הוליווד סוערת בימים אלה על רקע שביתת התסריטאים האמריקנים אשר יוצאים בפעולת מנע נגד השלכות ה-AI על התעשייה. מאז הופיעה תוכנת צ'אט GPT בחיינו, ועוד לפני כן, היה ברור כי תפנית טכנולוגית זאת עומדת לשנות את מקצוע הכתיבה לעולמי עד ולהפוך את היצירה לתוצר של חשיבת מכונה, שעתידה להחליף את התודעה האנושית והרגשות האותנטיים שנלווים אליה. הדרמה הישראלית "העתיד", שהוקרנה בסוף השבוע בבכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק, אומנם נכתבה ובוימה על ידי נועם קפלן, אדם בשר ודם, אולם התחושה שעולה במהלך הצפייה היא שמדובר בתסריט שגובש באמצעות אינטליגנציה מלאכותית, ובהשראתו נוצר הסרט שהוא מלאכותי, כפי שהוא לא אינטליגנטי.
"העתיד" המאכזב לא היה אמור להיות חלק מהעתיד האישי של קפלן המוכשר, כפי שהיה אפשר לחזות אותו בהסתמך על סרטו הארוך הקודם "מנפאואר" המאוד מוצלח, שבו שילב בתבונה סיפורים אישיים של ארבע דמויות של גברים שמנסים לשרוד בדרום תל אביב המוזנחת. זו הייתה דרמה צנועה שסיפקה הצצה כנה להווה המתסכל של מהגרי העבודה בארץ, ושל המקומיים המתחככים בהם על בסיס יומיומי. ב"העתיד" לעומת זאת, קפלן משנה גישה, ומפנה מבט קדימה ומעלה בניסיון לומר משהו בנוגע לחוויה נשית על רקע המצב הפוליטי בישראל. הוא מאמץ את סוגת המדע הבדיוני כדי לנסח את האמירה שלו, הפסימית, בסביבה עתידנית שבה אלגוריתמים מתוצרת כחול-לבן מסוגלים לחזות התנהגויות אנושיות וסוכנות החלל המקומית משגרת משלחת אסטרונאוטים כדי לכבוש את הירח. לרוע המזל, הוא מכוון קצת גבוה מדי, כושל בניתוב העלילה הבדיונית, או בהפצת המסרים שהיא מתיימרת לחולל ואשר מתפזרים לכל עבר.
ביקורות סרטים נוספות:
"העתיד" נפתח בשחזור משטרתי מצולם של התנקשות בפוליטיקאי ישראלי על ידי מחבלת פלסטינית. החוקר (הופעת אורח של הבמאי קפלן בסרטו שלו) מתלווה לרוצחת הצעירה יאפה ג'ראר (סאמר קופטי) כשהיא מתארת בפניו במלים ומעשים כיצד ירתה בראשו של שר החלל והתיירות בתוך מעלית של מלון ירושלמי. לצערנו, התרחיש הלא מופרך הזה התממש ב-2001 כשרחבעם הזאבי, שר התיירות, נרצח על ידי מחבל פלסטיני במלון הייאט בבירה. זוהי קריצה של הסרט לעבר, אבל יש פה גם מבט מדומיין לעתיד: כשר החלל, חייו הסתיימו שבועות ספורים לפני מה שהיה אמור להיות הישג אישי אדיר עבורו ועבור המדינה כולה: שיגור חללית ישראלית לירח. זהו ההקשר הכללי לעלילה שהיא אישית ואינטימית בעיקרה, ונוגעת לשלוש נשים, ביחד ולחוד.
הדמות הראשית היא מדענית בשם ד"ר נורית בלוך, בגילומה של ריימונד אמסלם. אישה צינית, בטוחה בעצמה כלפי חוץ, ופגיעה, בודדה, עד מיואשת, מבפנים. היא מובילה מחקר פורץ הדרך במסגרת מכון שלום באוניברסיטה העברית, שבאמצעותו פיתחה אלגוריתם שנועד לזהות מחבלים פוטנציאלים, לחזות את התנהגותם, ולמנוע פיגועי טרור מבעוד מועד. מסתבר שהאינטליגנציה המלאכותית עושה את עבודתה נאמנה בחיזוי העתיד, אולם מעת לעת, הפרופיילינג הממוחשב מפספס, כמו במקרה הרצח של שר החלל, והתיירות. כדי לזהות את מקור הכשל, מזומנת יאפה לראיון עם ד"ר בלוך כשהיא מלווה בשני שב"כניקים, שמתנהגים כרובוטים. שיחת היכרות רוויית חשדנות, מתפתחת במפגשים הבאים ליחסים אינטימיים. שתי הנשים חולקות סוגיות מחייהן הפרטיים: יחסי אם ובת, יחסי אישה וגבר, תפיסת גוף ויופי, מיניות ופריון. דיאלוגים שאמורים לקשור בין המציאות הנפשית האישית לזו החברתית הציבורית.
הבעיה היא שלפעמים המשתנים האישיים לא מתחברים לתאוריה מדעית מכלילה, וגם לא לסיפור קוהרנטי. בניגוד לטענה המפורסמת של אלברט איינשטיין, לפעמים אלוהים כן משחק בקוביות. לקפלן אין את הפריבילגיה הזאת. לפחות לא כמספר סיפורים. הבלגן מסתבך עוד יותר כשאישה נוספת מצטרפת למשוואה בשלוש נעלמות: מאור (דר זוזובסקי), אישה ירושלמית בורגנית שמתנדבת לשמש כפונדקאית עבור נורית, שאינה מצליחה להיכנס להריון. לא ברור בדיוק מה תפקידה של הדמות הזאת. היא חסרת משקל או עומק, ומנותקת מהסיפור כפי שהיא מנותקת מהמציאות הפוליטית סביבה. מדוע נוכחותה נחוצה? אפשר להשתעשע ברעיון הדמיוני שאלו חלק מהפרמטרים ששוקללו על ידי האלגוריתם שחולל את עלילת הסרט. הרי על פי רוב הקונבנציות התסריטאיות, טובים השלושה מן השניים, או במקרה זה - טובות השלוש מן השתיים (ב"העתיד" אין כמעט גברים, ואלו שצצים בו מגוחכים כמו אנשי השב"כ או נעדרי פנים כמו בעלה של נורית). ואולי זה עניין שיווקי. מילא המתמטיקה הנרטיבית, זו החשובה יותר, של מכירות הכרטיסים, מחייבת נוכחות של סלבס. דר זוזובסקי היא כזאת, ואין פה אחרת מלבדה.
באקלים הנוכחי, כשהקולנוע הישראלי מודר מסבב פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים - בין אם בגלל תקופת שפל יצירתית, או על רקע המצב הפוליטי בארץ - השתלבותו של "העתיד" בפסטיבל טרייבקה אמורה הייתה להיות סיבה לחגיגה. אבל לא מן הנמנע שנסיבות בחירתה של הדרמה המאכזבת הזו נובעת דווקא בגלל קריצותיו הטכנולוגיות, שמשתלבות במיתוג המחודש של האירוע הניו יורקי כאירוע ארטיסטי, כזה המשלב תרבות והייטק. קפלן כמובן כתב את התסריט בעצמו, אבל התוצאה חסרת הנשמה והמאכזבת כל כך מרגישה כאילו הבמאי הזין את כל התכנים הנכונים לתקופה בצ'אט GPT: אלגוריתם, אינטליגנציה מלאכותית, מרוץ לחלל, דמויות נשיות, הטרדה מינית, טיפולי פוריות, וגם פיגועי טרור. כל המרכיבים כאן, אבל הם לא מתחברים אחד לשני. לא בדרך הגיונית לפחות, גם לא מרגשת או משעשעת בציניותה. במקרה הזה לפחות, לא בטוח שבוט ממוחשב היה עושה עבודה פחות טובה.
