את השם שלה אפשר לשמוע כמה אכפת לך ממנה.
ואז הוא שאל אם את נגה עם ו' או בלי ו'. ואמרתי לו, בלי ו'.
והוא כתב לך הקדשה בעמוד הראשון. הנה, תראי.
נגה, מזל טוב.
הדמיון הוא הבריחה הכי טובה,
וחופש זה לא ההפך מאהבה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"לב רעב", אשכול נבו, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 304 עמודים.
בשיתוף עברית
