"לרוב אין לי תאריכים למתי בדיוק התחלתי לכתוב ספר, אבל עם 'רילוקיישן' אני יכולה להגיד לך בדיוק איזה יום זה היה - 1 בספטמבר. היום הראשון של הבת שלי במערכת החינוך. כשנכנסתי לגן קלטתי שהעיניים שלי כל הזמן בולשות לצדדים; מי מהבנות החמודות עם הקוקיות מסוגלת להגיד לבת שלי משפט שירסק לה את הלב. איזה מהבנים שמשחקים כאן עלול לפגוע בה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מעין אינסטינקט טבעי אצל כל הורה.
"נכון, ובאמת כשיצאתי מהגן בבוקר ההוא, כולי במתח, קלטתי שלכל ההורים ברחוב יש את אותו מבט מודאג שהיה לי. מדהים שמעט מאוד מאיתנו שואלים את עצמנו: מה הסיכוי שהבריון הזה שכולם מפחדים ממנו, הוא דווקא הילד שלי? מה הסיכוי שמבין כל הגורים הרכים שמסתובבים כאן, דווקא הילד שלי הוא הזאב?"
4 צפייה בגלריה
איילת גונדר-גושן. ''נכנסתי לגן וקלטתי שהעניין שלי כל הזמן בולשות לצדדים''
(צילום: טל שחר)
עם השאלה הזו הלכה איילת גונדר-גושן — פסיכולוגית במקצועה ואחת הסופרות הישראליות המצליחות בעולם — לביתה וכתבה את ספרה הרביעי "רילוקשיין" (הוצאת אחוזת בית). הספר מגולל את סיפורה של לילך שוסטר, ישראלית שחיה חיים מושלמים בסיליקון ואלי. בעלה, מיכאל, הוא מנהל בכיר בחברת סטארט־אפ. בנה, אדם, הוא תלמיד מצטיין בתיכון יוקרתי. אבל הכל משתנה כשבן כיתה של אדם, נער מוסלמי בשם ג'מאל, מת במסיבת כיתה. לילך מתחילה לחשוד בטיב היחסים בין אדם ובין ג'מאל. היא הופכת למעין בלשית בעל כורחה, פוגשת את השדים הגזעניים שמסתתרים תחת הפי-סי.
עוד כתבות למנויים:
"כאמא, הדחף הבסיסי ביותר שלי הוא להגן על הילדים שלי", גונדר־גושן אומרת. "נדמה לי שכל הורה מרגיש שתפקידו להוות מעין חומה שתגן על הילד שלו מפני העולם שבחוץ. אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו מכל החיות הטורפות שמסתובבות שם, מהעבר השני של הדלת. אבל כמה מאיתנו שוקלים בכלל את האפשרות שהילד שלנו יהיה בתפקיד הטורף, ולא בתפקיד הקורבן?"
כמה באמת?
"כשחזרתי מהגן ביום ההוא עם הבת שלי, סיפרתי את זה ליואב בן הזוג שלי. ואז שאלתי אותו שאלה נבזית: נגיד שהיית יכול לבחור אם הילד שלך יהיה הבריון או הקורבן, מה היית בוחר? יואב לא הבין בכלל מה השאלה: 'ברור שאני מעדיף לגדל תוקפן על קורבן. תוקפן אתה יכול לחנך, קורבן זה לכל החיים'. התשובה הזאת היא תמצית הגבריות הישראלית בעיניי. ישראלית מאצ'ואיסטית. זה יושב על התחושה שאסור להיות חלש במזרח התיכון, זה ה־'לעולם לא שוב' שמקועקע עלינו מאז אושוויץ. הרעיון הזה שקודם נחזיר, אחר כך נדבר. וזה אולי הדבר הכי מטורף לגבי הטירוף הישראלי — שכולם בישראל בטוחים שהוא שפוי. ובגלל זה גם בספר, מיכאל בעלה של לילך, אומר שהוא מעדיף לגדל ילד אלים מאשר לגדל קורבן, כי ילד אלים יכול להפסיק להיות אלים, 'אבל קורבן זה לכל החיים'. נדמה לי שהאמירה הזאת של מיכאל מבטאת את רוח התקופה בעולם. בתרבות האינדיבידואלית של היום, אנחנו לא רוצים לגדל 'ילד טוב' אלא 'ילד שטוב לו'. כיום הורים לא כל כך עסוקים באיך לגדל ילד מוסרי אלא באיך לגדל ילד מאושר. ויהיו לזה השלכות".
את חושבת שהעניין הגברי-ישראלי הוא משהו תרבותי?
"אני חושבת שלא משנה לכמה זמן תוציא בן-אדם מישראל, אפילו אחרי 20 שנה המיליטנטיות הישראלית תישאר בו. נגיד השאלה 'איפה היית בצבא?' שהיא השאלה הכי ישראלית שיש, תמיד תעלה. שני ישראלים יכולים להיפגש על קרחון באנטארקטיקה, הם כבר 20 שנה גרים שם ברילוקיישן, מתישהו הם יגיעו לשאלה הזאת".
ואיך זה משפיע על הגיבורה שלך?
"היא בעצם המירה את החלום הישראלי הישן של 'ארץ חמדת אבות' בחלום הישראלי החדש, של 'לעשות את זה באמריקה'. זה אירוני בעיניי שהחלום הישראלי העכשווי הוא לחיות את החלום האמריקאי. המילה האנגלית 'רילוקיישן' נכנסה לעברית כפי שהיא, ללא תרגום. הגיבורה של הרומן, לילך, הגשימה את החלום הזה של רילוקיישן, והיגרה מישראל לאמריקה. היא חשבה שהמעבר הזה ישחרר אותה מהפוליטיקה הישראלית המדממת — אזעקות, מלחמות, המתחים של לגדל ילדים בישראל. יש מקום שהיא אומרת בספר שהיא מרגישה ביחס לישראל כמו אישה מוכה שמתגעגעת לגבר המכה, אבל יודעת שהיא חייבת להיות רחוק ממנו כדי להגן על הילדים. אלא שבפועל, לילך מגלה שגם אם במישור הגיאוגרפי היא עברה רילוקיישן, הרי במישור הנפשי היא לא מצליחה להשתחרר מהזהות היהודית-ישראלית שלה, היא עדיין מנוהלת על ידי אותם פחדים".
אבל אותה גבריות ישראלית היא גם מושכת?
"בספר הבן של לילך, אדם, מושפע מאוד מהמפגש עם אורי, ישראלי יוצא סיירת. אדם הוא אאוטסיידר בתיכון האמריקאי שבו הוא לומד, ילד כאפות, ופתאום הוא פוגש את הגבריות הישראלית הממגנטת הזאת, ויש בזה משהו מהפנט בשבילו. הוא רוצה להיות להיות הגבר שקודם יורה ואחר כך מדבר. החוויה של רילוקיישן היא לא רק חוויה גיאוגרפית אלא גם חוויה נפשית. פעם, 'לרדת מהארץ' הייתה מילת גנאי. היום תוך חצי דור זה התהפך. איזה ישראלי לא רוצה לעשות רילוקיישן. גם מבחינה תרבותית, החלום הישראלי הפך ללחיות את החלום האמריקאי. לילך רצתה לחשוב שהיא יכולה להוריד מעליה את הישראליות כמו שמורידים מעיל כשעוברים ממקום קר לחדר חם ונעים. בא לה להסיר מעליה את המעיל הכבד הזה של אלפיים שנות רדיפה. אלא שאז מגיע הרגע הזה, כשהיא קולטת שבבית ספר בקליפורניה מישהו ירד על הבן שלה בגלל שהוא יהודי. וזה שם בסימן שאלה את כל מה שהיא חשבה על הבחירה שלה לעזוב את ישראל. כי אולי היא הצילה את הבן שלה מהטירוף הישראלי, אבל היא חשפה אותו לטירוף מסוג אחר".
ואת מזדהה עם עמדת האישה המוכה של לילך?
"אני כותבת בעברית ואני לא רואה את עצמי מגדלת את הילדים שלי מחוץ לישראל. אני נטועה עמוק בתוך הישראליות, לטוב ולרע. סבא שלי נלחם להקים את המדינה ב-48'; דוד שלי, שאני קרויה על שמו, נהרג ברמת הגולן ב-73'. אני לא רואה את עצמי מתחפפת מכאן ב-2022. ומצד שני, אני ממש לא רוצה שהבן שלי, שעכשיו בן חמש, יצטרף למורשת הקרב המשפחתית הזאת בעוד 13 שנה. אני מאוד לא מסכימה עם המדיניות של ממשלת ישראל הנוכחית, אני חוששת שכולנו הולכים לשלם את המחיר של הקיפאון המדיני, אבל אני מעדיפה לגור כאן ולנסות לשנות את מה שמפריע לי על פני מעבר למקום אחר.
"המעבר שלנו כמשפחה לאמריקה היה הכרחי לכתיבה של 'רילוקיישן'. אמריקה היא הרבה יותר ממקום גיאוגרפי, אמריקה היא סמל. האימג'ים של אמריקה צרובים בתודעה של החברה שלנו עד כדי כך, שגם מי שמעולם לא דרך בקליפורניה או בניו-יורק יכול לתאר לך את המראה שלהן. כולנו גדלנו על להקות אמריקאיות, אנחנו קונים מותגים אמריקאיים, וכשאנחנו עושים אהבה אנחנו לא קוראים לזה 'לעשות אהבה' — בעברית — אנחנו קוראים לזה 'סקס'".
את הרילוקיישן עשתה גונדר-גושן עם בעלה, התסריטאי יואב שוטן, ושני ילדיהם. ההצעה הגיעה בעקבות ספרה השני, "להעיר אריות", אחרי שיצא בארה"ב הזמינו אותה כסופרת אורחת לסן-פרנסיסקו. את ההזדמנות היא תפסה בשתי ידיים, אך עם המעבר גם בלטה הזרות, כפי שהיא מתארת אותה, ביום-יום ובשפה. "בארה"ב יש שתי מילים שהן אוצר המילים שלך, 'אמייזינג' ו'פאק'. 'אמייזינג' היא אולי המילה ששמעתי הכי הרבה פעמים באמריקה. כשגרנו בקליפורניה מוכרות בחנות אמרו לי שהשמלה נראית עליי אמייזינג, אנשים אמרו לי שהרעיונות שלי אמייזינג, ולשמחתי, הגננות חשבו שהילדים שלי הם פשוט אמייזינג. התקופה שלי בקליפורניה הייתה ללא ספק התקופה הכי אמייזינג בחיים שלי. ואז מגיע הרגע הזה שבו את קולטת שבאמריקה יגידו לך שהעוגה שהכנת יצאה אמייזינג גם אם תשימי בה בטעות מלח במקום סוכר. תגיד מה שתגיד על הארץ, ישראל זה מקום שמדברים על דברים כפי שהם".
והפאק?
"בארוחת צהריים עם חברה שכבר שנים באמריקה, אמרתי פעמיים את המילה 'פאק', והיא אמרה לי את יודעת שאסור לך להגיד פאק כשאת מלמדת כאן באוניברסיטה. את יכולה להגיד F Word. אמרתי לה בטח שאני יכולה, הם סטודנטים בוגרים. והחברה ענתה, הם יגישו עלייך תלונה. עכשיו תחשוב על הצביעות, הרי מי שלימד את הישראלים להגיד פאק זה אמריקאים. ומתברר שאיפה שהמציאו את המילה אסור להגיד אותה. אז בתור סופרת, עדיף שאני אחזור לישראל, שהיא צפופה ומיוזעת אבל לפחות אתה מדבר בה על הדברים כמו שהם".
על אף שלישראל ולאופן שבו ישראלים תופסים את עצמם ואת החלום האמריקאי, יש מקום מרכזי בספרה החדש — "רילוקיישן" הוא הצלחה בין-לאומית. הספר כבר תורגם ל-16 שפות והגיע למקום החמישי ברשימת רבי־המכר בגרמניה. כשגונדר-גושן נשאלת על ההצלחה אצל קוראים שישראל לא בהכרח מעניינת אותם, היא מסבירה: "הספר יצא לאור בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ עוד לפני היציאה שלו בישראל, והקורונה דחתה פרסום של ספרים. בזמנו חשבתי שזה רומן מאוד ישראלי, לא הייתי בטוחה עד כמה יתחברו אליו בארצות אחרות. אבל כשפגשתי קוראים בחו"ל הבנתי עד כמה בעצם השאלה הזאת — מה בעצם את יודעת על הבן שלך? — היא שאלה אוניברסלית. ב'רילוקיישן' האמא הופכת לבלשית, כי יש תעלומה שהיא מנסה לפתור. זה מותחן פסיכולוגי. אבל כשחושבים על זה, הרי גם בחיים האמיתיים, להיות אמא לטינאייג'ר זה תמיד קצת מותחן פסיכולוגי. גם אם אין גופה. ואולי אפשר לומר שבכל משפחה, כל אמא היא קצת בלשית. כי זה מה שהורים עושים — מחפשים רמזים בפנים של הילדים, אוספים ראיות לזה שטוב להם, מנסים לפענח את התעלומה הזאת, שנקראת הילד שלנו".
4 צפייה בגלריה
סן פרנסיסקו. ''שתי המילים ששמעתי הכי הרבה זה ''פאק' ו''אמייזינג'''
(צילום: Shutterstock)
וזה גם קשור לעבודה שלך?
"בתור פסיכולוגית שעובדת במחלקת נוער בבית חולים פסיכיאטרי, אני פוגשת שוב ושוב את הפער העצום בין מה שאנחנו כהורים יודעים על הילדים שלנו, ובין מה שקורה במציאות. אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את הילדים שלנו, אבל מגיע הרגע הזה, בחיים של כל הורה, שבו אתה אומר: אוקיי, אני יודע מה הוא אוהב לאכול בסנדוויץ', ובאיזה ירק הוא לא יסכים לגעת בחיים, אני יודע מי הזמר האהוב עליו ואיזה משחק מחשב הוא היה לוקח לאי בודד — אבל האם אני באמת מכיר אותו?"
הקורונה החריפה את זה לדעתך?
"היה משהו בקורונה שסגר משפחות שלמות בבית, בגילים שאנשים לא אמורים להיסגר עם בני נוער בבית. המצב הזה שבו אנחנו חיים בתחת אחד של השני ויודעים המון פרטי מידע לא הכרחיים, יכול להביא דווקא לתחושת זרות. תסתכל על עלייה באשפוזים מיד אחרי הסגר. כל המחלקות הסגורות. קרה לנו משהו".
הצלחת לכתוב תוך כדי?
"היו לי כל יום שעתיים ותפסתי את השעתיים האלו, כמו אדם באוקיינוס שרואה משהו צף. בחיים לא ניצלתי 120 דקות כמו שניצלתי בקורונה".
היא נולדה בתל־אביב, שירתה בביטאון חיל האוויר, בוגרת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב. במקביל למדה תסריטאות בבית הספר סם שפיגל ושם למדה כתיבה אצל אשכול נבו.
"אשכול נבו עשה בשבילי את הדבר הכי נדיב שמישהו אי פעם עשה בשבילי", היא אומרת. "הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי שאני חייבת להתגבר על הפחד ולנסות לכתוב רומן, אחרת אתחרט כל החיים על הפחדנות הזאת. כשהגעתי לציריך לא מזמן, לפרסום בשווייץ של 'רילוקיישן', כתבתי לו משדה התעופה. אמרתי לו שאני שם בזכותו".
רומן הביכורים שלה, "לילה אחד, מרקוביץ'', זכה בפרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2012. אחריו יצאו "להעיר אריות" ו"השקרנית והעיר". גונדר-גושן כתבה לטלוויזיה, פירסמה מאמרים במדיות הנחשבות בעולם, אך בארץ לא באמת מכירים את כברת הדרך שעשתה בחו"ל.
מה דעתך על הגישה השכיחה בספרות הישראלית שסדנאות כתיבה הן דבר בזוי?
"זה נורא מוזר שזה נורמלי בעינינו שכנר ילך ללמוד בכיתת אמן כדי ללטש את השליטה שלו בכינור, ואמן פלסטי לבית ספר לאמנות ולהיות במרחב שעושה את המלאכה הזאת, לכינור זה סבבה, לפיסול זה סבבה, למחול זה סבבה, לקולנוע זה סבבה — אבל בארץ יש יחס אחר לספרות. כלומר, אני באמת לא מבינה את ההבדל. איפה ההבדל בין המלחין או הפסל או הכוריאוגרף ובין הסופר? ונדמה לי שזה נשען על תפיסה קצת גברית. תמיד השנאה לסדנאות הכתיבה נשענת על הטיעון שיושבות שם מלא נשים בנות 50, מלא דודות. דודה זה הכלאה של שנאה לנשים ושנאה לאנשים מעל גיל 30, בזמן שכתיבה היא משהו שאתה אמור לעשות כמו גבר עם הבקבוק ויסקי שלך בלי להזדקק לאף אחד. זה אמור לבקוע לך מהראש בלי עזרה של אף אחד, כמו אתנה מהראש של זאוס. הדימוי הגברי של הולדה. לא צריך אף אחד. מול תפיסה שאומרת, אולי אתה לא חייב לעשות את זה לבד, אולי יש ערך להתכנסות של קבוצה של אנשים שיושבים ומנסים לחשוב או ליצור או לנהל איזה דיאלוג".
ומה בנוגע לביקורת על כך שספרות מתח כמו שכתבת היא בעצם בידור?
"בארץ מתייחסים לספרות בילוש כסוגה שלא נוגעת במקומות העמוקים של החיים. אני חושבת שהמון פעמים הז'אנר הוא דרך אחרת להגיע לאותם מקומות, כדי להגיע ללב. כשאני כותבת ספרים, אני מדמיינת אותם ככאלה שאני הקוראת הייתי רוצה לקרוא. אני אגדיר את זה אחרת, אני נרקומנית של עלילות. כשאני קוראת ספר, אני אוהבת שיש עלילה חזקה. אני אוהבת את החוויה הזאת מאז שאני ילדה. אני אוהבת שמישהו כאילו שלח יד ומשך אותי פנימה ואני לא יכולה ולא רוצה לצאת. תמיד הייתי אסירת תודה על הדבר הזה. גם בתור ילדה - אסירת תודה על זה שיש ספר שאני יכולה להתחבא בתוכו. היו רגעים בחיים שהרגשתי שאני צריכה להתחבא בתוך ספר. אני תמיד ארצה שתהיה עלילה חזקה וסיפור".
דיברנו הרבה על האימהות שהביאה אותך לכתוב את הספר, אבל היא גם משפיעה על הכתיבה עצמה?
"נראה לי שמאז שאני אמא, הקונספט של שעות קבועות לא קיים. בכל רגע נתון יכולים להתקשר מהגן. אני זוכרת את החוויה של 1 בספטמבר, שפתאום אני מבינה שיש לי רעיון ושאני רוצה לכתוב אותו אבל פתאום יש חגי תשרי. נראה אותך כותב רומן בחגי תשרי. כתיבה היא מאוד אגוצנטרית, והורות היא בדיוק ההפך. אתה שם את עצמך בצד בשביל מישהו אחר. בכל רגע נתון הכתיבה יכולה לעצור כי מישהו רוצה חביתה".
