באוקטובר 1975 פרסם מגזין "אסקווייר" סיפור קצר, פרי עטו של הסופר טרומן קפוטה. זה כשלעצמו לא היה אירוע יוצא דופן - טרומן פרסם בעבר סיפורים קצרים או פרקים מספרים שעמד להוציא לאור, אבל אף אחד מהם לא השפיע באופן כל כך הרסני על החברה העילית של ניו יורק, שטרומן היה חלק בלתי נפרד ממנה, כמו הסיפור הקצר "לה קוט באסק". הסיפור נקרא על שם מסעדה צרפתית אקסקלוסיבית שנפתחה בניו יורק בשנות ה-50, והתפרסמה כמקום מרבצן של נשות החברה הגבוהה בעיר. הן לא היו סלבריטאיות במובן שאנחנו מכירים היום, רובן היו נשותיהם של גברים עשירים ובעלי כוח, חלק מהן הגיעו ממשפחות בעלות ממון, מהמתעשרים הישנים והחדשים של ארצות הברית. הן אכלו בחוץ בכל יום ושאר הזמן הפנוי שלהן הוקדש למטלות שונות כמו תכנון ארוחות ערב, פיקוח על עבודות הבית, חיפוש דרכים לשעשע את הבעלים שלהן ובעיקר מימוש השאיפה להיראות מושלמות בכל מצב.
קפוטה, גיי מוצהר, טיפח את החברות עם נשות החברה האלו, כשהוא מכנה אותן "הברבורות" (The Swans, או בעברית צחה, 'נקבת הברבור') בזכות חינן, יופיין והזוהר המאופק שלהן. לאורך שלושה עשורים הוא היה אורח קבוע בארוחות הצהריים שלהן, שכללו לגימת אלכוהול, סיפורים ובעיקר המון רכילות, לעיתים גם מרושעת, כמו גם בחופשות המפנקות שלהם ובמסיבות והנשפים. ב"לה קוט באסק" תיאר טרומן ארוחת צהריים טיפוסית כזו. המספר, שהוא כנראה טרומן עצמו, פוגש ברחוב את ליידי קולבירת' ונגרר איתה לארוחה עתירת אלכוהול ושמועות. מסיבה כלשהיא נקט טרומן באמצעי הסוואה דלים מאוד בסיפור הזה. הוא חשף סודות אמיתיים, שכללו פרטים שערורייתיים ומביכים ושהציגו את החברות האינטימיות שלו באור מגוחך ומשפיל, כלומר יצרו תדמית הפוכה מזו שניסו לברוא לעצמן.
התגובה לא איחרה לבוא. טרומן נודה מיידית מהחברה הגבוהה, הנשים סירבו לדבר איתו. אחת מהן אפילו התאבדה באופן שקושר לפרסום הסיפור. טרומן המופתע והננטש הלך ושקע בהתמכרות הישנה שלו למשככים ולאלכוהול ולעולם לא חזר לחיקן של הברבורות. את סיפור החברות והבגידה הזה חמד ראיין מרפי ("גלי", "אימה אמריקאית" ו"דאהמר") לעונה השנייה של סדרת ה"אויבות" שלו (Fued), שהעונה הראשונה שלה עסקה ביריבות בין ג'ואן קרופורד ובטי דייויס. את קפוטה יגלם טום הולנדר ("הלוטוס הלבן"), ואת הברבורות יגלמו בין היתר נעמי ווטס, קלואי סוויני, קליסטה פלוקהארט ("אלי מקביל"), מולי ריינגולד ודיאן ליין. הוא יתבסס על רב המכר של לורנס לימר, "נשות קפוטה: סיפור אמיתי של אהבה, בגידה ושירת הברבור של עידן".
מגרש המשחקים של טרומן
טרומן קפוטה נולד בניו אורלינס, לתוך נישואים מעורערים ממילא של הוריו, לילי-מיי וארץ'. לילי-מיי הייתה בת 16 כשילדה אותו, וארבע שנים לאחר שנולד התגרשו הוריו. טרומן הועבר לקרובי אימו באלבמה, שם גדל עד שב-1933 אימו נישאה בשנית, הפעם לאדם מכובד ואמיד מניו יורק, ג'וזף קפוטה, שגם העניק לטרומן בן התשע את שם המשפחה שלו. החיים של טרומן לא הפכו בהכרח לקלים יותר בעקבות המעבר: הוא העריץ את אימו, אלא שהנישואים העניקו לה תעסוקה חדשה כאשת חברה ובנה היחיד לא שולב בלוח הזמנים החדש שלה. היא גם התקשתה להשלים עם חריגותו, כבר אז היו לו קול צפצפני, הוא היה נמוך ופיתח מנייריזם נשי, ולילי-מיי, ששינתה את שמה לאנה, שלחה אותו לפנימייה צבאית בניגוד לדעתם של הסובבים לה. בפנימייה סבל טרומן מהצקות והתעללות מינית מצד כמה ילדים בוגרים יותר, ואחרי שנה הוא הוחזר הביתה.
לאחר גיחה של כמה שנים בפרברים, כשלטרומן הצעיר מלאו 18, חזרה משפחת קפוטה לניו יורק. העיר הייתה מגרש המשחקים המושלם עבור טרומן המוחצן והסקרן. הוא התיידד עם אונה אוניל, בתו של המחזאי יוג'ין אוניל, ובהמשך גם אשתו של צ'רלי צ'פלין, ועם גלוריה ואנדרבילט (יורשת המיליונים שאחראית לג'ינס המעוצב הראשון שיועד לנשים), שהיוו את כרטיס הכניסה שלו לחברה הגבוהה. ממש כמו אמא שלו, ואולי בגללה, טרומן גילה עניין רב בחייהם של היפים, העשירים והמפורסמים. כישורי הכתיבה שלו עדיין לא הפכו אותו לאדם מפורסם, אבל היכולת שלו להרשים ולשעשע כמעט כל אדם שפגש, שימשה אותו בדרכו למימוש תאוותו הישנה: לחיות קרוב ככל האפשר לזוהר, ליופי ולעושר.
כתבות נוספות במדור טלוויזיה:
קפוטה לא הסתפק בהתרועעות בקרב נשות החברה הגבוהה. בשנות ה-20 המוקדמות שלו הוא התפרסם כסופר סיפורים קצרים לאחר שפרסם כאלה בכמה מגזינים, בעיקר מגזיני נשים, שנהגו לשלב ספרות גבוהה כמו "מדמואזל" או "הארפר'ס בזאר", אחד מהם גם זיכה אותו בפרס היוקרתי לסיפורים קצרים על שם או. הנרי, הסופר הצעיר ביותר שזכה בפרס. טרומן היה סופר מוערך בזכות כישרונו, אבל במקביל ניחן באישיות אקסטרווגנטית, גנדרנית, כריזמטית ונוחה להתרועע, שהפכה אותו לפרסונה אהובה באירועים ומסיבות, שילוב נדיר לכל הדעות.
"הברבורות" אימצו את קפוטה והפכו אותו לחוליה בלתי נפרדת מהן. הן היו מוקסמות מתשומת הלב שלו, מן הסתם לא מאוימות מגבריותו ושמחו להחליף פרטים אינטימיים משלהן תמורת פרטים אינטימיים של נשים אחרות. בספרו מתאר לימר איך קפוטה היה יושב לצידה של אחת הברבורות כשהיא מטופלת על ידי מניקוריסטית, ומפטפט במרץ על כמה מחברותיהן המשותפות. כשהמניקוריסטית עברה לברבורה אחרת טרומן היה גם שם, הפעם מספר סיפורים על האישה שעד לפני רגע ישב לצידה.
7 צפייה בגלריה
"הברבורות" אימצו את קפוטה והפכו אותו לחוליה בלתי נפרדת מהן. ברברה-בייב פיילי
(צילום: Keystone/Hulton Archive/Getty Images)
בין הברבורות אפשר היה למצוא את ברברה-בייב פיילי, לשעבר סגנית עורכת ב"ווג", שנישאה לביל פיילי, מייסד CBS. פיילי הרבה לבגוד באשתו והיא התעלמה מהבגידות באופן אצילי כמתבקש. טרומן נהג להצטרף למשטי היאכטה של הזוג והתמצא בסודות חדר המיטות שלהם. ננסי "סלים" קית' הגיעה לניו יורק מעיירה חקלאית קטנה בקליפורניה, מוצא חסר ערך בסטנדרטים של החברה הגבוהה, אבל הודות ליופייה והאישיות החופשיה שלה ניהלה רומנים עם רבים מהגברים החזקים בהוליווד כמו קלארק גייבל, קארי גרנט וגארי קופר. לי רדזיוויל הייתה אחותה הפחות מפורסמת של ג'קלין קנדי, בתו של סוכן מניות מפורסם בניו יורק, בספרו מתאר לימר איך היא "התמרמרה על התהילה של אחותה עד הרגע האחרון" ובני הזוג לוסי (סי.זי.) ופרדריק גסט, שהיו אלה שאשפזו את קפוטה במוסד גמילה לאחר ריאיון שיכור מאוד שהעניק בשנת 1978, וקפוטה אסיר התודה כתב את ההקדמה לספר הגינון שהוציאו שניהם.
טרומן לא הגביל את עצמו בכתיבה. הוא כתב מחזות, ספרים, נובלות, מאמרים וכתבות במגזינים, אבל תהילתו הספרותית נרשמה בעקבות שני פרסומים: "ארוחת בוקר בטיפאני", נובלה שעובדה לסרט בכיכובה של אודרי הפבורן, ו"בדם קר", שהפך את קפוטה לאביו של ז'אנר הטרו-קריים בגרסה הספרותית שלו. קפוטה, שחיפש דרך לשלב את אהבתו לספרות ועיתונאות, כתב את הספר על פי אירוע אמיתי על משפחה שנרצחה באזור כפרי בקנזס. במשך שש שנים הוא התגורר באזור הרצח וראיין את כל מי שהצליח להגיע אליו, כולל שני החשודים ברצח, במיוחד לאחד מהם, פרי סמית'. לאחר שצפה בהוצאה להורג קפוטה נסע הביתה, עצר בדרך ובכה במשך שעתיים. לבסוף, ב-1966, לאחר הוצאתו להורג של סמית', אקט שטרומן ידע שבלעדיו הספר שלו אינו שלם, הוא הוציא את יצירתו המוערכת ביותר, "בדם קר", המשלבת את תובנותיו וחייו האישיים עם תיאור הרצח והשתלשלויותיו.
"בדם קר" הפך את קפוטה לסופר מפורסם ועשיר, והפך אותו לנערץ עוד יותר בקרב המעגל החברתי הגבוה שהקיף אותו ממילא. אבל מבחינת קפוטה ה"מגנום אופוס" שלו עדיין לא נכתב. כבר ב-1958, עוד לפני יציאתו של "ארוחת בוקר בטיפאני", טרומן הכריז שהוא עובד על ספר שישטח את המבט שלו על החברה הגבוהה ויעשה שימוש בהיכרות הקרובה והבלתי אמצעית שלו עם הברבורות. למגזין 'פיפל' הוא תיאר את הספר כמו נשק: "יש את הידית, ההדק, הקנה, ולבסוף, הכדור. וכשהכדור הזה נורה מהאקדח, הוא ייצא במהירות ובעוצמה כמו שמעולם לא ראיתם – באם!".
7 צפייה בגלריה
לוסי (סי. זי.) גסט (הראשונה משמאל) שיחד עם בן זוגה סייעה לאשפז את קפוטה במוסד גמילה
(צילום: AP Photo)
לרומן הוא קרא Answered Prayers ("תפילות שנענו"), צירוף מילים שנלקח מאמרה המיוחסת לתרזה הקדושה, הנזירה שחיה במאה ה-16: "יותר דמעות נשפכות על תפילות שנענו מאשר על תפילות שלא נענו". לפי הביוגרף של קפוטה, ג'רלד קלארק, האמרה הזאת "ביטאה את חזון החיים העגום של קפוטה, ואת אמונתו שהגורל מעניש את אלה שנראה שהוא מעדיף, בכך שהוא נותן להם בדיוק את מה שהם מבקשים". קפוטה ניסה שוב ושוב להתקדם עם הספר. הוא קיבל עוד ועוד מקדמות והארכות זמן מההוצאה לאור, עד לשיא – מקדמה של מיליון דולר עם תאריך יעד של 1 במרץ, 1981, שהוחמץ גם הוא. יצירת המופת של קפוטה לא הושלמה מעולם. הוא כתב פרקים ספורים שחלקם פורסמו בעיתונות והמו"ל שלו הוציא לאחר מותו, בשנת 1987, עם התואר "לא גמור", אבל למעשה היה קרוב יותר ל"מעולם לא הותחל".
אחת ההשערות בדבר העיכוב בכתיבת הספר הייתה שטרומן היה מותש משש שנות כתיבת "בדם קר", שרוקנו אותו פיזית ונפשית. לאחר פרסום הספר הוא התמכר בהדרגה למשככי כאבים והפריז בשתיית אלכוהול. הוא עדיין התרועע עם הברבורות, אבל ארוחות הצהריים, המשטים הבלתי נגמרים והחיים המתוזמנים שלהן החלו לשעמם אותו. בנוסף, היה לו מכשול עקרוני: היו לו ערמות של חומרי גלם משנות תיפקודו כפיית-הסודות של נשות החברה של ניו יורק, אבל הוא לא יכול היה להשתמש בהן. אפילו אם יצליח להימנע מתביעות לשון הרע, הוא יצטרך להיפרד לשלום מהחוג החברתי המפנק שלו.
ב-1959 אמר עליו הסופר נורמן מיילר: "אני חושד שהוא מהסס בין המשיכה לחברה שנהנית ממנו, ולכן גומלת לו על מתנותיו הייחודיות, לבין הרומן הגדול שהוא יכול לכתוב על החיים האמיתיים בתוך מדור רכילות. יצירה דגולה, אבל כזו שתגרש אותו לנצח מהעולם האהוב עליו. מכיוון שאין לי מה להפסיד, אני מקווה שטרומן יטגן כמה מהדגים היותר מפוארים''.
7 צפייה בגלריה
"אני חושד שהוא מהסס בין המשיכה לחברה שנהנית ממנו לבין הרומן הגדול שהוא יכול לכתוב על החיים במדור רכילות". נורמן מיילר
(צילום: Victor Drees/Getty Images)
כל הלכלוך יצא החוצה
אולי מתוך הצורך להוכיח לעצמו שהוא מתקדם עם כתיבת הספר, פרסם טרומן פרקים מ"תפילות שנענו" בעיתונות. הפרק הראשון, Mojave, הופיע בגיליון יוני 1975 של מגזין 'אסקווייר'. הוא הכיל סיפור על ניאוף, אלימות ובגידה, במה שתואר כ"דיוקן די שקוף של בייב וביל פיילי" על ידי קלי גרינברג-ג'פט, מחברת הרומן "שירת הברבור" שהתבסס על החוג החברתי של קפוטה. לפי תיעוד שפורסם ב"וניטי פייר", המעגל הפנימי של טרומן דווקא חיבב את הפרק הזה, וטנסי וויליאמס אפילו שלח לו מחמאה. מעודד מן התגובות הגיש קפוטה לאסקווייר את הפרק הבא, "לה קוט באסק", 11 אלף מילים שפרשו באופן שיטתי וחסר בושה את כל הסודות שהברבורות שלו בטחו בו שלא יחשוף לעולם. מבגידה לרצח, מהתמכרות לכדורים ועד חובות של נשים לבעלים לשעבר, ותיאורים שהציגו את הנשים באופן נלעג ומקטין כמו "מצולמת אלוהי מהמחשוף ומעלה, אבל הרגליים נראות כמו יער סקויה".
יכול להיות שהברבורות היו אמורות להיות קצת יותר מחושבות כשהן שמו את מבטחן באדם שהצהיר בראיונות ש"אני כותב על כל מי שאי פעם פגשתי, מותק, אז כדאי להיזהר", אבל על בגידה חריפה ובוטה כל כך לא יכול היה המילייה הנשי של קפוטה להבליג. הכתף הקרה, הנידוי והדחייה היו מיידיים וסופיים. כולן ניתקו איתו מגע, כולל בייב פיילי, חברתו הטובה ביותר, שבאותה תקופה התמודדה עם סרטן ריאות. כשבייב נפטרה כמה שנים מאוחר יותר, ב-1978, קפוטה לא הוזמן ללוויה. אובדן החברות עם פיילי היה אחד האסונות שדרדרו את קפוטה מהר יותר אל סופו והוא התקשה להשלים איתו.
7 צפייה בגלריה
אובדן החברות עם פיילי היה אחד האסונות שדרדרו את קפוטה מהר יותר אל סופו. בייב פיילי ובעלה וויליאם
(צילום: Keystone/Getty Images)
אם זה לא מספיק, קפוטה הואשם בהתאבדותה של אן וודוורד, שהתרחשה כמה ימים לפני פרסום הפרק. בשנת 1955 וודוורד ירתה בבעלה, איש העסקים, וויליאם וודוורד. לטענתה היא טעתה לחשוב שהוא פולש שחדר לביתם, ולמרות חשדות שמעשיה היו מכוונים, המשטרה קבעה שמדובר בתאונה. ב"לה קוט באסק" קפוטה אפילו לא טרח לשנות את השמות הפרטיים: וודוורד הפך לוויליאם דייויד הופקינס ואשתו לאן הופקינס, וקפוטה הציג את דמותה בסיפור כמי שרצחה את בעלה בכוונה תחילה. לפי הסברה, עותק של הסיפור הגיע לידיה של וודוורד כמה ימים לפני פרסומו והיא נטלה את חייה בנטילת ציאניד.
קפוטה לא צפה את עומק הנידוי. הוא ניסה לתרץ ולהסביר לכל מי שהסכים לשמוע ש"כל מה שיש לסופר לעבוד לפיו הוא החומר שצבר כתוצאה ממאמציו ומתצפיות שלו עצמו, ואין לשלול ממנו את הזכות להשתמש בו". הוא הוסיף כי הוא הפסיק לעבוד על "תפילות שנענו" בספטמבר 77', ללא קשר לתגובה הציבורית לפרקי הספר שכבר פורסמו, אלא כתוצאה ממשבר יצירה ומשבר אישי. "כל ספרות היא רכילות", הוא הכריז בריאיון לפלייבוי לאחר פרוץ המחלוקת, "מהי, למען השם, 'אנה קרנינה' או 'מלחמה ושלום' או 'מאדאם בובארי' אם לא רכילות?". באוזני חברתו, אחת האחרונות שלא נטשו אותו, ג'ואן קרסון, הוא רטן ש"אבל הם יודעים שאני סופר, מה הם חשבו, שאני שם כדי לבדר אותם?".
שני פרקים נוספים מתוך "תפילות שנענו" פורסמו באסקווייר בשנה שלאחר מכן, אך הם כבר לא עוררו הדים. קפוטה, שהוסיף לתזונת האלכוהול והמשככים שלו גם קוקאין, חווה אפיזודה אופורית קצרה בתקופת עלייתו של 'מועדון 54', אבל הוא הלך והתדרדר בריאותית ונפשית. חולה ומותש הוא רכש כרטיס טיסה לכיוון אחד ללוס אנג'לס והשתכן בביתה של חברתו, ג'ואן קרסון, אשתו לשעבר של ג'וני קרסון. חודש לפני יום הולדתו השישים, באוגוסט 1984, קרסון נכנסה לחדר השינה ומצאה את טרומן נאבק לנשום וממלמל מלמולים חסרי פשר. היא רצתה לקרוא לאמבולנס, אבל הוא ביקש ממנה לשבת לצידו ולדבר איתו. הוא דיבר על הרומן הלא גמור, על אמא שלו ועל בייב פיילי. קרסון הזעיקה את הפרמדיקים, אך עד שהם הגיעו טרומן הלך לעולם שכולו גלאם.
לאחר מותו החל החיפוש המאסיבי אחר פרקים נוספים של "תפילות שנענו", במטרה להוציא את כתב היד השלם. קרסון סיפרה שקפוטה נתן לה מפתח לכספת, שם טען מאופסן כתב היד, אבל סירב לספר לה באיזה בנק היא ממוקמת. חברים אחרים ביצעו חיפושים בבתים השונים שלו אבל לא העלו דבר. כתב היד הבלתי גמור, שכלל שלושה מתוך ארבעת הפרקים שפורסמו, יצא בהוצאה בריטית ב-1986 וזכה לביקורות פושרות. ב"ניו יורק טיימס" הוא תואר כ"רומן מטופש עם הבזקים, שהיוו תזכורת כואבת לסופר שטרומן היה בעבר". ב-2012 נחשף לפתע פרק נוסף מכתב היד, שנקרא "יאכטות ודברים", בין המסמכים של קפוטה בספריה הציבורית שלו בניו יורק. הסיפור בן ששת עמודים פורסם בגיליון דצמבר 2012 של "ואניטי פייר".
באחד מהזיכרונות שטרומן אהב לספר כיכב ילד צרוד מילדותו באלבמה, שבילה קיץ שלם בחפירת בור בחצר האחורית שלו. "למה אתה עושה את זה?" שאל טרומן. "כדי להגיע לסין", הייתה התשובה, "תראה, הצד השני של החור הזה, זה סין." מאוחר יותר יכתוב טרומן, "ובכן, הוא מעולם לא הגיע לסין, ואני אולי לעולם לא אסיים את 'תפילות שנענו'; אבל אני ממשיך לחפור! בברכת שלום, טרומן קפוטה."
