כדי להפסיק את כל הזעם הזה, אולי כדאי שהממשלה תתחיל מלהוציא את האצבע מהעין של כולנו
לפעמים, בעיקר במוצאי שבת, אני שואל את עצמי למה בעצם אני יוצא עדיין כל מוצאי שבת לקפלן להפגין, כי כמו שקולגתי דניאלה לונדון דקל איבחנה כאן יפה בשבוע שעבר, זה די הולך ככה:
כבר בשישי אני אומר לאהובתי, "השבוע אנחנו לא הולכים, די, היינו שם מספיק, כשיגיע רגע האמת אנחנו בטוח נהיה, אבל בואי נעשה במוצ"ש הזה משהו אחר, למשל, אנא עארף, כלום".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל אז אני שוב נכנס לאיזו רשת חברתית (אני משתדל לרדת במינונים לפעם בעשר דקות) ושם זה מחכה לי:
עמיחי שיקלי נוסע לניו-יורק על חשבוני כדי להצטלם כשהוא מניף לעברי אצבע משולשת מהשדרה החמישית.
מירי רגב נוסעת למרוקו על חשבוני כדי להבין איך תוקעים את פרויקט המטרו הלאומי עד שתהיה דרך להעביר אותו קומפלט לחבר שלה מהליכוד יגאל עמדי (שנסע איתה).
9 צפייה בגלריה
מירי רגב נוסעת למרוקו על חשבוני כדי להבין איך תוקעים את פרויקט המטרו הלאומי
(צילום: EPA)
דודי אמסלם עולה לדוכן המליאה עם הדקלום, "לא יעזור לכם כלום, אנחנו נעביר את הרפורמה", טלי גוטליב נותנת עוד מיצג גוף ביזארי שגורם לך לתהות מה לעזאזל, וצ'יפופו בניו-יורק חוטף מגפון.
ואני זועם.
אני זועם כי אלו הם פניי, כלומר פני המדינה שלי, כלומר האנשים שגורלי וגורל ילדיי מונח, איכשהו, בכיסם. והאנשים האלה לא עושים כלום מלבד לתקוע לי שוב ושוב אצבע בעין במין התגרות שנדמה שהם פשוט לא מסוגלים להתאפק איתה, איזו התרסה ילדותית משולבת בבוז עמוק משולבים במשהו מתחום הוולנס.
ואני מתפוצץ; לא, אנחנו מה-זה, ועוד איך, באבו-אבוה, הולכים השבוע לקפלן! ואנחנו נצעק "ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה!" ו"בושה!" אבל נתכוון בעצם ל"די כבר!" ו"לכו תק-ווע-דו!" כי הרפורמה המשפטית (למה אני ממשיך לקרוא לזה ככה? זה לא מה שזה, נכון?) אולי מתה, אבל ממשלת ההרס והנקם חיה ובועטת – בי, בנו, בישראל. ואנחנו נוהרים לקפלן כדי לשחרר קיטור.
וקיטור מצטבר בנו על בסיס שבועי. מה שבועי, יומי. שעתי.
הזעם הזה – לא שנאה, זעם – הוא מה שמאחד עכשיו את המחנה הליברלי. בואו נודה בזה. זה זעם מוצדק לגמרי. זה זעם שראש הממשלה עצמו עובד בלתחזק אותו. זה זעם שלילה אחד עלה על גדותיו וגלש והציף את איילון לשעות, והביא לתוצאה מיידית: זה היה הלילה שבו נתניהו התקפל מהרפורמה ומפיטורי יואב גלנט. זה היה הלילה האפקטיבי ביותר של המחאה, לילה ששינה דברים בפועל תוך שעות.
אבל המחאה השבועית לא עובדת ולא אמורה לעבוד כמו אותו לילה; אין דרך לשבור את הכלים כל שבוע מבלי, נו, להגיע למצב של כלים שבורים, וכשזה יקרה, הדמוקרטיה הישראלית תיקבר באמת – ואפילו לא באיזה הר הרצל מכובד, סתם באיזו ירידה לאיילון.
אף אחד לא רוצה בזה. אבל ברור שאנחנו כבר באירוע שהוא יותר (או פחות) מאידיאולוגי; עכשיו זה אירוע זעם מסוג נהג שחותך אותך בכביש, כמעט הורג אותך, ואז מרים לעברך אצבע משולשת. אירוע מסוג "עצבים" בנטפליקס; זעם שהולך עד הסוף ומוציא אנשים מהבית, מהכלים, מהמרפסת. אני יודע, כי גם אני בקפלן מדי מוצ"ש כדי לזעום. קפלן מספק סובלימציה ופורקן כלשהו לזעם שלי, שסתום שבועי לסיר הלחץ שבו ממשלת הימין צולה למוות את כולנו תוך שהיא לועגת לנו.
אז הנה, לגמרי חינם, עצה מעשית אחת לנתניהו (כי הוא לא ביקש): רוצה להנמיך באמת את גובה להבות המחאה? שום בית נשיא לא יעשה את זה. פשוט תעביר הנחיה להפסיק להשתין מהמקפצה. לא עוד אצבע משולשת, אצבע בעין, אצבע מונפת וקריאות "אתם". לא עוד טלי ודודי, מירי וגלית. לא; בוא פשוט נאסור את השימוש במקפצה ונעביר יממה בודדת, ואז שתיים, ואז אפילו שבוע, בלי שאף שר שלך – מישהו שאנחנו משלמים את משכורתו, כן? – ייצא מגדרו כדי להפגין, כנראה בדרך הילדותית ביותר, את זלזולו בכל מה שחשוב לנו, ואת אי-הבנתו הגמורה בנזקים שזה גורם לכלכלה ולחברה הישראלית.
פשוט תרדו מהמקפצה. ושימו את הידיים המתנפנפות, ואת הסו-קולד רפורמה, במקום שבו אני אוכל לראות אותן. ואם אפשר, תזרקו איזו מילה למירילשווילי, שיזרוק איזו מילה בערוץ 14, שתבהיר להם שחייל וחיילת מסוגלים לשרת יחד, אפילו באותו חדר, מבלי שהוריהם יצטרכו לשמוע, לאחר מותם הטרגי, רמזים מלוכלכים ומופרכים מהכתב הצבאי בכבודו.
ואז בואו נדבר. לא רגע אחד קודם.
× × ×
אה, ואם אנחנו כבר בהמלצות מעשיות לימין המשיחי, הנה עוד אחת: די להעדפה אוטומטית של הציבור הדתי ורגשותיו הפגועים-בפוטנציה-תמידית.
עזבו, אני לא מדבר על שום 14 מיליארד שקל שהלכו בדרך כל הכספים הקואליציוניים. אני מדבר על ילדה בת 10 בשם איילה ימין מקיבוץ צרעה, שמשחקת כדורסל בקבוצת הילדים של הפועל מטה יהודה – כי מקובל שבגילים האלה, אם אין ביישוב מספיק בנות כדורסלניות להקמת נבחרת בנות, המוכשרות הקיימות משתלבות בנבחרת הבנים.
במשחק שהתקיים בשנה שעברה, הקבוצה היריבה – אליצור אפרת – פשוט סירבה להתחיל במשחק כל עוד איילה בקבוצה, כי כדתיים, הבהירו, הם לא ישחקו מול בת. פשוט ככה.
אני מניח שזה לא בא מהילדים; לאף ילד בן 10 לא אכפת מול מי הוא מכדרר ברמת האדיקות הדתית; אלה הורים מסוימים שתופסים ילדה בת 10 כאיום אפשרי על תומתו הקדושה של בנם. כן.
איילה פרצה בבכי, המאמן הבהיר שאין מה לעשות כי איגוד הכדורסל הישראלי מתיר לקבוצות דתיות לסרב לשחק נגד בנות, וכל המחצית הראשונה של המשחק היא ישבה על הספסל ובכתה. אמה טילפנה במקביל לאחראי הכדורסל מטעם המועצה המקומית, שהגיע לאולם מיד והבהיר לשופט ולמאמן אליצור, שהילדה נכנסת למשחק עכשיו, ושאם לא מתאים להם הם מוזמנים ללכת הביתה.
הם לא הלכו. הם שיחקו. ונשארו בחיים למרות ששיחקו מול ילדה בת 10.
בעקבות האירוע, פנה ארגון "ישראל חופשית" לבית הדין של איגוד הכדורסל בבקשה להפסיק את הפרקטיקה הזו, שמאפשרת לקבוצה לסרב לשחק נגד קבוצה יריבה רק כי משתתפות בה ילדות – עניין שקורה לעיתים די תכופות, מתברר, ופשוט מדיר בנות מהשתתפות במשחקים רק משום היותן בנות.
בשבוע שעבר התקבלה הכרעת בית הדין של האיגוד: העתירה נדחתה. מותר להמשיך להדיר ילדות כדי "שלא לפגוע באורח לא מידתי במגזר אחר" וכדי למנוע "פגיעה בהשקפה או באורח חיים אמוני".
כמובן. אבל אין לאיגוד שום בעיה עם פגיעה באורח חיים חילוני, או סתם הגיוני, שגורס שילדה בת 10 היא ילדה בת 10, וזכותה לשחק כדורסל דומה לזו של כל ילד.
הייתי אומר "בושה", אבל מכיוון שזה הטור שלי ולא של קפלן, אני אגיד את מה שאני רוצה באמת להגיד להם: לכו תקעוודו.
היי גיטרה / כך נראה מצב שבו "הסאטירי נהפך דוקומנטרי", סיכם פעם את המתרחש בארץ, מודי בר-און ז"ל החכם והמרגש שמלאה שנה למותו ולהיעדרותו המורגשת מחיינו ומשידורי הצ'מפיונס. ולמה התכוון? שהצחוקים נהיים מכה כואבת.
אלה ימי הדוקו של מאי-יוני. ובשעה שמוקרנים מכל עבר סרטי דוקאביב וביניהם על חיי צביקה ויהודה וענבל פרלמוטר מלהקת “המכשפות” (המקום הראשון בפסטיבל), נגלה לנגד עינינו הדוקו הישראלי היום-יומי שלנו. מצחיק, אלים, מרגש, רדוד, סוחף ומוטרף.
באופן אישי הייתי לוקח מצלמה ומצלם את חיי השמחה והכאב שלנו. השבוע חווינו את כאבן הנורא של המשפחות של שלושת חללי גבול מצרים. בימים אחרים, התרגשנו עם נבחרת הנוער של ישראל המופלאה במסגרת המג'יקל מיסטרי טור שלה.
וככה עם המצלמה המתעדת (שרכשתי במיטב כספי בתקופת הקורונה כדי לצלם קליפים בעצמי) אני משוטט בחדר ומצלם את הגיטרה מרטין שלי היפהפייה השעונה על הקיר.
"היי, לונג טיים דונט טאץ'", אומרת לי בהפתעה מי שמכונה "אני גיטרה" ומתכוונת שכבר זמן מה לא ניגנתי עליה. "יש צדק בדברייך" (עונה לה), אמנם הרוח מנגן עלייך בחילופי כל העונות, אבל בסוף זה אני, חילוני מסורתי שחי בעולם של חרדה מפני הבאות, ומצלם את ישראל 2023.
תביא קוטג' / צלמי-צלמי מצלמתי איך אנשים כמוני רכובים מכורים בשעת בוקר מוקדמת על אופניהם.
צלמי את מגישת הטלוויזיה הקוקטית מחזיקה בשידורי אחד הלילות עט ביד בזמן השידור. עט שבו היא לא רושמת כלום. זה נקרא החזקת רקויזיט לביטחון עצמי. צלמי ברוח הסלולרית הזאת, את המגישים והפאנליסטים שמסמסים תוך כדי שידור כאילו משהו דחוף עומד לקרות. בין זה שהאישה שלהם מבקשת שיביאו קוטג' 5 אחוזים כשהם שבים הביתה מפגוש את רפי רשף או פעולת טרור.
צלמי זמרים אוחזים מיקרופונים (צלמי ת'מגבת שלי). צלמי הופעות של עדן חסון עם אודיה, עם "זהו זה!". צלמי מנורה, קיסריה, שוני, היר ווי קאם אגאיין.
שתי גיטרות / ככה נראה דוקו מאי-יוני באוויר. מגאפונים נחטפים בהפגנה ברחובות ניו-יורק, שוטרים עצבניים מול מפגינים עצבניים, אש ביערות הבוערים ב־120 מוקדים בשרב הגדול, זרם רציחות שלא ייאמן. ככה נלקחים חיים בזול.
צלצול בדלת. צלמי מהצד את מיכו ואודי מגיעים אליי הביתה עם שתי גיטרות על גבם. לא, לא צריך לאפר אותם. הם בסך הכול כבני 20 (מתאימים לנבחרת הנוער במוזיקה) שכותבים שירים בסיטונאות.
צלמי אותם מרגשים אותי במשפט "כתבנו לך שיר חדש", וישר מבצעים אותו בסלון שלי.
צלמי את השיחה. כי הם קצת מיואשים ממה שהולך פה בארץ, בביוקר ובמוזיקה. ואיך אני מנסה לעודד אותם שזה עולם של שינויים אפלולי, מלא מתירנות, אמוניות, הִיפהוֹפיות, טונה, נועה, אנה וחנניה. צלמי אותם אורזים את השכל והרגש ומנגנים הלאה את חייהם ואהבותיהם.
שושנים זה החיים / צלמי מצלמתי היקרה את הכוחות הקוטביים שמייצרים בארץ בלגן מטורף. את אלה שרוצים פרוגרסיב, משמע חדשנות, ואת אלה שרוצים לחזור לקדמוניות התנ"כית.
צלמי את עמר ואנג'ל מבקשים סליחה בבני-ברק, צלמי את הציניות, את האוי־יו־יוי החדש שלנו, את - that’s it זה מה יש, או אין מה לעשות.
צילמת את מצעד הגאווה? צילמת בהופעה של גאנס אנד רוזס?
מה? לא היית בהופעה? וואלה. טו מאץ' גאנז, הלוואי יותר רוזס (שושנים) זה החיים.
המראה / לא, לא, לא מצלמים בשעת הסעודה. אנשים נוטים לירוק אוכל מהפה. גם לא מצלמים דבורה שעקצה אותי בזמן השחייה במים (לא יכול להגיד לך כרגע איפה - אולי אחר כך).
אבל צלמי מצלמתי מדינת חירום שכולם חשים כאילו כל רגע עומד לקרות בה משהו. צלמי עוגת יום הולדת. צלמי ילדים שמראים צלקות כמו מדליות כדברי לאונרד כהן, וצלמי מבוגרים שמקעקעים על הלב שורות העצמה, שמות ילדיהם, משכורת מאי.
צלמי אותנו נכנסים לחדר ההלבשה באמפי שוני. אני רוצה להראות לך משהו קסום. רואה איך על הקיר שעונה מראה שמגביהה ומרזה את מי שעומד מולה?
זו מראת החלומות המרמה שפותרת ומחליפה הנדסת דיאטה בהנדסת תודעה. צריך פשוט לעמוד חמש דקות מולה לפני העלייה לבמה, להפנים את המראה הרזה שלך, ולעלות לבמה כמו נגה ארז עם רובי וויליאמס.
חתונמי חוזרת / צלמי ארץ מלאת התקפי חרדה, דעות קדומות, טנטרום בשידור (אל תקרא לי שקרן). צלמי את סטטיק שר את מנגינת "יום יבוא" מתוך המחזמר "אל תקרא לי שחור" לפייבר. בני נגרי ז"ל המלחין (חברי הטוב), היה מעשן ומסנן משהו.
הו מצלמתי. חבל שלא היית לתעד את העובדה שהיו אצלי בביקור בבית לארוחת ערב קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק אשתו המיוחדת, שמלבד העובדה שהוא הבמאי הכי גדול בעולם ואיש שיחה מדהים, הוא אחד מהאנשים הכי מצחיקים שפגשתי (ועוד באנגלית) והרגע הכי מלבב היה שגיליתי שהוא בכלל לא אוהב שמצלמים אותו.
צלמי את הכלה והחתן בחתונמי החדשה. (עד החתונה זה יעבור). תעבירי לרוקדים, לאח, צלמי את הפרק האחרון של "יורשים", ואת השאלה אם זו באמת הסדרה הכי טובה שהייתה בטלוויזיה מאז משחקי הכס, או שזה פשוט בון-טון להגיד את זה בעולם ששונא עשירים אבל מעריץ להם את התחת ואת הכיס. צלמי את אילון מאסק העשיר בעולם, ואת ההומלס דאוד מהרחוב. צלמי בית ספר. הנה אנחנו נכנסים.
קול השלום / שמעת שבחלק מבתי הספר הממוסדים בארצנו התלמידים מזמינים וולטים בהפסקות, ואחר כך אוכלים ת'הזמנה מול הפרצוף של המורה הכועסת לפיזיקה.
אז צלמי את הוולט מגיע לשער בית ספר, צלמי את כל הקורקינטים, צלמי את המורה, את נוער הטיקטוק והאשליות, צלמי את המטוסים המתקרבים בטיסה איטית לאיראן כי מי יודע מה זה יהיה שווה בעוד 50 שנה.
מה שמזכיר לי שמלאו 50 שנה לספינת השלום של אייבי נתן. הוא הקים תחנת רדיו ימית שנקראה ווייס אוף פיס (קול השלום). חבל שלא היית איתי מצלמתי לתעד איך שטתי בוקר אחד בסירה מיטלטלת מחוף תל־אביב לספינת קול השלום כדי להתראיין ברדיו שלה.
מה עלה בגורלה של הספינה? לא יודע. או שהיא טבעה כמו הטיטניק או שמכרו את נשמתה לנצח.
הדבורה והישבן / חבל שלא צילמתי לך איך פעם כתבתי שירים בעט פשוט, ואיך שיחקנו מחבואים והאנדז-אפ עם החיים.
ועכשו צלמי את החסר ואת הנוכח, את השינויים המפליגים שעוברת החברה הישראלית שבה הטוב נחשב לפחות טוב, הרע מנסה להיות במיעוטו כשהקיטוב והשבטיות בלתי ניתנות לעצירה.
זהו? נגמרה לך כמעט הבטרייה? באמת? טוב, ברגעיה האחרונים צלמי רחוב ישראלי אופטימי. צלמי את החפירות אין קץ ברחובות, את המונית עם השלט "אין עוד מלבדו", את הנבחרת עם דור תורג'מן ושיבלי שמוכיחים שאפשר יחד.
צלמי דבורה שעוקצת בישבן (הנה אמרתי את זה) ושמוכיחה שמה שנראה זבוב תמים, לפעמים הוא דבורה אלימה. צלמי נופים ארוכים מהממים, ציפורים עפות כרחפנים מעל שדות השלף בארץ היפה הזאת, צלמי אותנו רצים עדיין כמאוהבים בה, אחרי הלא־ידוע, צלמי הודעת ווטסאפ שנמחקה. צלמי פתקה על המזווה: סליחה שהדאגתי, יצאתי לצלם.
עם קצת שלווה פנימית הכול היה נורמלי יותר. תשאלו את הזקן מהמלתחות
תקציר הפרקים הקודמים: לאחרונה הבנו שהכול הולך להשתנות. שהבינה המלאכותית זה וואו. זה ייקח בין שנה לעשר שנים אבל מה שהיה הוא לא מה שיהיה, אם בכלל יהיה פה משהו. רוב המקצועות שאנחנו מכירים לא יהיו רלוונטיים, אנחנו נהיה עבדים של איזו מכונה, או וואטאבר.
נו שויין. לאנשים בגילי זה לא ממש ישנה. ככה זה: יש גיל שכבר פחות אכפת לך. רואים את זה בקאנטרי: יש גיל מסוים במלתחות בקאנטרי (אני זוכר את זה אבל גם מהילדות, כשהייתי הולך עם אבא למקווה לפני כיפור), שלא ממהרים ללבוש תחתונים. מגיע איזה רגע בחייו של אדם שהוא כבר לא טס מהמקלחת במלתחות אל עבר הבגדים להתלבש. פחות בוער לו. יש פחות מה להפסיד.
זה מקסים בעיניי: אתה רואה אדם מבוגר, לעיתים מבוגר ברמה שכשהיה ילד עוד לא למדו היסטוריה, והנה הוא יוצא מהמים (גיל שכוח הכבידה מושך את הכול למטה, עד שאשכיו כמעט נגררים על הרצפה), והוא מתחיל להתנגב. מנגב את חלציו ואת רגליו ומנגב את פלג גופו העליון, והכול בנחת וכמובן בעירום מלא. ישבנו המצומק חשוף לעיני כל. והנה הוא שם גופייה ואתה אומר בטח כעת ישים גם תחתונים, אבל לא, הוא מתחיל להסתרק.
מה אתה מסתרק אדוני, השערות היחידות שלך אינן על הראש והן גלויות כעת, מה נסגר עם סדר העדיפויות שלך? כאשר הוא מחזיר את המסרק לתיק הרחצה אתה אומר לעצמך, אוקיי הנה הרגע הגיע. הוא יכסה גם את ערוותו. אלא שבשלב זה הוא מוציא מכונת גילוח ועומד לו שם חצי עירום ומתגלח.
שאלה: מי מתגלח בעירום? תשובה אפשרית: אנשים שנולדו בארץ כנען.
כשהוא מסיים להתגלח הוא מחזיר את המכונה בנחת למקומה, והכול באווירה רגועה, כאילו איבריו המידלדלים לא חשופים לעיני כל. ואז הוא שולף חוט דנטלי.
שאלה: מי מעביר חוט דנטלי בעירום? תשובה אפשרית: אנשים ששירתו בפלמ”ח.
לבסוף הוא מקפל את תיק הרחצה וניגש לבגדיו ויש לך הקלה, הנה הוא ילבש תחתונים, אלא שאז הוא פונה אליך במפתיע ושואל: נו, מה אתה אומר על הרפורמה?
איזו רפורמה אדוני, מה רפורמה? אתה חושש על הדמוקרטיה? אני מפחד שיישרפו לי העיניים.
שים תחתונים, בן אדם.
רוטמן עוד לא זקן מספיק כדי לתת לדברים לעבור לידו. הוא חסר עדיין את נחת הרוח הזו, לכן הוא יצא מכליו בגלל גברת עם מגפון. ושמתי לב שימנים גינו את המפגינה שצעקה לו באוזן ושמאלנים גינו את רוטמן שנהג כלפיה בסוג של אלימות, ועל זה נאמר: אין חדש תחת השמש. הרי כל כך קשה למצוא בעת הזו דיונים לגופו של עניין, שאולי באמת כדאי להמתין ל־AI שתשתלט על השיח וכך הוא יהיה קצת יותר ענייני.
באופן אישי אני לא מתחבר להפגנות שמנסות בהגדרה למרר חייו של אדם, גם אם הוא נבחר ציבור. בתפיסה שלי, הפגנות צריכות להיות כלי להגיד משהו, לא כלי לשבור לאדם את נפשו ונפש משפחתו. ראיתי שסמוטריץ’ גינה את מה שעשו לרוטמן. הוא צודק. הבעיה היא שהוא סוג של המציא את השיטה הזו. ואם לא המציא, לפחות לקח אותה לקצה מטורלל שאני זוכר כמה הכאיב לי בזמנו, כאשר אמר באיזה נאום בזמן הממשלה הקודמת, שצריך לרדוף אחרי חברי ימינה גם בבתי הכנסת. הוא סבר שהם צריכים לחשוש להתפלל שם. שצריך לצעוק עליהם גם ברגע הזה, שבו הם באים לשפוך ליבם בפני ה׳. שיגורשו גם משם וינודו.
אגב, פעם הייתה הפגנה מול ביתו של לפיד. הוא היה שר האוצר ואנשים צעקו לו - לפיד הביתה, לפיד הביתה. והוא היה בבית, כן? לא משנה. העניין הוא כזה: היה לי קשה עם ההפגנות של רמי בן יהודה מול ביתו של ניר אורבך וקשה לי עם הצעקות באוזנו של רוטמן בשעה שזה פוסע עם אשתו לבד בשבת בניו-יורק. אבל יותר משקשה לי עם ההפגנות נגדו, קשה לי עם אלה שהיו בעד ההפגנות נגד ניר אורבך, ומתנגדים כעת להפגנות נגדו, או עם אלה שהיו נגד ההפגנות נגד ניר אורבך, והיום הם תומכים בהפגנות מול רוטמן, כי מדובר ביריב שלהם.
אוקיי. אני מקווה שהמעבר ממקלחות בקאנטרי לרוטמן לא היה קשה מדי. בואו נמשיך: אגיד לכם איזה מחאות אני ממש מחבב. כאלה שיש בהן קורטוב של הומור. יש קללות נחמדות שאני אוהב, מפתיעות כאלה: הלוואי שיהיה לך אפצ׳י בזמן שאתה אוכל קוסקוס. הלוואי שתפתח את המקרר וייפלו עליך ביצים. שידרוס אותך חילזון. גם במחאה, השלטים המצחיקים, הרבה יותר מדברים אליי מצעקות הזעם. אני מבין שיש זעם, לא שופט, אבל כשאני רואה שלט שמישהו ישב בבית וכתב להפגנה, ויש בו משהו קומי, אני מתמלא תקווה. לאחרונה ראיתי מישהי מחזיקה שלט שכתוב עליו: ״כולנו גלית גוטמן (או לפחות היינו מתות להיות)״. בעיניי זו הייתה התייחסות שפויה לאירוע מטורלל, מבינים? הרי באותו יום שנ”צתי שעה והתעוררתי לעולם שבו כולם מתווכחים על גלית גוטמן, כולל הודעת גינוי של ראש הממשלה, ואתה משפשף עיניך ואומר: כמה זמן לעזאזל ישנתי?
מה שאני מנסה לומר, לא בהצלחה גדולה כמדומני, זה שהבעיה העיקרית שהייתה לי עם הסרטון הקצר של רוטמן צועד בליל שבת ואחריו מפגינה עם מגפון, זה שלא לה ולא לו היה הומור ברגע הזה. שניהם היו מאה ממאה בתוך האירוע, בלי יכולת להודות שיש גם משהו קצת ביזארי ומשעשע בשני יהודים שהולכים בניו-יורק, אחד עם מאבטח ושנייה עם מגפון, וצועקים זה על זה בעברית.
ומי שלא מבין שיש ברגע הזה גם יסודות קומיים, לא יזכה לעולם לנחת, בטח לא מהסוג שיש לישישים במלתחות. שבת שלום.
