"גרגרי חול", סרטם של גיתית כבירי ויהל כבירי, אם ובנה, הוא סרט שכוונותיו טובות. הבעיה היא, שהוא פועל כאילו הסיפור שבמרכזו לא סופר כבר בעבר - למשל, בסרטו של שמי זרחין, "הכוכבים של שלומי" מ-2003 - ובהיעדר מודעות כזו אנו נותרים עם מה שאין אלא לכנותו כרצף קלישאות של משפחה פריפריאלית במצוקה שהיא בראש ובראשונה רגשית. זה חבל, משום שהעובדה שהסרט הוא עבודה משותפת של אם ובן, לא עניין שגור גם כאשר בוחנים את הקולנוע העולמי, יכולה הייתה להניב יצירה מסקרנת ומאתגרת יותר.
"גרגרי חול" - טריילר
בעיה נוספת היא, שהסרט מציב במרכזו יותר מדי קונפליקטים, והדרך שבה הוא בוחר להציג אותם נדמית, במחילה, מאולצת: דרך שחזורים באנימציה של סיפורי משפחה שכותב גיבור הסרט, דוד (יונתן להב וייסברג), נער מדימונה שאימו (שני כהן) חולה בטרשת נפוצה והוא מטפל בה ובאחיו הצעיר. האב (אורי פפר) עובד במפעלי ים המלח הסמוכים, אך הניכור העמוק בינו ובין אשתו וילדיו ניכר מאוד. נדמה שהוא נתון בדיכאון חריף שסיבותיו מתבררות בהמשך. דוד, הבן הבכור, מפרסם סיפורים קצרים בפורום ספרותי של נערים מרחבי הארץ. בפורום הזה הוא מציג את עצמו כ"נדב" מכפר סבא, בוש בפריפריאליות שלו, וסיפוריו, כאמור, מתבססים על חייהם של אימו ואביו. דרכם אנו מבינים שהאם הייתה מאוהבת בצעירותה בגבר אחר, שאף שמו הוא דוד ועל כן הוא מכונה בסרט "דוד הגדול" (יוסי מרשק), עזבה אותו לטובת בעלה הנוכחי, ומזה שנים רבות הוא, דוד הגדול, חג סביבה - הוא מתקן דודים מקומי - ומייצג בנוכחותו את הלהבה שמעולם לא כבתה.
לביקורות קולנוע נוספות:
כבר ראינו סרטים על נערים רגישים שחיים בסביבה של מצוקה רגשית. סרטם של גיתית ויהל כבירי אומנם לא מציג את המשפחה שבמרכזו כקשת יום, אבל העובדה שהאם היא חולת טרשת נפוצה נדמית כאילו נכפתה על הדרמה. למה, בעצם? למעט ביקור קצר אצל הרופא, שדווקא נשמע אופטימי למדי, עניין המחלה נראה זניח, וליתר דיוק - הוא צובר בעיקר ממד סימבולי שתכליתו לייצג משפחה לא מתפקדת. לא ברורה גם נוכחותה של אחותה של האם (לוסי אהריש). בין השתיים זורם איזשהו דם רע, האם אף מתפלאת על כך שאחותה מטפלת ודואגת לה על אף שהיא, האם, "מגעילה אלייך", אבל הדינמיקה הלא פתורה הזו נדמית אף היא כפויה על הסרט.
הבחירה באנימציה כדי להציג את מצוקות ההווה ואת כמיהותיו של דוד - הוא קרוי בשם אהבתה הראשונה של האם, וגם זה משהו טעון ביותר שהסרט לא עושה איתו יותר מדי - אמורה להזכיר לנו שמדובר אחרי הכול בנער מתבגר שדרך סיפוריו, האמנות המתהווה שלו, היה רוצה לשלוט בחייו ולהעניק להוריו חיים טובים ומאושרים יותר, את אלה שהחמיצו. לו עצמו הוא ממציא חיים שמתקיימים במרכז, "כפר סבא", עם שם אחר, "נדב", אבל עצם התפיסה של יוצרי הסרט את דימונה, את הפריפריה, כמקום שיש לברוח ממנו, להתבייש בו אפילו, יש בה משהו סטריאוטיפי, לא נעים. זוהי קלישאה של מקום ולא תיאור אותנטי שלו. מתבקש רק להשוות את התיאור הפריפריאלי של "גרגרי חול" עם זה של "בתולים", סרטו של מאור זגורי מ-2022 שהוא אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנים האחרונות, כדי לעמוד על ההבדל. בסרטו של זגורי היו אותנטיות ופיוט שנעדרים מכאן לחלוטין.
נדמה שלו היו בוחרים גיתית ויהל כבירי למקם את הסרט במקום אחר, לאו דווקא פריפריה דרומית, היה סרטם יוצא נשכר. לכל אורך הצפייה בסרט מצאתי עצמי שואל למה דווקא שם? מה יש להם לומר על המקום הזה, במיוחד עתה, כאשר מזה שלושה עשורים מתקיים בקולנוע הישראלי דיון מעניין בסוגיית ייצוגי הפריפריה והפריפריאליות - מ"שחור", דרך "סוף העולם שמאלה" ועד כאמור "בתולים". לזכותם של יוצרי הסרט ייאמר שהם לא מזהים את הפריפריה בהכרח עם מזרחיות, וזו בהחלט ראיה שאינה סטריאוטיפית. אבל העובדה היא שהדימוי של הפריפריה כבית כלא שאפשר לברוח ממנו רק באמצעות הסיפורים והדמיון נותר בעינו - וכן, גם את זה ראינו בסרטו של שמי זרחין, "אביבה אהובתי" (2006).
ישנם לא מעט רגעים יפים בסרט, ואלה שמורים כמעט בלעדית לדמותו של דוד הגדול בגילומו של מרשק. יש לי חיבה רבה למרשק, שחקן נהדר בעל יכולות קומיות ודרמטיות מצוינות. דמותו בסרט משמשת מעין תחליף אב לנער דוד (אולי אין זה מקרה שהשניים מבלים רוב הזמן על הגגות ליד, ובכן, דודים), והדינמיקה בין השניים מעניקה לסרט מידה לא מבוטלת של רגש. לעומת זאת, ישנן פה גם כמה סצנות שפשוט אינן כתובות היטב ונדמות מיותרות. למשל, כאשר האם המתעניינת יתר על המידה בפעילות המחשב של בנה מצליחה, כמעט בדרך פלא, לגלות את הסיסמה הסודית שלו. למה, בעצם, והאם מישהו חשב שזה באמת משכנע? או אחרת, שבה דוד/נדב מגיע לתל אביב לפעילות של החבורה הספרותית שאליה הוא משתייך ומפניה הוא מסתיר את זהותו האמיתית. מטרתו היא, בין היתר, לפגוש לראשונה פנים אל פנים נערה שעימה הוא מתכתב, ושבה הוא כנראה גם מאוהב - אבל הסצנה הזו נותרת קצת חסרת פואנטה.
כאמור, "גרגרי חול" עורר בי סקרנות, קודם כל בזכות שיתוף הפעולה היצירתי יוצא הדופן. באמת שרציתי לאהוב אותו יותר. אולי סרטם הבא של גיתית כבירי ויהל כבירי (שהוא סטודנט בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב), ואני מקווה שיהיה כזה, יצליח להתנער מתחושת הבוסריות שמתלווה ליצירתם הנוכחית.
