האופרה "לה בוהם", מאת פוצ'יני, היא מן האופרות הפופולריות ביותר בכל הזמנים. בכל משאלי רבי-המכר היא מופיעה תמיד בין חמשת המקומות הראשונים. וזה לא במקרה. זו אופרה כובשת.
היא הוצגה לראשונה ב-1896 (אגב, בניצוחו של טוסקניני הגדול, אז עדיין צעיר אבל לוהט), ועד מהרה רכשה מקום של כבוד בצד שני להיטי ענק נוספים של פוצ'יני – "מאדאם באטרפליי" ו"טוסקה". ובדומה להן, גם פה לא מדובר בעלילות גבורה סוערות כנהוג באופרות של פעם, אלא בסיפור על אנשים "רגילים" שחיים חיים אמיתיים: ארבעה אמנים צעירים בפריז - דלפונים מרודים, רעבים וקופאים בחורף הקר. ויש גם אהבות: האחת רומנטית ורכה בין רודולפו המשורר לבין מימי רוקמת התחרה הקטנה; והאחרת בין מרצ'לו הצייר והזמרת הסוערת מוזטה, שלא תיתן לשום גבר לשלוט בה. הזוגות אוהבים, נפרדים, החורף הנורא מכרסם בגופם, הם חוזרים ואוהבים ושוב נפרדים. מימי חולת השחפת גוססת וכולם נאספים יחד ברגעי מותה. סוף האופרה.
הז'אנר האופראי הזה (וֵורִיסְימוֹ, אמיתיוּת באיטלקית) - שעניינו בסיפורים קטנים על רקע מעמדי עיר וכפר אמיתיים - התפתח לקראת סוף המאה ה-19 כאנטי-תזה לאופרות המלודרמטיות והמוגזמות. וג'אקומו פוצ'יני (1858-1924) הוא אולי הבולט שבמלחיני הסוגה הזאת. גאוניותו היא ביכולת להצית בסיפור פשוט לכאורה מוזיקה דרמטית, לעיתים מרטיטת-לב ממש. ובכשרונו כי רב ידע גם לקלוע ישירות לטעמו המתפתח של הקהל. פופולריות הייתה עבור פוצ'יני מבחן קריטי לטיב היצירה. וכך נוצרה מוזיקה שהיא בו בזמן גם נעלה וגם פשוטה, גם נשגבת וגם קליטה.
ההפקה שראינו אמש (א') היא הפקה מיובאת מהאופרה של קלן. היא עלתה לראשונה ב-2015, בבימויו של מיכאל הָמְפֵה, מי שהיה מנהלה האמנותי של האופרה שם ודמות מרכזית בעולם האופרה האירופאי בכלל. הָמְפֵה הלך לעולמו לפני כשנתיים, וההפקה הקלאסית שלו מחודשת מעת לעת בבתי אופרה בעולם, הפעם בתל אביב. גדולתה של הגרסה הזו היא דווקא בפשטותה הקלאסית, בהיעדר כל יומרה להעמיס עליה משמעויות אקטואליות, או לנטוע אותה בהקשר אחר של זמן ומרחב. הפעם לא. הכל בה, למן התפאורה, והתלבושות, ומעמדי הרחוב – הכל נטוע בזמנו של פוצ'יני ובסגנונו. וזה פשוט ויפהפה.
ומילה על התפאורה הנהדרת. היא אמנם הוטסה ארצה מגרמניה, אבל החייתה על בימת האופרה בתל אביב את הרובע הלטיני בפריז של תחילת המאה ה-20. מרשימים במיוחד היו המעברים היפהפיים שבין מערכה למערכה: פועלי הבמה בנו באפלולית את התפאורה המשתנה עד שהיא ניצבה בצללי שחור-לבן. ואז באחת האורות נדלקים, המוזיקה פורצת והבמה נשטפת בצבע ובעומק. לא בכדי הקהל פרץ במחיאות כפיים אחרי כל הצבת מעמד תפאורה חדש.
פוצ'יני הטמיע ב"לה בוהם" את כל חידושי המוזיקה של העידן שאחרי ואגנר: הרמוניה מושלמת ותזמור עשיר, ושימוש במוטיבים מוזיקליים שחוזרים לאורך כל היצירה (לַייטמוֹטִיבִים) שכל אחד מהם מייצג דמות או מצב רגשי. אבל לטעמי, הדבר המרשים ביותר באופרה הזו הוא האופן המזהיר שבו פוצ'יני תופר אנסמבלים מורכבים לאיזו מין אחדות מוזיקלית, למרות שכל אחד מפרטיה שר בנפרד, על-פי רוב במלודיות שונות. כך למשל במערכה השלישית כשזוגות האוהבים במשבר: מימי ורודולפו נפרדים ומתייסרים, מרצ'לו ומוזטה רבים ("שנואים עליי מאהבים שנהיים כמו בעלים"). זו שירת קוורטט מורכבת, בו-זמנית אף שכל אחד שר בנפרד, ובאורח פלא הכל משתלב.
אבל האנסמבל המורכב והמזהיר ביותר מתקיים לאורך כל המערכה השנייה, הפנטסטית. זהו מעמד רחוב שוקק חיים בפריז, ואנחנו מקבלים בו-בזמן שפעת-שירה שונה מכל הכיוונים: זוג האוהבים, הבוהמיינים בבית הקפה, ילדים משחקים ברחוב, רוכלים מכריזים על סחורתם. ואל תוך המורכבות המוזיקלית השוצפת הזו מתפרצת לפתע מוזטה שהגיעה למקום השוגר-דדי שלה, והיא מפתה באריה מזהירה את מרצ'לו אהובה לשעבר. זו שיפעה מוזיקלית מורכבת ונהדרת להפליא. והאופן שבו הבמאי העמיד את כל הסצנה הזו – גדושת תנועה ופעילויות כיכר העיר – מהדהדת את האנסמבל הקולי ומשלימה אותו. זו מערכה מרשימה.
ולמרבה השמחה השירה אמש הייתה משובחת. את מימי - תופרת רקמת הפרחים החולה - גילמה הסופרנית הישראלית המעולה אלה וסילביצקי. בשנה שעברה שמענו אותה בארבע אופרות, והפעם שוב, ובצדק רב. היא זמרת נפלאה שגדולתה לא רק בקולה היפהפה ובטכניקה משובחת, אלא ביכולת לעורר בשומעיה התרגשות. מימי שלה - באריה הנודעת Sì, Mi Chiamano Mimì ("כן, מכנים אותי מימי") הייתה אולי פחות שברירית מן המצופה מצעירה כה חולה, אך היא הייתה מרגשת.
וגם אהובה, המשורר רודולפו, היה טוב. הטנור האוקראיני ולנטין דיטיוק אולי אינו דוגמן אתלטי, אבל יש לו קול מצויין והוא משדר חביבות תמימה ואותנטית. לא קל למצוא טנורים טובים שיכולים להתמודד עם הסופרניות העוצמתיות. במקרה זה הזיווג של השניים עבד היטב, ודואט האהבה שלהם, O soave fanciulla ("הו ילדה מתוקה") שחותם את המערכה הראשונה, היה מקסים.
הזמרת הישראלית השנייה בקאסט הזה – יעל לויטה המעולה והמשעשעת – שוב שיחקה אותה. תרתי משמע. היא בנויה היטב לתפקיד הזה, של אישה שלא נותנת לשום גבר שישלוט בה. להפך, היא זו שקובעת את כללי המשחק. האריה שלה במערכה השנייה - Quando m'en vo' soletta ("כשאני הולכת לי לבדי") - אריה בקצב הואלס, הייתה קלת תנועה ומלאת שמחת חיים.
אחרונים חביבים – הצייר, המוזיקאי והפילוסוף – הם היו מהנים מאוד. מה שלא מצופה בדרך כלל מאנסמבל כה כבד של בס ושני בריטונים נמוכים. אבל הם היו טובים. בעיקר הבריטון האיטלקי מריו קאסי בתפקיד הצייר מרצ'לו. אגב, בקאסט השני ישיר את התפקיד הזה הבריטון הישראלי המצויין עודד רייך.
שורה תחתונה: זו אולי לא הפקה פורצת דרך או חדשנית, אבל זו הפקה מן הזן הקלאסי, עשויה היטב ומהנה. מומלץ.
