הקולנוע הישראלי, ולא רק הוא, מציע בשנים האחרונות כמה סרטים העוסקים בתיירות שואה ובמסעות שמובילים אל מחנות ההשמדה בפולין. "המשלחת", "חדר משלו", "קרוב אלי", "יוני אפס", וגם "טיול שורשים" ו"איפה אנה פרנק" – כולם עסקו בחזרה כזו או אחרת אל הזיכרון והמקום, על פי רוב מעמדה ביקורתית הבוחנת את הרלוונטיות של הזיכרון לימינו. סרטן של האחיות דנה ורותו מודן, "הנכס", המבוסס על רומן גראפי עטור-פרסים (בהם פרס אייזנר היוקרתי) שכתבה ואיירה רותו ב-2013, הוא תוספת שנונה למגמה המעניינת הזו.
"הנכס" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
קראתי את הרומן הגרפי ממש לאחרונה, ליתר דיוק ימים ספורים לפני שצפיתי בסרט, והופתעתי מהאופן שבו הוא מצליח להעביר מורכבות רגשית באיורים פשוטים כל כך. הדמויות, יהודיות ופולניות, אינן מעוצבות בקווים שטחיים והשואה, באופן מפתיע, היא לא לב הסיפור. אדרבא, בסצנה מפתיעה, ברומן ובסרט, עדה הדמות הראשית - מיקה, המגיעה עם סבתה לוורשה - לאקציה באחד מרחובות הבירה הפולנית. היא עצמה מועלית יחד עם יהודים אחרים למשאית האמורה להסיע אותם למחנות, רק כדי לגלות שמדובר בעצם בשחזור מטעם אגודה יהודית מקומית. זהו, כמדומה, הרגע המשמעותי היחיד שבו ישנה התייחסות לשואה, וגם זה קורה בסצנה שמתבוננת במידה לא מבוטלת של ביקורתיות בפעולות ההנצחה שיש בהן לעיתים משהו תוקפני.
שתי גיבורות "הנכס" הן מיקה (שרון סטרימבן) וסבתהּ רגינה (רבקה מיכאלי) המגיעות לוורשה לכאורה כדי לטפל בהשבתו לרשותן של נכס משפחתי שהולאם בתקופת המלחמה. בפועל, מסתבר, מטרתה של רגינה היא אחרת, וכדי שלא לחשוף יתר על המידה נציין רק שהשבוע בו מבלות השתיים בוורשה מפגיש אותן עם גבר מקומי מעברה של הסבתא (השחקן הוותיק אנדז'יי סוורין, שהופיע ברבים מסרטיו של אנדז'יי ויידה), ועם מדריך תיירים צעיר שהוא גם צייר קומיקס (פיוטר פאצ'ק). משתתף נוסף במסע הוא קרוב משפחה ערמומי (אורי הוכמן), שדמותו קצת מזכירה את זו של מר פיקס הנכלולי מסדרת הטלוויזיה המצוירת "מסביב לעולם ב-80 יום".
יתר על כן, בהדרגה מתברר שנושאו של הסרט אינו שואה אלא קשור בסוד ששומרת עמה רגינה (ומבוסס אכן על סיפור אמיתי הקשור למשפחת היוצרות). כך הופך הסרט למסע רגשי המקרב בין הסבתא ונכדתה, מסע המחבר בין העבר וההווה ובין המתים והחיים, והופך את המוות לכוחו המניע של המסע הזה ולאופציה של השלמה. באופן לא מקרי, סצנת השיא של הסרט מתרחשת בגרסה הפולנית של יום המתים המקסיקני (הזכור לצופי "קוקו" וקוראי "מתחת להר הגעש"), בבית קברות המואר באינספור עששיות, ובו מתערבבים זיכרון השואה, הסיפור המשפחתי והפיוס בין יהדות ונצרות באופן מוצלח בהחלט.
"הנכס" עוסק במוות בדרך שהיא קומית ובלתי צפויה. הוא נפתח במטוס, בעוד אחד מאותם "מסעות חיים" שאליהם יוצאים תיכוניסטים שמעייניהם נתונים לדברים אחרים ("המשלחת" של אסף סבן תיאר זאת מאוד יפה), ומי שאחראי עליהם הוא מורה (יוסי מרשק בהופעת אורח) שהדיאלוגים בפיו הם אוסף של בדיחות מדי צפויות על תיירות מחנות ההשמדה. הסרט, כאמור, נחתם בבית קברות, בסצנה לילית קסומה, וגם המוטיבציה למסע של הסבתא עם נכדתה מתבררת כקשורה למוות ופרידה. אחד הדברים היפים בתסריט שכתבו דנה ורותו מודן הוא מערכת היחסים ששבה ופורחת מחדש בין רגינה והקשיש הפולני שאינה דומה לעוד סיפור של אהבה בשלכת. בסצנה מצוינת הם הולכים יחד לפוטופלסטיקון של ורשה, מתקן דמוי תוף ענק שהוקם בתחילת המאה שעברה לצפייה בשקופיות ישנות. זהו רגע רומנטי מרגש שבו הם משחזרים את העבר המשותף באופן שאינו נתפס כמאולץ.
הסרט אינו נרתע מלגעת גם בהיבט האינסטרומנטלי של המלחמה. צאצאים השבים לפולין במטרה להניח את ידיהם על מה שהיה פעם נכסי משפחה. כאשר מיקה משוכנעת שבבעלות המשפחה נכס יקר מאין כמותו בוורשה – קשה שלא להזדהות עם התלהבותה, ובה בעת לחוש בביקורת שהאחיות מודן מעבירות, באמצעות דמות נוספת, על מה שנתפס בעיניהן, גם, כתאוות בצע ישראלית. לזכותו של הוכמן, שחקן מצוין שמגלם את הדמות הזו, ייאמר שהוא משחק אותה כאילו יצא מהרומן הגראפי עצמו, מה גם שהוא דומה פיזית לדמותו המאוירת. הסרט גם מיטיב לתאר את הדינמיקה שבין רגינה ונכדתה, שכל אחת מהן יוצאת למסע משלה בוורשה.
"הנכס" מצליח גם בזכות העיצוב האמנותי של סופו באזגדזה (צילומי הפנים נערכו בגיאורגיה), להיראות קצת כמו ציורי קומיקס שניעורו לחיים. אלה מעניקים לו צביון של ריאליזם פנטסטי ההולם מסע אישי-משפחתי במרחב עירוני שמתקיים על קו התפר שבין זיכרון וממשות. הסצנה שבה מגיעה רגינה לדירה שבה התגוררה ומגלה בה עתה את המשפחה הפולנית שמנהלת בה מסעדה חשאית מטעינה את הסרט באותה רוח פלאית. דנה מודן, שזהו סרטה הארוך הראשון, מפגינה יכולת ראויה להערכה בתרגום של הטקסט הגראפי לעולם הקולנועי.
הליהוק עצמו הוא הברקה: מיכאלי שלא הופיעה בתפקיד ראשי בקולנוע מאז הופעתה הנפלאה ב"חסד מופלא" של עמוס גוטמן לפני יותר מ-30 שנה, מעצבת דמות נוגעת ללב, גם אם לאוזן הלא-מיומנת היא לא ממש נשמעת כמו פולניה (לטעמי, היא הייתה צריכה לקבל את פרס האופיר השנה); שרון סטרימבן, שהייתה עד כה אלמונית לחלוטין עבורי, היא תגלית אמיתית, והמסע שלה בפולין מזכיר את אליס בארץ הפלאות; ואנדז'יי סוורין, איקונה של הקולנוע הפולני, מרגש מאוד בדמות הגבר שתפקידו בסיפור על הנכס המשפחתי מתברר בהמשך. "הנכס" הוא עוד סרט ישראלי מוצלח מאוד שמוקרן בימים אלה על המסכים שלנו, ויש לו פוטנציאל להפוך ללהיט מקומי.
