בשיתוף עברית
״אני מאמין בצדק, אך בין הצדק לאמי, אבחר באמי.״
אלבר קאמי
כשצפריר ראה מרחוק, בקצה השדרה, את האור המהבהב של ניידת המשטרה, הוא ידע שזה מגיע, שזה בא. גל הכאב שחלף בו כמעט הסתיים בעווית של הקאה משום שמאז ומעולם כל התרגשות נתנה את רישומה קודם כול בקיבתו הרגישה. אבל להפתעתו, המכונית שנסעה לאורך השדרה עברה מתחת לחלונם — הם גרו בקומה השנייה — והמשיכה לקצה הרחוב. שם פנתה שמאלה, לכיוון המרכז המסחרי, ונעלמה. לרגע נראה כאילו השוטר, ממקום מושבו ליד ההגה, שולח לעברו מבט קצר ברגע שחלף שם. כך שצפריר, אף שהסיט את פניו במהירות, לא היה בטוח שלא הבחינו בו, מבעד לחרכי התריסול. אבל עכשיו, אחרי שהסתלקו להם, בלי לטרוח כלל לעצור, היה נדמה לו שאת כל זאת ראה רק בדמיונו.
יום קודם לכן חזרה אמו נסערת מן ההיפר־שוק. היא התעקשה לנסוע לשם, לאחד מאותם מסעות קנייה חסכוניים שעשתה מדי פעם, קמה לשם כך השכם בבוקר, לפני העבודה, בשעות שאפילו כלב עדיין לא מסתובב בחוץ, כפי שאמרה. זאת אף שהמצב הכלכלי שלהם בהחלט לא חייב זאת. הקצבה ששילם הביטוח עבור אביו היתה מספקת, זאת ידע צפריר, גם בלי המשרה שלה בחברת המתנ״סים, אבל אמא שלו היתה אישה שעשתה את הדברים בדרך שלה. צפריר זכר במעומעם ויכוחים קולניים שלה עם אביו, עוד לפני שהוא דעך ונחלש מכדי לענות לה, שהסתיימו תמיד, כך התרשם, בתבוסתו.
להפתעתו, אחרי ששבה אתמול במכוניתה ממסע הקניות שלה — הוא, מחדרו, זיהה את קול המנוע — לא נשמע כצפוי קול צרצורו של השלט־הרחוק לנעילת הדלתות. צרצור חד, כפול, בניגוד לזה, המתנגן יותר, של השכנים שמתחתם. האם עד כדי כך מתארכת הוצאת המצרכים מתא המטען? מה כבר יכלה לקנות שם? הוא עזב את המחשב שלו וקם והציץ החוצה. אמו עמדה שם, סמוך לכניסה הצדדית למשרד המהנדסים שבקומת המרתף ושטפה את המכונית בצינור שהיה מוחבא בין השיחים.
צפריר הופתע. מעולם לא ראה את אמו שוטפת בעצמה את המכונית, ודאי לא בשעה הדוחקת שלפני העבודה. היא עשתה זאת, מדי פעם, בתחנת הדלק הקרובה, לאחר שעות העבודה, במתקן לשטיפה אוטומטית. שם שילמת חצי מחיר אם תדלקת מעל לסכום מסוים, והיא תמיד עברה את הסכום הזה. עכשיו עמדה בגבה אליו והתיזה זרם מים ישר לחרטום המכונית, ונתזים ששבו מן המכונית פגעו בפניה, כי היא מחתה אותם פעם־פעמיים בכף ידה. אבל היא לא הסתפקה בכך, אלא שמטה את הצינור ארצה ורכנה והוציאה מן המארז שבתוך המכונית ממחטת נייר. תוך כדי כך פנתה לכיוונו. הוא מיהר לסגת, להקטין עוד יותר את הרווח בין חרכי התריסול ואת התריס הקטן, הפונה מזרחה, להגיף לגמרי. עכשיו, בבטחה היחסית של האפלולית שירדה על החדר, יכול היה לעקוב אחריה כאוות נפשו.
הוא ראה אותה בוחנת את הפנס הקדמי, מתיזה מים ושבה ובוחנת. הכול בתנועות חדות, חטופות, כמו שהיא נראית כשהיא מתוחה, או עצבנית מאוד, מחכה לטלפון מגבר שיצאה איתו זמן מה ועכשיו הוא מבריז לה.
צפריר היסס אם לרדת אליה, להציע עזרה, אבל היתה לו הרגשה שהוא לא יהיה לגמרי רצוי שם. אמו ידעה לעורר בו את התחושה הזו לעיתים. כמו שבפעמים אחרות היתה יכולה להיצמד אליו באיזה חיבוק מופרז, חזק עד כאב, ולמלמל, בצרפתית דווקא, דבר שטות כמו: ״אהוב פצפון שלי," או: "הגבר הקטן של חיי.״
כשעלתה הביתה, כעבור כמה דקות, הכין לה, בטרם תצא לעבודה, כוס קפה עם הרבה חלב וחצי כפית סוכר, כמו שאהבה. לצדה הניח, על פי בקשתה, פרוסה עם חמאת בוטנים. אף שהוא אישית התנגד לכך — בזמן האחרון השמינה כמו חזירה.
״עוד תצטערי על זה,״ אמר לה, ״לעלות במשקל הרבה יותר קל מלרדת.״
כשנרגעה קצת, כי היה ברור שהיא עצבנית ומתוחה, אמר: ״ראיתי ששטפת את המכונית.״
זה היה הימור, כי היא לא אהבה את המנהג שלו להציץ לרחוב מבעד לחלון וכינתה אותו ״מציצן״ בשל כך. אבל הפעם היא זו שהסמיקה ואמרה: ״מישהו נכנס לי שם במכונית בחניה.״
מששתק עוד רגע, מנסה להבין מה הקשר, הוסיפה ברוגזה: ״נמאס לי ממנה, אני רוצה למכור את המכונית המחורבנת הזו.״
גם זה היה חריג, כי רק לעיתים רחוקות ניבלה אמו את פיה בנוכחותו.
בשל כל העיכוב הזה הטילה עליו אמו, שנחפזה לעבודה, לעשות במקומה מה שבדרך כלל עשתה בעצמה — להפריד בין נתחי השניצלים בטרם הקפאתם. הקצב מן ההיפר־שוק ארז אותם בחבילה של חמישה, עם ציפוי ניילון דק ביניהם, והוא, בניגוד לאמו, לא היה מסוגל להפריד ביניהם כשהם קפואים. עכשיו, בעודם רכים, ניתן לבודד כל אחד לחוד בשקית ניילון ובצהריים להוציא לו אחד נפרד ולטגן אותו בפירורי לחם וביצה.
משחש במגע הדביק, הרירי, החלקלק, של נתחי הבשר, נדחה ונמשך אליו בו זמנית, מיהר לצלצל אליה.
״זה מגעיל,״ התאונן.
הוא הרגיש שהופתעה. הוא לא היה ילד מפונק ותלונות כאלו לא התאימו לו, אבל הוא נענה לדחף הפתאומי שאחז בו לדבר איתה מיד, לשמוע שוב את קולה.
״תתגבר, אתה חושב שאמא תמיד תהיה לידך כדי לטפל בך?״
מאז שאביו נפטר זה היה אחד המשפטים הקבועים שלה. מדוע נדמה היה לו שהפעם אמרה זאת בטון נסער יותר מתמיד?
למחרת, כשקם משנתו, אמו כבר הלכה לעבודה. עיתון הבוקר שהיה מונח בדרך כלל על המקרר, אחרי שקראה אותו עם קפה הבוקר שלה, נמצא, לאחר חיפושים, על הרצפה עמוק מתחת למיטתה. כמנהגו סקר בחטף את הכותרות הראשיות, הקדיש מספר דקות למדור הספורט, קורבן הכרחי למי שרוצה לשמור על איזה שהוא מעמד בין ילדי הכיתה ואפילו, מה שלא עשה בדרך כלל, עיין ברפרוף בעמודים הפנימיים. באחד מהם ראה תמונה של אישה שנראתה לו מבוגרת מאוד, ומכל מקום, מבוגרת בהרבה מאמו. אם הוא, שלא מזמן מלאו לו שתים־עשרה, היה מוגדר בפי כל כילד, על זאת אפשר היה להגיד בביטחון — זקנה. ואכן, מעל לתמונה התנוססה הכותרת: קשישה נהרגה בתאונת פגע וברח בדרך לניחום אבלים. בגוף הידיעה הקצרה הוזכר מקום התאונה: מעט אחרי הכיכר החדשה שבנו ביציאה מהשכונה של יוצאי הצבא. אמו אמרה שתקעו שם את כל הפנסיונרים של הצבא. מה שנשמע לצפריר מוזר כי פנסיונרים הם אנשים זקנים מאוד — אביו דיבר לפעמים על היום שכבר יֵצא לפנסיה וברור היה שמדובר בעוד שנים רבות — וההורים של כמה ילדים מהכיתה שלו שגרו שם לא נראו לו מבוגרים בהרבה מאמו, שעליה לא היה אפשר להגיד בשום אופן שהיא זקנה. מכל מקום, זה לא רחוק כל כך מפה ואי אפשר לנסוע מן ההיפר־שוק לכיוון הבית שלהם בלי לעבור שם. צפריר חשב על כך כמעט מיד, כי על פי העיתון, מישהו, כנראה עד ראייה שלא הזדהה בשמו, דיווח למשטרה שהמכונית הפוגעת היא טויוטה לבנה.
בדיוק כמו המכונית שלהם.
באינטרנט היה דיווח זהה כמעט לזה שבעיתון. חוץ מזה שבאינטרנט האישה הקשישה לא היתה בדרכה לניחום אבלים, אלא לבקר חברה חולה. ברדיו, בחדשות, לא אמרו על כך מילה, אבל בצהריים, בתוכנית אקטואליה שהמחנכת ביקשה שיאזינו לה מדי פעם במהלך החופש הגדול, וינהלו יומן על כך לקראת החזרה ללימודים, דיבר מישהו שהכיר אותה. בגלל שהיה בשירותים צפריר החמיץ את ההתחלה, אבל מן ההקשר הבין שמדובר כנראה בבן מבוגר שלה, שאמר שאחרי שאמו נדרסה, היא שכבה כמה זמן לצד הכביש, לשם עפה מן החבטה שספגה, בלי שאיש ראה אותה בכלל. לו הנהג שפגע בה היה עוצר ולוקח אותה מיד לבית החולים אולי החיים שלה היו ניצלים.
״היא היתה אישה טובה,״ הוא אמר בקול חלש, ״זה לא הגיע לה.״
צפריר נכנס לאתר הצ'ט הרגיל שלו ואחרי שהחליף כמה דברים שגרתיים עם שניים־שלושה מן המשוחחים הרגילים, זרק את הפצצה:
״אני חושב שאמא שלי הרגה מישהי.״
בדיון שהתפתח, אחרי שהוסיף עוד פרטים, היו הדעות חלוקות. , Fire הסטודנט לתקשורת ממכללת הנגב, אמר שזה הגורל של האישה שמתה ואין מה לעשות. מישהי, חדשה לגמרי, שהזדהתה בשם Crown הציעה לו לספר על כך לאביו, Doc. התלמיד מבית הספר לספרות בביירות, אמר: ״סבתא שלי מתה פתאום בשינה ואמא שלי אף פעם לא סלחה לה על זה.״ אבל מי שהכריע, כרגיל, היה J.F.K מקנדה, שהציג עצמו כנער בן שש־עשרה, שנה יותר מן הגיל שייחס לעצמו צפריר ברשת, אבל על פי סימנים שונים חשדו צפריר והאחרים שמדובר במישהו מבוגר בהרבה.
״אמא שלך ביצעה פשע מלוכלך והיא צריכה לשלם על זה.״
דווקא משום שראה אותם עוברים ברחוב למטה, עם האור המהבהב הכחול שלהם, ולא עוצרים, לרגע לא חשב שזה הם כשעשר דקות מאוחר יותר צלצל מישהו בפעמון הדלת. אמא שלו, שהיתה כבר כמעט בדרך החוצה, לפגישה של אחרי העבודה עם חברה, אמרה: ״מי זה יכול להיות?״ ופתחה את הדלת לרווחה, בעוד שעליו אסרה לעשות זאת בלי לברר קודם לכן במי מדובר.
מחדרו שמע קול של גבר, קול נמוך וחטוף מכדי שיבין את הנאמר. ואת אמו בטון חד, גבוה הרבה יותר, אומרת: ״אני רואה.״
כך שמה שהאיש אמר היה כנראה מילה אחת: ״משטרה.״
מן המכונית שלה למטה, בטרם התניעה ונסעה בעקבותיהם, היא נעצה מבט בתריס שלו. היה ברור לו שהיא יודעת שהוא שם.
כשחזרה, עם חשכה, כעבור למעלה משעתיים, אחרי שטלפנה אליו קודם לכן, אבל לא מסרה שום פרטים על מקום הימצאה, הביאה לו פיצה.
הוא סיים בקושי, תחת עיניה הבוחנות, חצי משולש, והפסיק בתואנה שכבר אכל ארוחת ערב, אף על פי שלא טעם כזית עד שבאה.
״המשוגעים האלה חשבו שהרגתי איזו זקנה. מישהו, הם לא רצו להגיד לי מי, הלשין עלי.״
בקול ניחר, אבל בפנים אדישות ככל שמסוגל היה לשמור אותם כך, אמר: ״ואיך הם שחררו אותך?״
״הם הסתכלו וראו שאלו סימנים של מכונית אצלי, לא של שום זקנה.״
ואחרי רגע הוסיפה: ״אם רק הייתי יודעת...״ אבל היא לא פירטה מה.
ובטון אחר לגמרי שאלה: ״ולאן אתה נעלמת כשהם באו? קראתי לך וקראתי לך ולא ענית וגם בחדר שלך לא היית.״
והוא, מגמגם, השיב: ״התחבאתי מתחת למיטה. חשבתי שהם באו לאסור אותי, על זה שלא הלכתי לבית הספר.״
״אם כבר,״ אמרה, ״הם יאסרו אותי על זה.״
זמן מה לפני היציאה לחופש הגדול, אחרי שמישהו הרביץ לו, ולא בפעם הראשונה, והמנהלת לא הסכימה להרחיק את המרביץ מבית הספר, אמא שלו הודיעה שהיא לא שולחת אותו לשם עד שהעניין יטופל. לכן בימים האחרונים של השנה הקודמת הוא שהה בבית בעוד כל חבריו לכיתה לומדים.
״אני לא אתן להם לקחת אותך,״ והוא חיבק אותה במין טירוף, לפת את גווה החם, החזק, וחזר ומלמל לתוך חיקה: ״אני לא אתן להם לקחת אותך.״
הטלפון צלצל.
היא האזינה ופניה האפירו.
״מה קרה?״
״הם רוצים שאני אבוא,״ אמרה, ״עכשיו הם רוצים לקחת את המכונית לבדיקה במעבדה.״
ובפנים שכבר ניטל מהם צבעם לחלוטין אמרה: ״בגלל איזו זקנה שלא מסתכלת לאן היא הולכת אתה תישאר בלי אמא שלך.״
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"ארצות הקור", חיים לפיד, פרדס, 190 עמודים
בשיתוף עברית
