"אנו ממציאים את האנשים שאנחנו אוהבים", אומר ברגע של הכרה כואבת גיבורו הצעיר של סרטו של פרנסואה אוזון, "קיץ 85" (Été 85), והאמירה הזו תקפה גם לנושאו של הסרט כולו. זהו סרט על אידיאליזציה ועל מותה – מוות שבעיני הגיבור מלווה באשמה הרודפת אותו, אולי גם אל ההווה. זהו סרט התבגרות, אבל הוא קודר ואפל, למרות העונה שבה הוא מתרחש, ועל-אף הנוסטלגיה המלווה את המושג אייטיז.
קיץ 85 - טריילר
ואכן, סרטו של אוזון שנכלל בבחירה הרשמית בפסטיבל קאן אשתקד (השנה כבר הוצג בתחרות הרשמית סרט חדש שלו), מתרחש באייטיז – על שלל האסוציאציות העולות מהשימוש במושג התרבותי הזה, כולל מגפת האיידס שעלתה אז לתודעה הציבורית הרחבה. הוא מגולל סיפור אהבה הומוסקסואלי בין שני בני נוער, אלכסיס בן ה-16 (פליקס לפבר) ודוד בן ה-18 (בנז'מן וואזן), על רקע נופיה הציוריים של עיירת חוף בנורמנדי. כבר למין ההתחלה, המובאת בקריינות מפי אלכסיס, אנו מבינים שפשע נורא התרחש, והידיעה הזו מלווה כצל פטליסטי את המפגש הראשוני והמגעים הרומנטיים בין שני הצעירים, שכל אחד מהם נראה כאילו יצא מפרסומת מאותה תקופה.
אנחנו יודעים שהקשר הזה מקולל משום שהשניים נפגשים לראשונה תחת ענני סערה, כשהסירה בה שט אלכסיס מתהפכת בלב ים, ודוד בעל פני המלאך מופיע ומציל אותו. הוא מזמין אותו אל ביתו, מפגיש אותו עם אמו האלמנה (ולריה ברונו-טדסקי) המציעה לו אמבטיה חמה תוך שהיא זורקת לו הערות שלא היית מצפה להן מאמו של החבר-שזה-עתה-פגשת, ובהמשך גם עבודה בחנות לאביזרי דיג שבבעלותה. אבל מה שחשוב יותר – המפגש הזה מתברר כהתנסות הרומנטית המשמעותית הראשונה של אלכסיס, וכזו שבזכותה הוא מתוודע גם לזהותו המינית.
ישנם לא מעט קווי דמיון בין "קיץ 85" ובין "קרא לי בשמך" מ-2017, אף כי בסרט ההוא, שאף הוא התרחש בשנות ה-80, הקשר המיני התהווה בין נער וגבר צעיר מבוגר ממנו. אבל סרטו של אוזון, המבוסס על ספר מאת איידן צ'יימברס הבריטי משנת 1982 בשם "לרקוד על קברי", אינו עוסק ביציאה מהארון או בכאב הנובע מהצורך של שני גיבוריו להסתיר את תשוקתם מעין כל. ספרו של צ'יימברס היה אמנם אחד הראשונים שתיארו יחסים הומוסקסואליים, והוא הוחרם, על כן, על-ידי ספריות ציבוריות רבות – אבל אוזון (שקרא אותו בהיותו בן 17) הופך אותו ליצירה שישנם בה יסודות של אשמה ומלנכוליה המזכירים, מבחינות מסוימות, את "ורטיגו" של היצ'קוק.
מבחינה זו, "קיץ 85" מזכיר את עבודותיו המוקדמות של אוזון, שהיה בהן יסוד של מותחן ("מתחת לחול", "בריכת שחיה"). הממד הרומנטי מפנה את מקומו לדימויים של ייסורי נפש, ששיאם בסצינת דראג רגשנית ואקסצנטרית בחדר מתים. אבל אם סרטו של אוזון לא לגמרי עובד, הרי זה משום שהקשר בין שני גיבוריו, כמו גם הטרגדיה שמגיעה בהמשך (וזהו, כאמור, לא ספוילר שכן אנו מודעים לכך כבר מההתחלה) – משורטטים בקווים עבים מדי. זהו סרט על שני נערי פוסטר שעוביו כאחד. יתר-על-כן, הממד הפרוורטי שנלווה לטרגדיה, ונרמז כבר בכותרתו של הספר עליו מתבסס הסרט, לא באמת לופת אותנו – אולי מפני שקשה להאמין לרגשותיה הסוערים של דמות דלה כמו אלכסיס בעלת אובססיה-למוות של מתבגרים.
כתוצאה, שיאו הרגשי של הסרט המתרחש בבית הקברות פשוט לא עובד. גם העובדה שדוד הוא יהודי אינה זוכה פה למשהו שהוא מעבר לאִזכור. אלכסיס אמנם כותב את זיכרונותיו בהמלצת המורה לספרות שלו (מלוויל פופו), אבל אלה לא מקנים להתרחשויות פרספקטיבה או תובנה שאיננו ערים להן בעצמנו. שאלה שמפנה אלכסיס אל המורה, שנענית בתשובה כנה, לא מעניקה נפח או עומק לדינמיקה ביניהם שממילא נעדרת זמן מסך משמעותי. גם הופעתה על החוף של נערה בריטית המשמשת כאו-פר (פיליפין וולז') אינה מייצרת מתח אמיתי, ותפקידה מתמצה בניסוח מסקנות פסיכולוגיות מובנות מאליהן. התחושה על כן היא שהסרט, על אף אפלוליותו, לוקה בפשטנות-יתר הנובעת מהיצמדותו לאידיאליזציה של דוד בעיני אלכסיס. אין בו אותו ריחוק אירוני, אפילו אכזרי, שהתקיים בסרטיו המוקדמים של אוזון שנזכרו לעיל.
בסיכומו של דבר, "קיץ 85" הוא סרט שמותיר את הצופה בעיקר אדיש. פרסומת לאייטיז שנדרשת לסיפור שבמרכזה כדי לייצר רגש שלא באמת קיים שם. סרט מתבגרים שגם אוחז במנטליות כזו.
