לאחת הסיבות שהלם הקרב ופוסט-טראומה בעקבות השירות הצבאי הם מהנושאים המדוברים ביותר בחברה הישראלית קוראים "כאב של לוחמים". עידן עמדי, שהיה מוכר עד אז בתור הסגן של דיאנה גולבי ב"כוכב נולד", ביצע את השיר כבר בתוכנית, אבל את העוצמה שלו הוא תפס אחריה. זה לא שלפני כן לא היו שירים ישראליים שעסקו בסוגייה, עוד מעידן הלהקות הצבאיות. אולם לרוב הכתיבה הייתה ברמז, בניואנס, ולעיתים רחוקות מפי כאלה שבאמת היו שם. מנגד, שריטת הקרב הייתה אמצעי של אמני שוליים גם להתמודד עם החוויה וגם כדי לומר דבר מה פוליטי. עמדי, לעומת זאת, היה הפרזנטור של הגבריות הישראלית החדשה: לוחם מחוספס, כותב רגיש ומי שהפריד לחלוטין את השאלה האם אפשר למנוע את אותו כאב של לוחמים.
ההשפעה של עמדי, מהאמנים המצליחים בישראל כבר יותר מעשור, הייתה פנומנלית: סביבו צמח ז'אנר שלם של שירים בסגנון "כאב של לוחמים". לאחר ארבע שנים התחוללה מלחמת צוק איתן בעזה, הראשונה מאז "כאב של לוחמים" שבה לוחמי צה"ל נכנסו רגלית לעזה (מבצע "עמוד ענן" ב-2013 היה אווירי בלבד). השילוב בין האפקט של השיר לדור חדש של לוחמים שחזרו מעזה המשיך את התנופה. בניגוד לעמדי ועידן חביב, למשל, אמנים כמו אביחי הולנדר כבר לא נזקקו לבמה של הריאליטי. אחר כך גם הגיעו יצירות טלוויזיה כמו "בשבילה גיבורים עפים" ו"שעת נעילה", שחיזקו את תופעת הלם הקרב כמין הכרח בלתי נמנע של אומה שנדונה לחיות על החרב. הקונצנזוס סביב ניסיון ההתאבדות של איציק סעידיאן רק חיזקה את המגמה.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
ובגלל כל אלה, "ואלס עם שאנן" מתוך האלבום החדש של הדג נחש, "דג לייף", הוא רגע חשוב במוזיקה הישראלית העכשווית ובכלל. שאנן סטריט, סולן ההרכב, מספר בו באופן מצמרר ומסעיר על שירותו כלוחם נח"ל בסמטאות של עזה, בראשית שנות ה-90. זאת לא הפעם הראשונה שסטריט מחטט בפצע צבאי: ב"זה לא אני" (מתוך האלבום "לזוז") הוא כתב על תאונה שגבתה את חייו של ניר אביבי ז"ל, ובעיקר על גלגול האחריות ואוזלת היד המערכתית בתחקיר האסון.
הפעם, סטריט (שכתב את המילים יחד עם חברי הלהקה והראפר המצוין פלד) נזרק אחורנית בצורה הרבה יותר חושפנית וחודרנית, תוך תיאור שהוא גם ריאליסטי וגם סוריאליסטי של קורותיו בתור חייל: "ואני גם זוכר /איך הפילו עלינו פעם מגג בניין מקרר / הוא נפל בחבטה פחות ממטר מאחוריי /בלעתי רוק /המשכתי במשימה שלא זכור לי מהי / אולי הוצאנו חשוד מהבית בדמי הליל / אזיקון על הידיים פלנלית על העיניים / בצדק או בטעות / כי היה שם הכול מהכול". אצל הדג נחש, הזיכרונות לא נשארים תחת כותרת גג כללית, אותו "כאב של לוחמים" שאפשר להצביע על קיומו ועל הכיוון הכללי של המקור שלו. בלי להריח את ה"סרחה" ולראות "עכברושים 60 סנטים הולכים עליך", אי-אפשר להבין למה לקח יותר מ-30 שנה עד שהפצע גבר על מכונת ההדחקה.
אולם זה לא מה שמיוחד בשיר. לאורכו, סטריט מכין את המאזינים והמאזינות לקראת הפתעה. כל זוועות החצי הראשון של השיר - כולל ילד בן חמש שנהרג מכדור "שאמור היה להיות לרגליים" ו"המג"ד אוכל אבן בפה ועפות לו שבע שיניים" - הם רק המבוא לקראת "סיפור שאתם לא מכירים". הדעת נותנת, שסטריט עומד לגולל מעשייה נוראית במיוחד; עדות אחת שתצליח לגמד את כל מה שבא לפניה.
אבל אז, משומקום, כמעט כמו שסטריט מופתע להבין שזה לא היה חלום, הוא נזכר בשמחה של התושבים לכבוד ועידת מדריד, שנתפסה אז כפריצת דרך שתביא לסיום האינתיפאדה הראשונה ולשלום בין ישראל למדינות ערב: "אותם הרחובות של הפגנות ומעצרים / התמלאו פתאום קריאות שמחה וים של חוגגים / אותן הידיים שרגמו אותנו באבנים / השליכו הפעם אורז ממתקים וענפי זיתים". פתאום, האזכור המוזיקלי של רותי נבון מתוך "גשם בעיתו", מסמלי מלחמת יום כיפור, מקבל משמעות נוספת מזו של המחברת, תלמה אליגון-רוז: לא רק תפילה לחייל שישוב כדי שיהיה "זמן לאהבה", אלא הבנה שהזמן הזה לא יגיע רק בצד אחד: "התברר שלא רק בעזה אלא בכל רחבי השטחים / פלסטינים ביום הזה כיתתו ת'חרב לאיתים / הכמיהה לשלום שהייתה פה / לא הייתה רשומה רק עלינו בטאבו".
באירוניה מושלמת, סטריט קיבל את האישור שהוא לא דמיין את כל זה, מכל המקומות, בהופעה מול הקצינים הכי בכירים בצה"ל. את הרעיון לשם השיר, "ואלס עם שאנן", טייק-אוף מבריק על "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, הוא קיבל מהרמטכ"ל. לא ברור במי מהם מדובר, אבל מתברר שהוא גם קופירייטר מוצלח. אבל סטריט, בחוכמה של מספר-סיפורים, הופך את האנקדוטה למסר מהדהד ורלוונטי. על הדרך, הוא גם מחלץ את שירי ההלם קרב והפוסט-טראומה מחיקו המנמנם והמאלחש של הקונצנזוס. אולי לא ייצא מזה המנון של מדינה כמו "כאב של לוחמים", אבל אולי ייצא מזה משהו קצת יותר חשוב: פחות כאב ללוחמים, למשפחות שלהם וכן, גם לבני ובנות האדם בצד השני.
