מעמדו הכמעט-מיתי של הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר נשען בעיקר, אם לא בלעדית, על החזון היצירתי העצום של סדרת סרטי "מקס הזועם", בכיכובו של מל גיבסון. שלושת הסרטים הראשונים (מ-1979, 1981 ו-1985) עיצבו עולם אפוקליפטי שהשפיע על אינספור סרטים שהופקו בעקבותיהם. עם חזרתו אל הדיסטופיה הזועמת ב-2015, ב"מקס הזועם: כביש הזעם", כמו ברא מילר את העולם הזה מחדש, עם שחקנים חדשים ודמויות חדשות שהמרכזית בהן, פיוריוסה, זוכה עתה לסרט משלה בשם זה.
3,000 ימים של כמיהה
ולא באה ההקדמה הזו אלא לומר, שהסרטים שיצר מילר בין לבין, בהם הפנטזיה הפמיניסטית "המכשפות מאיסטוויק" (1987), המלודרמה המשפחתית "השמן של לורנצו" (1992), ואפילו סרט האנימציה שזיכה אותו באוסקר, "תזיזו ת'רגליים" (2006), היו, איך לומר, לא יותר מסבירים. מילר הוא בשיאו כאשר הוא מביים מרדפים של כלי רכב מפלצתיים בשמש הקופחת בלב המדבר. סרטו החדש והמדובר, "3,000 שנים של כמיהה" (Three Thousand Years of Longing), רק מחזק את הקביעה הזו.
"3,000 שנים של כמיהה" הוא מה שנקרא פרויקט של תשוקה עבור מילר, שרכש את הזכויות לסיפור קצר מאת הסופרת הבריטית א"ס ביאט בשלהי שנות ה-90 ומאז נע בינו לבין תכנונו לחזור אל עולמו של מקס הזועם ב"כביש הזעם". על-פניו מדובר בפנטזיה רומנטית המהדהדת את "הברון מינכהאוזן" ו"סיפורי אלף לילה ולילה". משהו בעל עושר ויזואלי שנועד לבמאי "בעל חזון". קשה שלא להיזכר בכמה מסרטיו של טרי גיליאם כשצופים בסרט, ובה בעת ליהנות מהמחשבה על האינטימיות המתקיימת פה בין שתי דמויות, גבר-שד ואישה, שמנהלים שיחה ארס-פואטית כשהם לבושים בחלוקי אמבטיה בחדר מלון. אבל עד כמה שמשתדלים – והו, איך שהשתדלתי – הסרט הזה פשוט הולך ונעשה מייגע ככל שהוא מתקדם. ואי-אפשר אפילו להאשים את אורכו, שעומד עד 108 דקות בלבד.
ההתחלה, כאמור, מבטיחה. טילדה סווינטון מגלמת חוקרת ספרות בריטית המתמחה בפולקלור ובמיתוסים. במהלך ביקור אקדמי באיסטנבול היא נקלעת לבאזאר הגדול ושם, באחת החנויות, היא רוכשת בקבוק עתיק שבו כלוא במשך אלפי שנים שד דמוי אדם, ג'ין בפולקלור הערבי, שבוקע מתוכו בדמותו האימתנית של אידריס אלבה, בחדר האמבטיה במלונה. בניגוד לסיפורי פולקלור נוסח "אלאדין", לא מדובר במסע הרפתקאות שאליו יוצאים הג'ין והגברת, וגם לא במספר הטיפולוגי של שלוש משאלות שהוא מגשים עבורה כאמצעי להשתחרר מהכלא הצר שנכפה עליו. אדרבה, חיש מהר השניים מוצאים עצמם יושבים בחדר המלון בחלוקים הלבנים המוכרים, וזוללים ממתקים טורקיים מפתים (לפחות לחובבי הפיסטוק), תוך כדי שהג'ין מגולל באוזני הגברת את הרפתקאותיו מחוץ לבקבוק החל מימי שלמה המלך ומלכת שבא (שהייתה מאהבתו לפני שהגיע החכם באדם וכלא אותו בבקבוק), ודרך ארמונות שליטי האימפריה העות'מאנית.
התנועה בין הסיטואציה האינטימית למרחב האפי של סיפורי הפנטזיה יוצרת חוויה משונה אך אפקטיבית. לפחות עד שהסיפורים מתחילים לחזור על עצמם ונעשים מייגעים - וזה, למרבה הצער, מגיע די מהר. הסרט מציע פרפרזה מעניינת על פניו לסיפורו של אלאדין (שמה של הדמות שמגלמת סווינטון, אלת'יאה, אינו נעדר כוונה), שבה נשים לאורך ההיסטוריה הן אלה ששולטות בג'ין – ומשחררות אותו מכלאו. פילגש בארמונו של סולימאן הראשון מנצלת, אך לא עד תום, את מכסת הבקשות שלה כדי להרות לסולטן, ומאות שנים מאוחר יותר תבקש ממנו צעירה טורקייה אחרת הנשואה לסוחר קשיש להעניק לה ידע. שתי הבקשות מבטאות ייצוגים שונים של כוח נשי – שליטה באמצעות יורש לכתר והשכלה – המשתנה בהתאם לנסיבות ולזמנים, ומתגשם באמצעות הגבר השחור בעל הכוחות המאגיים.
ייאמר לזכותו של מילר - שכתב את התסריט יחד עם בתו אוגוסטה גור - שהוא מודע להקשרים הפוסט-קולוניאליסטיים שבתוכם פועל "3,000 שנים של כמיהה". בכל זאת, אנו עמוק אל תוך המחצית הראשונה של המאה ה-21, וייצוגים של גבר שחור שתובע מהאישה הלבנה לאפשר לו לממש את הפנטזיות שלה ובכך לגאול אותו מכלאו, עלולים להתקבל בעקמומיות פנים. אבל עלילותיו של הג'ין – רוב הסרט מובא למעשה בקולו, מה שהופך את הצפייה בו למאתגרת – הופכות אותו למי ששולט באמנות הסיפור, וכך נוצר איזה פער אירוני בין השליטה בנרטיב (המספר) והשליטה הנשית-לבנה ב"אחר", שמשחררת אך גם כולאת אותו.
ביקורות סרטים נוספות:
מהצד השני, זוהי דמותה של חוקרת ספרות ומיתוסים, כלומר מי שמגיעה ממקום של בחינה מפוכחת. יתר על כן, יחד עם הג'ין היא דנה, ממש כך, בתקפותם של סיפורים, בכוחו של הסיפור ובתשוקה שמניעה אותו. היא אפילו תוהה בינה לבינו עד כמה באמת הוא מסוגל להגשים את משאלותיה, האם היא באמת רוצה שמשאלותיה יתגשמו, ומהן בכלל. כל זה היה יכול להיות טוב ויפה לו השיח המודע לעצמו הזה היה מעלה תובנות מעניינות במיוחד. אבל הפטפטת בחדר המלון נהפכת די מהר למונוטונית, והמעבר אל הסיפורים עצמם, כאמור, אינו מציל את הסרט מקריסה. הם פשוט לא מלהיבים דיים, על-אף הרקע העשיר והססגוני. יש להעריך את מילר על שבחר ללהק שחקניות ושחקנים טורקיים ועל שהסרט בחלק לא מבוטל אף דובר טורקית – אבל אין בכך כדי להציל את מה שאין בו: נשמה.
הריחוק שמתקיים בין סווינטון לאלבה בסרט, האחת מייצגת אינטלקט והאחר רגש, אולי נכון להתנגשות התיאורטית שניכרת בו בין שני סוגי שיח, לכאורה סותרים. אבל מפעם לפעם במהלך הצפייה היית רוצה שהמפגש ביניהם יכיל יותר ניצוצות נוסח הקומדיה הרומנטית שמבוססת, אחרי הכל, על ניגודים בין גבר ואישה שהצופה יודע עוד לפניהם שהם נועדו זה לזו. אכן, חלקו החותם של הסרט המתרחש בלונדון הוא סוג של סיפור אהבה בין-גזעי בין הארצי והאלמותי, אבל היובש המכוון שבו הוא מסופר אינו מלווה בהומור ורגש (על אף הניסיון לעמת את סווינטון עם שתי שכנותיה הקשישות והזועפות, שמזכיר את האקסצנטריות של הקומדיות הבריטיות), והתוצאה כמעט נטולת חן.
"3,000 שנים של כמיהה", שמסתמן ככישלון קופתי מהדהד גם ביחס לתקציב ההפקה הלא מאוד גבוה שלו (60 מיליון דולר), הוא סיפור אגדה למבוגרים. אבל הוא נעדר קסם של ממש, תובנות בוגרות, ואפילו את היופי השמור לסיפור כאשר הוא מסופר היטב. למרבה האכזבה, זהו סרט מסורבל על חדוות הסיפור ועל היבטיה הגזעיים והמגדריים. מצידי, יכול היה הג'ין הזה לשוב אל הבקבוק שלו לעוד 3,000 שנים של כמיהה.
