אם אתם שקרנים גרועים במדינה שמעדיפה לחיות על שקרים, אתם בבעיה
השוטר שעוצר אותי משום מקום על הכביש המהיר בנורווגיה – מארב משטרתי כל כך בלתי נראה עד שלדעתי הם מתחבאים עם הניידת שלהם קומפלט בתוך איזו בוקיצה – מודיע לי שעברתי עברה מהחמורות ביותר בספר החוקים: נסעתי 70 קמ"ש במקום 60. כן, זה הכביש המהיר. במדינה הכי איטית בעולם.
"זאת נורווגיה, וזה הוולקאם שלנו לתיירים", השוטר עוד חושב שהוא מצחיק, אבל אני רק תוהה אם יש טעם לשלוף טכניקה ישראלית סטנדרטית כלשהי: להתבכיין? להתנצל? לשחד? לעשות את המבטא המקסיקני האבוד שלי: "קסקיוז מי סניור, מי טוריסט, מי דונט אנדרסטנד!"
אבל השוטר נראה כאילו הוא ואני מבינים שאין טעם, ושמי שנוסע 70 קמ"ש במקום 60 צריך לשאת בתוצאות הרס הדמוקרטיה הזה.
"למה אתם לא יכולים להיות קצת יותר מדינת עולם שלישי?" אני מנסה לגשש אצלו בקטע משועשע, והוא רק עונה: "מצטער, כאלה אנחנו. נורווגים. תמלא פה את הכתובת שלך בבית" – והוא מושיט לי את האייפד שלו בנוקשות.
אני ממלא בצייתנות: רחוב, מספר בית, עיר, מיקוד. "אני לא זוכר מיקוד", אני לא זוכר.
"זה בסדר, גם אם תטעה בזה, לא נורא".
"אבל אז אולי הדוח לא יגיע", אני אומר בתמימות, כמו האידיוט שאני.
"כן, לפעמים קורה שזה לא מגיע. ואז זה פשוט... לא הגיע", הוא עונה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פתאום, באיחור, אני מבין מה הוא מנסה להגיד לי: שיש אפשרות שזה לא יגיע. שיש סיכוי שהם יכולים להיות מדינת עולם שלישי, אם אני רק אהיה מוכן להבין סוף-סוף איפה הפינה שצריך לעגל – והנה הוא מראה לי אותה! שיכולתי, בעצם, לשקר. לתת כתובת לא נכונה. למה מי יידע? מי ימצא? למי אכפת?
אבל כבר מילאתי את הכתובת האמיתית ואם אמחק עכשיו זה ייראה חשוד. ובכלל, מפחיד אותי לשקר למשטרה הנורווגית; לך תדע אילו עינויים מחכים בתאי המעצר שלהם, ייתכן שגם שם – כמו בכל מקום אחר במדינה – נותנים לך סלמון קר בוקר, צהריים, ערב וקינוח.
אז אני לא משקר. אני נותן לו את הכתובת המדויקת שלי בישראל. זה הולך לעלות לי 2,100 קרונות – כ־700 שקל – רק כי אני הגון, או חנון, או שילוב של השניים (חגון) מדי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למה אני לא יכול לשקר בקטנה? בגדולה? לא יודע. זאת מין נכות כזאת, אני מניח. ניסיתי כבר להשתקם, להתחיל משקרים קטנים, ואז – אולי בסיוע פיזיותרפיה שקרית יומית – לעבור לגדולים יותר, אבל שוב ושוב התברר שאני שקרן גרוע מאוד, בעיקר כי הגוף שלי מגיב לזה לא טוב: לא נעים לו.
ותנו לי להגיד לכם: לא קל לחיות עם נכות מהסוג הזה במדינה שהסמל המסחרי שלה הוא התחמון, הקומבינה, הלא-לפי-הספר וגניבת התור בנימוק המשכנע "אני איתם".
לא קל לחיות ככה במדינה שבה מתברר שלילדה בת 20 בשם הדר מוכתר בכלל לא קוראים מוכתר, מישהו מהימין, או מהשמאל, שיגר אותה כתרגיל הסחה והיא בכלל לא משוועת לקורת גג כי אבא קנה לה דירה.
אבל עזבו את מוכתר (כי היא, מצידה, לא תעזוב); מה בכלל אמיתי בישראל 2022? יותר מ-30 מנדטים יצוקים כאן בבטון על שמו של אדם שמכונה – אחרי הנחת מזומן – "שקרן פתולוגי", מי שהבטיח רוטציה, תקציב מדינה, חיסול הטרור וחמאס, רווחי גז מדהימים לכולנו, ערבים שנוהרים לקלפיות ו"מה? מה פתאום?!" התעסקות בניסיון להטיית משפטו הפלילי – והכול התברר כשקר. אדם שבישר שישראל סגורה הרמטית בקורונה רק כדי להזרים רכבת אווירית של חרדים דרך כניסת ספקים.
אבל עזבו את נתניהו (כי הוא, מצידו, לא יעזוב); ישראל היא מדינה שמשקרת כמו שהיא קמה בבוקר, אולי כי כבר אין איך להקים בה ממשלה בלי לרמות מישהו או כמה מיליוני מישהואים. זו פוליטיקה שבה כל אחד יכול להבטיח, להישבע באמא, להוריד שפם, שלא יישב עם כל אחד אחר, ואז לעשות בדיוק את זה. זו פוליטיקה שמקדשת את השקר כאמת וכדרך חיים. "אני יודעת שאתה משקר כי השפתיים שלך זזות", אמרה בהקשר זה (או אחר. אולי אני משקר פה) הזמרת מייגן טריינור.
וישראל מעודדת את זה כי ישראל אוהבת כל כך לשקר, עד שהיא המציאה לזה מילים חמודות כמו "תחמנות", "חאווה" ו"האמת שלי". ושקרים הם כל מה שמעסיק מדינה שמתאבססת שבוע שלם על איך החזה המלאכותי של כלה מלאכותית במעמד עומר אדם מחזיק במקומו המלאכותי. מדינה שהאיום האיראני הנשקף לה יכול להיות מיידי או לגמרי לא דחוף, בהתאם לצורך הפוליטי של אותו רגע. מדינה עם מחירי דיור שקריים – כי עוד לא נולדו ארבעת הקירות והגג בגבעתיים שיהיו שווים, מבחינת חומרי גלם ועבודה, שישה מיליון שקל. מדינה שמעדיפה לשקר לעצמה לגבי חוסר הרלוונטיות של הבעיה הפלסטינית, הכלכלית, האקלימית, הדמוגרפית. מדינה שכולם יודעים שאין לה מפעל טקסטיל במקום שבו כולם יודעים שיש לה.
נשארתי שקרן גרוע, מי שלנצח יפלוט, בטיפשותו, קודם כל את האמת, וגם לא יחשוד שאחרים משקרים לו. בסרטים ובסדרות אני ההוא שלא ראה את זה בא. אני אדם מאמין. מאמין לאנשים. מאמין למוכרים. מאמין לבני גנץ
אנחנו בולעים ומייצרים כאן שקרים ברמה סיטונאית. כולנו שקרנים, אבל רק הישראלים שממש טובים בזה מגיעים לצמרת. הגרועים נענשים.
למעשה, אני זוכר את השקר הראשון שלי: אחרי שמונה שנים ראשונות שבהן הקפדתי לספר לאמא הכול, קיבלתי ציון נכשל באיזה בוחן בחשבון, וכשסיימתי להתפלץ והתחלתי לחשוב איך אני חוזר הביתה ומספר לה על זה, הכה בי רעיון חסר תקדים: אני יכול פשוט לא לספר לה.
הרעיון הזה היה כביר, עצום, בלתי נתפס ובו־זמנית מפחיד. התייסרתי. מצד אחד, זה לא ממש שקר; זו פשוט הסתרת מידע. מצד שני, זה הרגיש לי כמו לשקר.
בסוף עשיתי את זה. לא סיפרתי לה, והיא נאלצה לשמוע על זה ביום ההורים. נענשתי ולמדתי את הלקח שלי: לשקר אין רגליים אם אתה לא מייצר לו כאלה מראש. זה לא עזר; נשארתי שקרן גרוע, מי שלנצח יפלוט, בטיפשותו, קודם כל את האמת, וגם לא יחשוד שאחרים משקרים לו. בסרטים ובסדרות אני ההוא שלא ראה את זה בא. טוויסטים בעלילה תמיד יתפסו אותי לא מוכן. אני אדם מאמין. מאמין לאנשים. מאמין למוכרים. מאמין לבני גנץ. ובעיקר: לא מסוגל לשקר בלי למצמץ.
ישראל משאירה אנשים כמוני מאחור. לא תמיד היא הייתה כזאת, אגב. "פאק באמינות" הייתה, כזכור, הסיבה הטובה ביותר להדחה מקורס קצינים, וכל תחקיר בעקבות תרגיל או מבצע צבאי חייב חשיפה גמורה של האמת. כרגע, הפאק הגדול ביותר באמינות הוא ההתעקשות להישאר אמין, ורק השקרנים הטובים ביותר מקימים כאן ממשלות. איפה זה שם אותנו, השקרנים הגרועים? אולי בנורווגיה, עם קנס של 700 שקל על אמירת אמת. ואולי מול שנה חדשה, שבה נוכל רק לקוות, מדי פעם, לטיפּה הגינות.
שנה טובה.
המטרה: לבנות בית שבו גם הילדים של בן זוגך מרגישים נאהבים. האמצעי: לזרוק את הפנטזיות
"אז מה", היא אומרת, "מה דעתך, להישאר - או לעזוב?". "אני לא זאת שאגיד לך לעזוב", אני אומרת. פעם לא הייתה לי בעיה לענות ישר, "תעזבי אותו, הוא גבר מזעזע, את תמצאי מישהו פי מיליון יותר טוב". אני אדם שיודע לדבר בצורה נחרצת מאוד, יש יגידו - בן הזוג שלי, למשל - שאני אפילו דמגוגית, וכשאני מתחילה להוריק את פח האשפה המנטלי שלי על מישהו שלתפיסתי עושה רק רע לחברה שלי, אני בונה ממנו כזה נבל מחריד של סרטי מארוול שקשה לחזור אליו הביתה ולא לדמיין אותו מלטף חתול ספינקס קרח.
אבל כשיש ילדים בתמונה, זו יותר מדי אחריות להגיד לחברה "תתגרשי ממנו". אני לא רוצה לשמוע סיפורים על איך הילד הגדול נהיה אלים ומלא בזעם שחור בעקבות הגירושים, ולדעת שזה בגלל היום ההוא בקפה שבו דיברתי בכזה להט דמגוגי חסר חמלה על מבנה האישיות הכושל של אבא שלו.
אז אני לא אומרת את דעתי, וככה שתינו נשארות עומדות. תקועות בתוך שקט בהיריון כזה, שקט כבד, מלא בדברים שלא נאמרים. "מצטערת", אני אומרת לה, "את יודעת שאני לא רוצה לקחת אחריות על הסבל של הילדים אם תיפרדו". "זה די מצחיק", היא אומרת, "כי הילדים האלו אפילו לא שלי".
היא גרושה עם שני ילדים כבר די בוגרים משלה. לפני חמש שנים פגשה בחור חתיך וחכם, גרוש כמוה, שגם לו יש שני ילדים. אני אפילו זוכרת את ההתחלה שלהם, איך היא התפעלה מאיך שתיאר את עצמו בטינדר. הוא לא כתב "גרוש עם שני נסיכים מקסימים" או צירף תמונה שלו בתור אב המאה - מחזיק על הידיים את הילדה הקטנה שלו, עם קשת מנצנצת של אוזני חתול.
אורית כבר למדה להיזהר מאלו, היא קוראת להם "הפון טראפים". למי שלא זוכר, משפחת פון טראפ זו המשפחה מ"צלילי המוזיקה", שבה האבא הוא אלמן עם שבעה ילדים קטנים שכמובן, אין לו מושג מה לעשות איתם. אז הוא שוכר אומנת, נזירה צעירה ומלאת חיים בשם מריה - והשניים מתאהבים. "כל גרוש שכותב על ה'נסיכים שלו' בטינדר בעצם מחפש לו מריה כזו", אורית אמרה, "אופס, התגרשתי, מי יטפל לי בילדים? אני יודע, אני אמצא אישה בטינדר וישר אעביר את כל התיק אליה".
לזכותו של הנוכחי שלה, חגי, ייאמר שהוא ממש לא היה כזה. מהרגע הראשון הם עשו הכול עם הילדים יחד. הייתה ביניהם זרימה טבעית כזאת, חסרת התחשבנויות, אם הוא על המנגל אז הוא לוקח את הבן שלה והבת שלו איתו ומצחיק אותם בחיקויי כריש עם המלקחיים של הבשר. אם היא כרגע ברדודים עם הקטנה שלו, אז הוא ידאג לקנות לכל הגדולים קרטיב בקיוסק.
חגי ואורית הבינו את מיד את החוק הראשון של כל אמא ואבא שמגדלים ילדים שהם לא שלהם. הכול חייב להיות שווה: כל מה שהילד הביולוגי שלך מקבל, גם הילדים של בן הזוג מקבלים. גם אני מכירה את החוק הזה, ויותר מזה, בור המינוס בחשבון הבנק שלי מכיר את החוק הזה. זה חשוב כל כך בגלל תחושת הזרות המבוהלת שמרגישים ילדים, שחיים בבית של האישה הזרה שאבא מעדיף משום מה למרות שבלב הם יודעים שאין, אין בעולם, על האמא היפה והטובה שלהם.
זה הדבר הראשון שאבא משלב או אמא משלבת חייבים להבין. שהילד של הצד השני בודד מטבעו בתוך הזוגיות הטרייה והמאוהבת שלהם. הוא טירון אומלל ומבוהל בבסיס משפחתי לא מוכר. וגרוע מזה, הוא גם מרגיש כמו חייל מצבא זר, חייל בוגד, בכל פעם שהוא מחייך לאישה הנוכחית של אבא ושוכח את הנאמנות שלו.
החוק השני שצריך לדעת, אם את בוחרת בבן זוג שיש לו ילדים מנישואים קודמים, הוא לקבל את העובדה שמעכשיו והלאה החיים שלך יהיו מלאים בפשרות כואבות. את אף פעם לא תוכלי לבחור בדיוק את מה שאת רוצה, לא משנה אם אלה מכונית חדשה או דירה. אמרתי את זה לאורית כשהיא התלבטה אם לקחת את הבית במושב ליד נתניה, עם הגינה שמלאה בעצי פרי. "תמיד חלמתי על גינה משלי", היא אמרה. "אבל הילדים שלו גרים בתל־אביב", אמרתי לה, "וזה החוק השני של כל אמא משלבת. בחיים-בחיים אל תגרמי לגבר שאת אוהבת לחיות לא באותו אזור החיוג שבו נמצאים הילדים".
החוק השלישי לכל אמא משלבת: לעולם אל תאמיני למה שהילדים שלו אומרים לך. בכל פעם שאחד הילדים שלו אומר לך שהוא מבין ומפרגן לאהבה שלכם, תדעי שהוא שוב חזר להיות חייל קטן ונאמן ואומלל שרק רוצה לשמח את המפקדים בבסיס החדש. אין שום דרך אפשרית בעולם הזה שילד ישמח שאבא או אמא שלו מצאו אהבה עם מישהו אחר.
והנה חוק מספר ארבע - לעולם אל תחשבו שאתם פאקינג מרי פופינס הגואלת של הילדים האלו, ובטח אל תתפתו לחשוב שאתם יכולים להיות האמא או האבא המשופר והמשודרג של הילדים. האמת? כואב לי להיזכר בזה, כי אני מאוד מתביישת באישה האיומה והתחרותית והמטומטמת שהייתי אז. כמעט אין פרק ב' שבו את חושבת שתצליחי להציל את הגבר המאוד פגוע ועצוב שלך אחרי הגירושים. תסמונת האבירה על הסוס הלבן, אני קוראת לזה. איתך זה יהיה אחרת, את חושבת, הוא ייהנה מסקס מושקע כל ערב, הוא לעולם לא יריב כמו עם אשתו לשעבר על זה שהוא מפנק את הילדים ומשאיר לה להיות הביצ'ית שקובעת חוקים. הבעיה מתחילה כשאת לוקחת את התחרותיות הזאת מול הגרושה ומפעילה אותה גם על הילדים. "אבל יש להם באמת אמא לא משהו", אורית אמרה בהתחלה, "מזניחה, אגואיסטית. רק השבוע הייתי צריכה לקחת את הקטנה לחוג ג'ודו, כי האמא בדיוק קבעה טיפול בוטוקס".
אני מצטמררת מרוב גועל כשאני נזכרת איך אמרתי לרן "פעם אחת לא צעקתי על הילדות שלך". באמת האמנתי שזה אומר שנתתי להן את משפחת החלומות. לא הבנתי שאני מייצרת אשליה שהילדות מאושרות אצלנו, ובעצם פיספסתי את מה שהן היו צריכות: מישהי שלא מנסה להיות אמא חליפית
גם אני חשבתי שאהיה מרי פופינס של הילדות שלו. פינקתי להן את הצורה וקניתי להן מתנות והתעקשתי שבכל שבת נצא לטיול קסום אחר. זה לא היה רק מהרצון האצילי לייצר זיכרונות יפים שידביקו לנו את המשפחה, אלא גם כי התחריתי באמהות שלהן. אני מצטמררת מרוב גועל כשאני נזכרת איך במשך שנים אמרתי לרן "פעם אחת לא צעקתי על הילדות שלך". באמת האמנתי שזה אומר שנתתי להן את משפחת החלומות. לא הבנתי שאני מייצרת לעצמי אשליה שהילדות מאושרות אצלנו, ובעצם פיספסתי את מה שהן היו באמת צריכות: מישהי שלא מנסה להיות אמא חליפית.
גם אורית התחרתה באמא הביולוגית של הילדים. השיא היה כשהיא התחילה להגיע במקום האמא לכל המסיבות הכיתתיות, ואפילו לא שאלה לפני שלקחה את הקטנה למספרה. בהתחלה חגי עף על זה. כמו רוב הגברים, שמאוד אוהבים כשעומדת לצידם אישה שהיא ב-100 אחוז מעריצה שרופה. אלא שבזמן האחרון הבן הגדול פתאום עשה יו-טרן בחזרה לאמא, הודיע שהוא רוצה רק בית אחד, הבית שלה. וחגי היה מיד משוכנע שזה אומר שהוא עשה משהו רע.
"ועלייך הוא כועס שבגללך הילד התהפך?" אני שואלת, "נראה לי שכן", היא אומרת. שזה מוביל אותי ישר לחוק החמישי של ההורה המשלב - לאהוב מישהו זה אומר אף פעם לא ללכלך יותר מדי על שני אנשים בחייו: אמא שלו והגרושה שלו. ונכון, זה מפתה, להשכיח ממנו שהוא היה מאוהב באישה אחרת פעם, ועוד ברמה כזו שהוא נסע אחריה עד ללאוס כדי להצטרף אליה לטיול. "אבל אם את אוהבת אותו", אני אומרת, "תזכרי שהוא צריך להיות מחובר לגרושה שלו. היא האמא של הילדים שלו, הוא חייב לחבב אותה ולרצות שיהיה לה טוב".
ואז היא מספרת לי את מה שכבר ידעתי, שהיא לא מסתדרת עם הילדה הקטנה שלו. "לא סובלת את הדרך הנשית הערמומית שבה היא אומרת, 'אבוש שלי אוהב אותי הכי בעולם' ואז שולחת אליי מבט כשהוא לא רואה". "ואת אומרת לו?" אני שואלת. "בטח שאני אומרת לו", היא עונה, "אנחנו לא אמורים לשקר אחד לשני. ולאחרונה זה מייצר כל כך הרבה מתח בינינו שבא לי להיפרד. אני מרגישה שהבית שלי לא שלי, אסור לי להעיר, אסור לי לדבר, אני צריכה כל הזמן לספור עד עשר בתוך המקום הכי אינטימי בחיים שלי".
החוק השישי של הורות משלבת הוא אולי הקשה מכולם. כשאת מדברת על ילד של מישהו אחר - אולי עדיף שתסתמי קודם. ודווקא בזה אני כן גאה, שמעולם, בכל 12 השנים שלנו יחד, לא אמרתי מילה רעה לבן הזוג שלי על אף אחת מהילדות שלו. ואני יודעת, יש ילדים מפונקים, יש כאלו שמגעילים אלייך בכוונה. ועדיין, בראש ובראשונה אלו נשמות קטנות וחסרות ישע שנזרקו למשוואה שלנו על לא עוול בכפן, ותפקידך כמבוגר האחראי זה להבליג ולאהוב אותם גם כשזה נגד כיוון הפרווה הפנימית שלך.
וזה בעצם דורש ממך לשכוח את כל מה שחשבת שידעת בגיל 40. זוגיות זה לא המקום הכי אינטימי וקרוב בעולם, לא אם זו זוגיות של אבא גרוש או אמא גרושה. זוגיות כזו דורשת מרכיב חדש, שאולי לא חשבת שצריך קודם - נימוס. המון נימוס ואיפוק. זה אומר לא לדבר רעות על הילדים שלו, לנשוך את השפה בכל פעם שבא לך להעיר על הבלגן. לזכור את הזרות שהילד שלא שלך חש בבית.
"אז להיפרד - או ללכת?" אני נזכרת בשאלה של אורית, ואין לי תשובה. רק את זאת שלי, שקניתי בהמון טעויות. אחרי שסיימתי להתחרות כמו מרי פופינס פסיכוטית, ואחרי שהפסקתי לשחק אותה מריה השמחה תמיד, נעשיתי פשוט דנה של אבא שתעשה בשבילן הכול. זו הכי אהבת חינם שהייתה לי בחיים. אין לי ציפייה מהן שיטפלו בי בזקנתי, או שאפילו יתקשרו לשאול מה שלומי כשאני חולה. אני יודעת שלמרות שראיתי אותן גדלות, מבוטן קטנטן בחצאית טוטו לנערה שדומה לאריאנה גרנדה, יש סיכון שאם חלילה ניפרד אני לא אראה אותן יותר. אני לא דורשת מהן כלום, ולא רוצה מהן שום דבר, למעט לראות אותן כל כך יפות וגדולות ומלאות חיים ותוכניות לעתיד.
"תישארי", אני אומרת לאורית, "ותנסי לאהוב את הילדה שמטריפה אותך. לכי נגד עצמך, ובכל פעם שהיא שולחת לך מבט של 'ניצחתי אותך' תלטפי אותה ותגידי לה, תודה שאת מרשה לי ללוות את אבא שלך לפעמים, כי הוא באמת רק שלך ותמיד יהיה". "וזה יהיה שווה את זה, בסוף?" היא שואלת ואני חושבת שלאט-לאט, נבנו לי עוד שלושה חדרים גדולים ומפוצצים באהבה בלב. ומי שאומר שזה לא שווה את זה, לא יודע כמה נפלא מרגיש הלב כשהוא מתרחב.
או: איזה לקח לשנה החדשה אפשר ללמוד מפרשת החדר של ערן זהבי?
זה יהיה טור על ראש השנה ועל התשובה, אבל נתחיל קודם בערן זהבי. תראו, בילדותי היינו ארבעה אחים בחדר, אחרי זה, בישיבה, היינו שישה ולפעמים שמונה, ובצבא ישנתי עם 20 חבר'ה באוהל סיירים גדול. ובכל זאת, אני מבין קצת את ערן זהבי, כלומר את החשש שלו משינה משותפת. אני מקווה שהוא יתרצה ויחזור לנבחרת, אבל גם אני מודה כי היום, כשאני יוצא לחופשה עם חברים שישנתי איתם באותו חדר בפנימייה, אני מבקש לישון לבד. מה שבנעורים לא מפריע לך, בבגרותך יכול לגרום לך לא להירדם. מה גם שעם הגיל מגיעים כחכוחים ורעשי גוף משונים, אתה ישן וכל החורים מתעוררים, ולפעמים בגילי אתה חולם שאתה עושה כושר ומתעורר עם צלע שבורה.
אבל זה העניין: יוסי בניון רוצה שזהבי יישן עם מישהו, וזהבי רוצה לישון לבד. ושאלתי חבר שמכיר את שניהם, האם באמת אי-אפשר היה להימנע מהמריבה הזו, והוא אמר שהוא מנסה לדבר עם שניהם. אז אמרתי לו משהו שלמדתי על החיים לגבי פשרות, כי לכאורה זה נראה שמישהו פה צריך לוותר, או שזהבי יישן לבד או שלא; עיקרון של אחד משניהם יצטרך להירמס. אבל זה הסוד שלמדתי בחלוף השנים הרבות שלי על פני האדמה: בחיים, גם כשנראה לכם שאתם עומדים בצומת בינארי, ברגע קריטי כזה שבו יש לכם רק שתי אפשרויות מנוגדות, כמעט תמיד יש עוד חלופות, אפשרויות נוספות שאינכם רואים, ואתם תראו אותן רק כשתסכימו להתפשר. הפרקטיקה פחות חשובה – זהבי יכול להיות בחדר עם עוד חבר, אבל בהבנה שקטה; הם יקבלו חדר מעט גדול עם מבואה שתאפשר לו יותר פרטיות; או שהוא יכול, לחלופין, להיות בחדר עם שותף, אבל יהיה חדר נוסף ריק שבמידה שהוא לא נרדם יוכל לעבור אליו באישור המאמן. יש אלף ורסיות שניתן למצוא אם באמת רוצים, אבל זה דורש איזה ריכוך, איזו יכולת לרדת מהעץ.
זה דורש תשובה. ותשובה לא יכולה להיעשות באווירה קשוחה כזו של אף שעל. של דין. בשביל תשובה צריך שיהיה שלום, בשביל תשובה צריך גישה של חסד. בשביל תשובה צריך גם חשיבה יצירתית.
נישאר בספורט ברשותכם, עם שיעור שלמדנו מאופ"א. היה חטא, והוא ישנו עדיין: אנשים פורצים למגרשי כדורגל כדי לחבק שחקן אהוב. 100 אלף איש יושבים בנימוס במקומותיהם, מיליוני צופים בבית צופים בנחת, אבל תמיד יש אנרכיסט אחד, אדם אחד שאין לו היכולת לשלוט בדחפים או שהוא כה נרקיסיסט עד שנראה לו הגיוני להיכנס פנימה למגרש.
עכשיו תראו, יש רע בעולם, יש חריגים וצריך להעניש אותם. סדר צריך להיות. אבל מנהלי ליגת האלופות הבינו עוד דבר: מעבר לטיפול בעבריינים, צריך גם לשים לב שלא נותנים להם במה גדולה מדי. שלא נותנים להם לייצר תחושה שהכול מטורלל כמוהם. ומה עושים? מקבלים החלטה שלא לצלם אותם. זו החלטה לכאורה לא עיתונאית. צלם אמור לצלם את מה שקורה, בוודאי אם הוא חריג. אבל באה אופ"א ואמרה, לא נכון. יש גם זכות לציבור לא לדעת. לא להיטרלל. קישון אמר פעם שיש לכל אדם זכות להתבטא אבל לאף אחד אין חובה להקשיב.
תחשבו שבעוד מקומות ונושאים היינו מקבלים על עצמנו לא לתת ביטוי ובמה לחריג ולקיצון, לא לאפשר לו לקבוע עבורנו את סדר היום. האם החיים של כולנו לא היו טובים יותר?
אגב התופעה של פריצה למגרשים מאוד התמעטה מאז שהפסיקו לצלם אותה. היא קיימת, אבל בשיעורים נמוכים בהרבה. עכשיו תחשבו שההגנה הזו הייתה משוכפלת לעוד זירות. תחשבו שבעוד מקומות ונושאים היינו מקבלים על עצמנו לא לתת ביטוי ובמה לחריג ולקיצון, לא לאפשר לו לקבוע עבורנו את סדר היום. האם החיים של כולנו לא היו טובים יותר?
אופ"א חשבו אחרת, ולחשוב אחרת, לא להיות מקובעים, זה חלק מהתשובה. בשישי האחרון הייתי בחתונה של אחיינית מתוקה ופגשתי מישהו שלא פגשתי איזה עשר שנים. שאלתי אותו מה עבר עליו בעשור האחרון, ביקשתי שיתמצת לי את המסקנה שיש לו מהן, איזו תובנה אחת מזוקקת שתארוז את כל הזמן שחלף. הוא חשב קצת ואמר לי בסוף שאדם צריך להיות נאמן לעצמו. סיפרתי את זה לאפרת והיא הזכירה לי סיפור אדיר שקשור לבחור הזה, סיפור שאהבתי מאוד בזמן אמת: הוא ניהל איזה מקום ועזב את המשרה – אולי הועזב, לא יודע – וזה היה לפני לינקדאין וכל אלה, עולם ישן, אז הוא התחיל קצת להסתכל במודעות דרושים, לחפש עבודה, ונהייתה לו חולשה כזו: הרי על כל מודעה עם משרה טובה, הוא חשב, בטח יש קופצים רבים וכו'. אז במקום להיכנס למטחנה הזו, עשה את הדבר המתוק הבא: הוא רכש רבע עמוד בעיתון כלכלי גדול ופירסם שם מודעה יפה ואלגנטית תחת הכותרת: התפנה מנכ"ל. כתב את הרקורד שלו בקצרה, את הדרך שבה ניתן להשיגו כדי להציע לו משרות ושיגר את המודעה. תוך יומיים הוא קיבל שתי הצעות לתפקידי מנכ"ל, את אחת מהן הוא לקח, ובא לציון גואל.
נסיים במוזיאון השעווה החדש. גם במקרה הזה יש חזרה, אבל לא בתשובה. יותר חזרה בזמן, לימים של המוזיאון שהיה בכלבו שלום. כשפורסמו הצילומים המקריפים של בובות השעווה החדשות, נזכרתי שהיה בזמנו מערכון של מישהו שמספר שהיה במוזיאון, והבובה של גולדה מאיר יצאה מאוד יפה ועם מבט מאוד מרגש בעיניים – רק חבל שלא יצאה דומה. הייתי ילד והפאנץ׳ הזה מאוד הצחיק אותי. דובל'ה גליקמן עלה באותה שנה בקדם-האירוויזיון, באיזו הפסקה בין השירים, בתור דמות שמתלוננת למה לא נתנו לה לייצג את ישראל. "ואיזו סיבה מהתחת נתנו לי", הוא אמר, "אין לך שיר". מי שמבין קומדיה יודע שזה אותו מפתח קומי חמוד.
ואיך זה קשור לרעיון התשובה? האמת היא שהקשר רופף, אבל בגדול, מה שרציתי לומר זה שגם חשוב מאוד לשמוח. זה הרעיון של הרב קוק: לעשות תשובה מתוך שמחה, לא מתוך מצוקה. אתם מבינים, אנשים תמיד יתפרצו למגרש, יהיו סיטואציות שבהן לא יהיה לך חדר לבד ולפעמים תצטרך לפרסם מודעה משונה כדי למצוא עבודה. המצבים האלה בלתי נמנעים, אבל יש דבר אחד שנמצא בשליטתנו – היכולת לשמוח.
שנה טובה.
להיתקל בבולען / לא היה רעש של דמעות בדירתנו ברמת־גן, אבל הן ירדו כשהמלכה אליזבת נסעה לדרכה האחרונה. טוב, אומנם היא לא הייתה שלנו ומשלנו. אלא קודם של הבריט'ס, הרכילות מהארמון, הסדרה "הכתר" ולבסוף של כל העולם, כולל קשיותה, חיוניותה והופעתה המרגשת בג'יימס בונד בתור עצמה. אבל עצב היה שם. וכמה שמלוכה ובתי מלוכה יכולים לייצר אי-נוחות מסוימת ב־2022, העולם עמד לכבודה דום כשנפרד ממנה.
חוץ מזה? בוקר-בוקר אני חוצה בדרכי את איילון ובחיים לא חשבתי שאתקל בבולען. אבל עובדה. ולכן התהייה האם יש עוד בולענים כמו הבולען שהתגלה הידהדה השבוע יחד שאלת החיידר שתבע לעצמו כוכב הכדורגל ערן זהבי בנסיעות הנבחרת.
אז עם כל זה ועוד דברים חשובים וחשובים פחות (סיום "האח הגדול" וסדרת דוקו) אני התעסקתי יותר במוסקיטוס. ובשלט שפרוס זה זמן מה ברחוב אבא הלל ברמת-גן על היחסים בין היתושים והעירייה, ובינינו.
מוסקיטו ביי / אז אין אחד שלא יודע שהיתושים בעולם נקראים מוסקיטוס, ושיש כל מיני סוגי יתושים כולל בני אדם עוקצניים. מה שכן היתושים המקוריים משתייכים לסדרת הזבובאים שמתאפיניים בחדק ארוך שבאמצעותו הם ניזונים ועוקצים אותנו אלוהים ישמור. הם חמקנים, מהירים כמטוסי ביון וכמעט בלתי נראים לעין, כשרק זמזומם מסגיר את בואם כשהם תוקפים. אבל תודו שהם מעצבנים, מכולכית הבית שעוקצת כשאנחנו ישנים וחולמים ביתושית בלילה ועד ליתוש האנופלס שבגללו הצעירים עושים חיסוני מלריה בדרכם להודו. ואגב, מלבד היתושים יש גם את הנמלים האדומות והצורבות.
אז אני לא יודע איזה סוג יתושים מכל אלה הרסו לי שני לילות וימים השבוע, אבל עדיין אני מתגרד מהם כהוגן עם חשד שהייתה זו בכלל נמלה אדומה שנקראת נמלת האש שזחלה על גופי ועקצה בארבעה מקומות בו-זמנית. וחוץ מזה, אי שם מונח לו אי בשם מוסקיטו ביי, שהוא אי בבעלות פרטית של 120 דונם באיי הבתולה הבריטיים ויש בו אתר נופש למתעניינים בתופעת המוסקיטואיזם.
חתום בנשיקה / אבל עם כל הכבוד לנמלים, ליתושות וליתושים, החלטתי להתחיל את טורי הנ"ל בכתבה שפורסמה ב"כלכליסט". בכותרת שלה הועבר מסר מוזר ומעניין, שהצלחתם ההיסטרית השנה ברדיו ובסטרימינג של "ראנינג אפ ד’אט היל" של קייט בוש מ-1985 או "מאסטר אוף פאפטס" של מטאליקה מ-1986, בעיקר בגלל שנשזרו בפסקול הסדרה "סטריינג'ר ת'ינגס" בנטפליקס, מוכיחה שהמוזיקה הישנה חוזרת ואפילו מנצחת את המוזיקה החדשה.
הופה-הופה-הופה עומר ואנה בסכנה, חשבתי. ומיד צצו בזיכרוני המונומנטלי יוד'לה, בנצי ומומו מסדרת הסרטים "אסקימו לימון" שכשהיא פרצה לאוויר הסרטים היא גרמה לכך שעד היום כשאני מתחיל בהופעה שיר של בריאן היילנד בשם "חתום בנשיקה" ("סילד וויד אה קיס"), כל הקהל (בכל הגילים, מהמרכז והפריפריה) שר אותו בלי יוצא מהכלל. אז בהתחלה חשבתי שהסיבה נעוצה בכך שכולם היו איתי ועם חבריי במסיבות הסיקסטיז בבית של שולי מהכיתה שלי, אבל כששאלתי את הקהל הענק מאיפה הם מכירים את השיר הזה כולם ענו בפה מלא נקניקיות וחרדל (שמוכרים בשוני ובזאפה) מ"אסקימו לימון".
ריווייוואל (תקומה מחדש) / אז משהו מתרחש פה. המוזיקה הישנה חוזרת. היתושים לא עוזבים. הבחירות חוזרות ונשנות. מכחיש השואה הפרסי מגיע לאמריקה (אלוהים ישמור מאלה). וכשרדיו 103 או רשת ג' משדרים לאחרונה בשבתות מוזיקה ישראלית ישנה הם זוכים לריווואייוואל (תקומה מחדש) היסטרי. ויותר מזה. מתברר שחברות התקליטים בעולם משקיעות בימים אלה פחות ב"חדשנות" מוזיקלית ויותר ב"ישנות" וזה גרם לי להרהר שאולי כדאי להתחיל את החיים המוזיקליים מהתחלה ולהוציא מחדש את אלבומיי הישנים. אתם מבינים? בעידן ההולוגרמות שבו להקת אבבא מופיעה ערב-ערב בלונדון מבלי שהיא תהיה היא, אלא ההולוגמה שלה, הכול אפשרי.
אגב, לפי הכתבה אנשים מפסיקים לצרוך מוזיקה חדשה בגיל 33. (למה דווקא 33 ולא ארבע או חמש אין לי מושג). ויש עוד הנחה - למשל שהעולם הולך ומזדקן, ושהבידור הישן חונק את החדש (זהירות "מה קשור" - הגששים חוזרים). אז כמו שאמר בוב דילן: "זה עולם מטורף וצריך להסתכל לו בעיניים".
חושך מוקדם / אז מה אני רוצה בעצם לומר, שעה שאני יושב פה ערב החגים המחוגגים, עקוץ כולי מיתושי רמת-גן, ומנסה להשתלט עליהם בעזרת משחת פניסטיל וכדורי אנטי-היסטמינים שנתנה לי הדוקטורה. אני רוצה לומר שכשאתה עקוץ כלום לא מעניין אותך. לא סקרים של הבחירות ולא מה עושות האיילות בלילות.
"אני שונאת–שונאת–שונאת שאחר הצהריים, כשאני בצופים, כבר מתחיל להיות חושך", אמרה לי נעמי הקטנה והצודקת תמיד. ואני עניתי לה שלדעתי היתושים דווקא אוהבים את זה כי ככה הם זוכים לעוד כמה שעות של עבודה
הקיץ אוזל, ואם תכף ישנו גם את שעון הקיץ לחורף אז כל האטיטיוד שלנו לקשר בין חוץ לפנים ישתנה. כי ברור שחשיכה או זריחה מוקדמת משנות את הנפש שלנו. לפעמים מעציבות אותה. לפעמים מעלות אותה לרף הכי גבוה של השמחה.
"אני שונאת-שונאת-שונאת שאחר הצהריים, כשאני בצופים, כבר מתחיל להיות חושך", אמרה לי נעמי הקטנה והצודקת תמיד. ואני עניתי לה שלדעתי היתושים דווקא אוהבים את זה כי ככה הם זוכים לעוד כמה שעות של עבודה מקצועית בעקיצות. אגב בוב דילן אמר: "אם אתה לא רוצה לעבוד בשביל הממשלה, לך לעבוד במכרות".
חדר משלו / אפרופו החדר הפרטי שביקש ערן זהבי בנסיעת נבחרת לחוץ לארץ, נזכרתי בשיר ישן של ארקדי דוכין:
"יש לי חדר משלי
ובחדר יש אור
זה כרגע לא אני
או אני בשחור
יש לי חדר משלי
ובו אני נח
כמה כל זה יימשך
כמה שמוכרח".
אגב, בשלב מוקדם הבנו שחייבים לתת לנגנים ולכל שאר אנשי ההפקה חדרים פרטיים בנסיעות לחו"ל, כי נסיעות כאלה לא חייבות להיות בהכרח מחנה עבודה בצופים.
יסטרדיי והמלך החדש / יש תסמונת ידועה כזו, שהבחורה שרוקדת איתך בעצם הייתה מעדיפה לרקוד עם מישהו אחר בחדר. אז מישהו הציע לי, לכבוד החגים, להחליף ריקוד ולנסוע למוסקיטו ביי, כי עם העקיצות שלי בטח יקבלו אותי שם כמו מלך. ומישהו אחר הציע לי לשים מהר משחה מונעת יתושים שזה כמו לעשות התקפה מונעת נגד מתקני איראן בסוריה.
מה שכן, לאור הדברים והחגים הנוחתים עלינו, שמתי באוזניות את "יסטרדיי" של מקרטני, וחשבתי שמה שלא יהיה, אצלי המוזיקה הישנה מנצחת תמיד בנוקאאוט את החדשה. כי כששמענו את השירים האלה לראשונה היינו צעירים מאוהבים, מעושנים, בוכים, מחובקים ומלאי תקווה לעולם טוב יותר. "יסטרדיי אול מיי טראבלס סימד סו פאר אוויי" (אתמול כל הצרות שלי נראו כמו הבולען שהיה) כתב ושר מקרטני וזה נגע לנו כל כך בשורש הדברים, שאפילו היתושים הישנים לא יכלו לנצח אותנו אז.
אז המלכה נקברה. צ'רלס המלך החדש מחה דמעה לזכר אמו והלך למשול על הבריטים עם כל הצרות של בית המלוכה מהארי ועד למייגן. ואילו אני הבטתי בחלון וראיתי את החושך יורד כבר מוקדם מוקדם על הארץ, כלומר כבר בשש וחצי בערך, שעה שנעמי הקטנה שירכה דרכה באיטיות מהפעולה שלה בצופים.
