כבר יותר מ-100 שנים קורסות זו אחר זו סופרניות הבטרפליי אל מותן הטרגי. והקהל, שחוזר ובא לשמוע את אופרת-הלהיט הזו שוב ושוב, זב דמעות למכביר. את "מאדאם בטרפליי" תמיד נמצא ברשימות "עשר האופרות הפופולריות בכל הזמנים", ולא בכדי; הסיפור - דרמטי, המוזיקה - כובשת, והאהבה - קוטלת.
משום מה כל גיבורות האופרות של ג'אקומו פוצ'יני (1858 - 1924) מתמסרות לאהבה עד-כלות, ובדרך כלל הן מתות בדקת האופרה האחרונה. כך זה קורה למימי, התופרת הענייה והענוגה ב"לה בוהם", לטוסקה, הזמרת הנערצת באופרה הנושאת את שמה, וכך גם לצ'ו-צ'ו-סאן, הגיישה המקסימה ב"מאדאם באטרפליי". ויש אפילו הפקות שהורגות בדקה האחרונה את הנסיכה הסינית ב"טורנדוט".
עוד במדור מוזיקה:
עלילתה של האופרה עוקבת אחרי גיישה יפנית צעירה, הלא היא צ'ו-צ'ו-סאן היפה כפרפר, שנמכרת לקצין צי אמריקני, בעסקה שמשלבת רכישת בית וכּלה מקומית. אלא שבטרפליי מתאהבת אהבה גמורה בקצין האמריקני, וטרופת הזיית הנישואין היא נוטשת את כל שהיה לה: משפחה, דת וזהות. הקצין עוזב כעבור כמה חודשים ומותיר את צ'ו-צ'ו-סאן בהיריון, כמהה לשובו. הוא חוזר מקץ שלוש שנים, אך עם רעייתו האמריקנית למשעי. בטרפליי בוחרת ב"מוות עם כבוד, מאשר בחיים נטולי כבוד" ונועצת פגיון בלבּה.
4 צפייה בגלריה
כל כמה שסיפור האופרה הזו מוגזם ומופרך, הוא כובש את הצופה שוב ושוב. "מאדאם בטרפליי"
(צילום: יוסי צבקר)
בשנים האחרונות באווירת MeToo והתקינות פוליטית - "מאדאם בטרפליי" מותקפת: הסיפור גזעני וסקסיסטי. מה גם שמהימנותו ההיסטורית מפוקפקת, וכך גם האלמנטים הכאילו-יפניים שפוצ'יני הטמיע במוזיקה. עד כדי כך שיש בתי אופרה שחדלו מלהעלותה כליל, בטח במתכונתה המסורתית. כדי "להכשיר אותה" כך שתהלום את הקונטקסט התרבותי הנוכחי, הפקות עושות שמיניות באוויר ומפתחות גרסה תקינה פוליטית. לעיתים עד כדי סירוס הסיפור כליל, או הפיכתו למחזה בתוך מחזה שדן האם הוא ראוי להעלאה או לא. לטעמי זה מגוחך, אבל לא ניכנס לדיון הזה כאן.
מכל מקום, כל כמה שסיפור האופרה הזו מוגזם ומופרך, הוא כובש את הצופה שוב ושוב. זה קסם שכזה שהמוזיקה של פוצ'יני יודעת לחולל, ואתה מוצא עצמך מזדהה עם תמימותה וכיסופיה ושבר-ליבה הנורא של בטרפליי, שמרגע שהיא עולה לבמה היא אינה חדלה לשיר. פוצ'יני אוחז בליבם של מאזיניו ולא נותן להם להתרווח בכיסא. אריה אחרי אריה אחרי דואט, עם תזמור דינמי, וקולות מקהלה מרחפים, אין רגע של נפילת מתח אצל פוצ'יני.
יש אין-ספור גרסאות של בטרפליי, אבל ביצוע מושלם שרה גאונת האופרה מריה קלאס. למשל באריה: Un bel di vedremo ("יום אחד יפה") בהקלטה מ-1954: בטרפליי מפנטזת על היום שבו ישוב אהובה "ויקרא לי קטנה שלי, רעייתי שלי, תפרחת תפוז ריחנית". אחת מאריות האהבה היותר מופלאות בשירת הסופרן.
פוצ'יני אגב, לא היה שבע רצון מהגרסה שהעלה בערב הבכורה בלה סקאלה ב-1904. ובמשך עשר שנים אחר כך, חזר ושיכתב את האופרה שוב ושוב, עד שחתם את הגרסה הסופית המוכרת לנו היום. ברחבי הרשת ישנן גרסאות מלאות של האופרה. אחת הקלאסיות שבהן היא גרסה כמו-קולנועית, מ-1975 בבימויו של הצרפתי ז'אן-פייר פונל ובניצוחו של הרברט פון קאראיאן. את תפקיד מאדאם בטרפליי שרה סופרן המופת האיטלקיה מירלה פרני, ואת הקצין האמריקני סגן פינקרטון מגלם פלסידו דומינגו.
זו הפעם השלישית שאני צופה בהפקה הזו שעלתה אמש (א') בבכורה בתל אביב. לראשונה זה היה ב-2008, הפעם השנייה הייתה ב-2012 ואמש בפעם השלישית. אני לא יכול לבוא בטענות אל האופרה בעניין הזה - כך נוהגים בתי אופרה בכל העולם. הם משקיעים משאבים ניכרים בהעלאת הפקה ראשונה, ומידי כמה שנים שולפים את התפאורות והתלבושות מהמחסנים ומעלים אותה שוב ושוב. יש בתי אופרה שעושים זאת גם לאורך 50 שנים. אני מכל מקום בפעם הרביעית, אם תהיה כזו, כבר לא אלך. יש גבול. זה הרי אותו הבימוי, אותה התפאורה ואותן התלבושות כמעט. עם זאת לא השתעממתי. לזכותה של ההפקה הזו - גרסתו של מריוש טרלינסקי, המנהל האמנותי של בית האופרה הלאומי של פולין - שלמרות שחלפו שנים מאז הועלתה לראשונה - לא נס לחה. משהו בהעמדה המאופקת והדרמטית בו-זמנית עובד בה. ויותר מכל התפאורה הגאונית של המעצב בוריס קודליקה, הפרטנר הקבוע של טרלינסקי בהפקות שלו. סצנות הסירות המשייטות חרישית על האגם מפעימות ממש.
עם זאת פחות התלהבתי מהשירה אמש. בגרסאות קודמות של האופרה - בעיקר זו מ-2012 שהייתה ברובה על טהרת זמרות וזמרים ישראלים - נהניתי יותר. הבעיה באופרה הזו שמאדאם בטרפליי – לכאורה נערה יפנית דקה וענוגה כפרפר - שרה לכל אורך האופרה אריות ודואטים דרמטיים ועזי מבע. את הפער הזה שבין הדמות הענוגה למוזיקה העוצמתית, יכולה סופרנית טובה לפתור באמצעות שירה רגישה. אבל אורליה פלוריאן, סופרן רומניה עזת-קול, פתחה מבערים ולחצה לאורך כל האופרה כולה. חבל. היא זמרת טובה, אך לא לתפקיד הזה. גם קשה לומר שהתלהבתי מהטנור האוקראיני ולנטין דיטיוק. גם הוא ללא ספק זמר מוכשר ובעל קול מצוין; אך מה לעשות, המופע הבימתי שלו לא בדיוק משכנע.
לעומת זאת תפקידי המשנה היו מצוינים; בראש ובראשונה המצו-סופרן הישראלית שי בלוך בתפקיד סוזוקי, המשרתת של בטרפליי. קול מצוין, שירה רגישה וחכמה, מופע בימתי משכנע. ונפלא כמו תמיד היה גם הבריטון הרומני יונוץ פאסקו, אורח קבוע על במת האופרה בתל אביב, בתפקיד הקונסול האמריקני. דן אטינגר הפגין ניצוח נמרץ מאוד, שהתניע את התזמורת הסימפונית ראשון לציון בתנופה. והמקהלה של האופרה - בהרכב מצומצם יחסית - הייתה כדרכה מקצועית ומשובחת.
שורה תחתונה: חסידי "מדאם בטרפליי" שיחזרו וישמעוה כתמיד, לא מאוד יתאכזבו. למי שכבר די לו - אפשר לוותר הפעם.
