הנה שני דברים שלא ידעתי עד לפני מספר ימים: האחד, דבר קיומה של מדינה-אי זעירה בשם סמואה האמריקאית, שטח חסות של ארה"ב הממוקמת בלב האוקיינוס השקט. השני, ב-2001 המדינה הזו הובסה 31:0 על ידי נבחרת אוסטרליה במוקדמות הגביע העולמי, ובכך קיבעה את מעמדה כנבחרת הכדורגל הגרועה בעולם. בכתבה שפרסם כאן זאב אברהמי מובא נתון מכמיר לב נוסף: בכל תולדותיה הנבחרת הזו ניצחה בארבעה משחקים בלבד, סיימה פעמיים בתיקו, ונוצחה 49 פעמים. נדמה לי שהמספרים האלה מגדירים מחדש את המושג לוזר.
טריילר לסרט "הגול הבא מנצח"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
עתה מגיע אל המסכים סרטו החדש של טאיקה וואיטיטי, "הגול הבא מנצח" (Next Goal Wins), שמביא את סיפורה של הקבוצה שניסתה לשרוד כנגד כל הסיכויים. אך המושג לשרוד בהקשר זה מעט מתעתע, משום שלא מדובר בקבוצה המבקשת להעפיל אל צמרת הכדורגל העולמי, ממש לא, אלא פשוט לנצח במוקדמות המונדיאל של שנת 2011 את נבחרת האי השכן, טונגה, שבזה ליריבתה בעלת הרקורד המפוקפק (כאילו שהרקורד שלה בעננים). כאשר שחקני שתי הנבחרות נפגשים, הם חושפים שיניים ונוהמים אלה כלפי אלה.
לביקורות סרטים נוספות:
הבעיה מתחילה כאשר הנבחרת הגרועה בעולם צריכה למצוא מאמן חדש. המאמן הקודם פוטר זה עתה על ידי יו"ר ההתאחדות המקומית (אוסקר נייטלי), שפניו מעוטרות ב-11 זוגות שדיים מצוירים בטוש פרמננט כאות השפלה אחרי הפסד נוסף של הנבחרת. בינתיים, בקצה השני של העולם, מאמן כדורגל ממוצא הולנדי, תומאס רונגן (מייקל פסבנדר) מאבד אף הוא את עבודתו כמאמן הנבחרת הצעירה של ארה"ב, אחרי שלא העפיל איתם למונדיאל עד גיל 20. בדיוק אז מגיעה אליו הצעה להיות מאמנה החדש של נבחרת סמואה האמריקאית, והוא בתסכולו נעתר מבלי לדעת לתוך מה הוא נכנס. הוא מגיע במטוס מקרטע אל נמל התעופה הבינלאומי של הבירה פאגו-פאגו, שם הוא זוכה לקבלת פנים חגיגית (אחרי הכול, כמה אנשים כבר נוחתים במקום הזה).
שחקני הנבחרת עצמה הם כל מה שמאמן שמכבד את עצמו יכול רק שלא לאחל לעצמו - הם עצלים, עוצרים בצהרי היום את הכול כדי להתפלל, רצים על המגרש בערבוביה ומתקשים לשלוט בכדור. כדי לאמן אותם נאלץ רונגן לאמץ כמה משיטותיו של מאמן מיתולוגי אחר, מיסטר מיאגי מ"קרטה קיד". מה שיפה בסרטו של וואיטיטי המאורי-יהודי, שזכה באוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר של "ג'וג'ו ראביט" המקסים, הוא הטוויסט היפה שהוא מעניק לכל קלישאה מסרט ספורט שאי פעם ראיתם. אחרי הכול, זהו סיפורו של מאמן שמגיע כדי למנוע מקבוצתו את ההפסד הבא, שום דבר שהוא מעבר לשאיפה לגרד את התחתית אך לא להישאר בה. במילים אחרות, ההישג שאנו כצופים אמורים להריע לו אינו יותר מניצחון חסר כול משמעות. ואולי זה מה שהסרט בא לומר, שמה שעבור האחד הוא חסר משמעות, שולי עד אבסורד, הוא כמעט עולם ומלואו עבור מי שמתגורר באי זניח שמהירות הנסיעה בו מוגבלת ל-30 קמ"ש, ושהשוטר היחיד שבו נוהג במכונית משטרה שהסירנה שלה לא עובדת (בזמן מרדף הוא נאלץ לעשות את קולותיה בעצמו, וזה נורא מצחיק).
"הגול הבא מנצח" מבוסס על סרט תיעודי באותו שם משנת 2014, בבימויים של מייק ברט וסטיב ג'יימיסון, שמביא את הסיפור. לא צפיתי בסרט התיעודי (שקטעים ממנו מובאים בסרטו של וואיטיטי), וממילא השוואות כאלה נדמות לא פעם מיותרות. עבור מרבית הצופים הסרט הנוכחי הוא המפגש הראשון עם הסיפור, ושאלות נוסח האם זה אכן היה כך ולא אחרת פוסלות את החירות האמנותית ומשמעות האדפטציה. בעיבוד הבדיוני, דמותו של רונגן מוצגת כמי שחווה גאולה עצמית דרך המפגש עם חדוות הכדורגל (הרע) של בני סמואה האמריקאית, וממקום של כישלון אישי ומקצועי (פרודתו ובן זוגה הנוכחי, בגילומם של אליזבת מוס ו-וויל ארנט, הם נציגי ההנהלה שמפטרים אותו בתחילת הסרט), הוא חווה איזו הארה עצמית. זהו תהליך שסרטים הלוקחים את עצמם ברצינות יתרה מעצבים אותו כחיוני למפגש בין נציג העולם המערבי והאקזוטיקה של "האחר", אבל וואיטיטי מתייחס אליו במידה נאותה של הומור ואירוניה, כך שסרטו אינו הופך למשל דידקטי מעצבן.
סרטו של וואיטיטי אינו עוד סיפור על מאמן כושל נוסח טד לאסו. אדרבא, זהו אדם שמגדיר מחדש את עולם המושגים שלו דרך המפגש עם הקבוצה, שעבורה המושג ניצחון שונה מאוד מכפי שהוא תופס אותו. ברוב סרטי הספורט, אנו רגילים לראות מאמנים המשנים את המאומנים שלהם, מחדירים בהם כוח רצון ונחישות בצד היכולות המקצועיות; ואילו כאן, השינוי הוא בעיקר של המאמן, שמוצג בתחילת הסרט כדמות מביכה ודוחה למדי (ורחוקה, כפי הנראה, ממי שרונגן הוא במציאות), אבל לומד בהדרגה לשנות את תפיסת המציאות והמשחק שלו. מבחינה זו, הופעתו של פסבנדר, לראשונה בתפקיד קומי, נדמית בתחילה משונה ואף מלאכותית (מודה שהתקשיתי לזהות אותו, ולא משום שהוא לא דומה לעצמו, אלא פשוט משום שאיני רגיל לראות אותו בתפקידים נטולי מימד בומבסטי); אבל בדיעבד יש משהו נבון בליהוקו לסרט, והאנושיות הולכת ונחצבת מתוך דמותו ככל שהסרט מתקדם.
יש משהו בסרט שמזכיר קומדיות משנות ה-80, אז מן הסתם היה ניתן לו השם העברי "תרגיל למאמנים מתחילים" או "שמתי ברז לנבחרת". ה"משהו" הזה קשור לנאיביות של הסרט, לשטותניקיות הנעימה שלו, ולעיסוק שלו בדמויות כושלות שחוברות כדי להגשים חזון לא חשוב במיוחד. בצד הדמויות הקומיות ישנה דמות נוספת, טרנסג'נדרית בשם ג'ייאה ובגילומו של השחקן הנון-בינארי קאימנה, שהוא "פאפאפינה" (פ"א רפה), מגדר שלישי המקובל באיי סמואה. מסתבר שנבחרת סמואה האמריקאית בכדורגל היא היחידה בעולם שבשורותיה משחקת אישה טרנסית. הדמות הזו מאתגרת את המאמן והמאצ'ואיזם שלו מושם ללעג, אך לזכותו של וואיטיטי (שגם כתב את התסריט יחד עם איאן מוריס) ייאמר, שהעיסוק בסוגיה המגדרית פה אינו הופך לעוד דגל דידקטי לנפנף בו.
"הגול הבא מנצח" הוא עוד עדות ליכולתו של וואיטיטי להפוך את הנדוש למפתיע ומצחיק מבלי לאבד את הטעם הטוב ומבלי ללקות בזילות והתנשאות. מעט מאוד סרטים גורמים לך לרצות להכיר יותר את הדמויות שהם מבוססים עליהן ואת הסיפורים האמיתיים שמאחוריהם. כך גיליתי, בין השאר, לא רק את דבר קיומה של סמואה האמריקאית - וסליחה עם הקוראים בני האי. אני נעלב בשמם - אלא גם שרונגן, הלסת לא צריכה להישמט, כבר קיבל הצעה מראשי הנבחרת לשוב ולאמן אותה לקראת מוקדמות מונדיאל 2026. אל תצפו להפתעות.
