רוב היוצרים והכותבים מסתמכים ברמה כזאת או אחרת על מציאות שהם מכירים מקרוב. אבל רק לעתים נדירות המציאות מגישה לך תסריט פנטסטי שמכיל בתוכו את כל הסאבטקסט, הדרמה הקומית, מערכות היחסים והסימבוליות שמאפיינים תסריט טוב. טל מילר, כותב נאומים, תסריטאי ועכשיו גם מחזאי, היה בר מזל, אפשר לומר, מהבחינה הזאת.
למרות שמילר לא חובב הפתעות, ואם להיות פחות עדינים הוא מתעב אותן, זה לא מנע מבעדו ומבעד שתי האחיות הגדולות שלו לארגן הפתעה "מאוד בעייתית", כפי שהוא מכנה אותה בראיון ל-ynet, לזוג ההורים שלו שסגרו 25 שנות נישואים. כדי לציין את התאריך המכובד הם הזמינו את כל המשפחה והחברים לבוקר חורפי במסעדת "שלוותא" התל אביבית, מצאו את הרב שחיתן אותם במקור וארגנו להם חתונת כסף וחידוש נדרים חגיגית ומחבקת. "קבענו איתם שניפגש שם", הוא משחזר, "והם נכנסו וצעקו להם 'מזל טוב' והובילו אותם... באתי להגיד כצאן לטבח אבל זה לא הדבר הנכון להגיד, זה לא יפה. הם הובלו לחופה והתחתנו וזה היה יום מאוד משמח. מה שלא ידענו אז זה שבתקופה הזאת בעצם התבשלה אצל אבא שלי ההחלטה שהוא נפרד מאמא שלי".
יותר מעשר שנים עברו מאז חתונת הכסף ומילר, האיש שהביא לכם בין היתר את "ויקי ואני" ששודרה בערוץ 10 זצ"ל, ממשיך לעבד את מה שהפך לאבן דרך בסיפור המשפחתי שלו. זה התחיל כתסריט קצר שהוא כתב במהלך לימודי התסריטאות שלו, שבוים על ידי טל זגרבה, ועבר גלגולים רבים בפסטיבלים ובאינטרנט. עכשיו הסיפור מגיע כמחזה לפסטיבל "פותחים במה" בתיאטרון בית לסין בתל אביב, ששימש כקרש קפיצה לשלל מחזאים כמו רשף לוי, רוני קובן, הדר גלרון ואחרים. הסיפור המשפחתי של מילר, שהוקצן והועשר לטובת התסריט והמחזה שיעלה בקריאה מבוימת בפסטיבל, הוא נקודת הפתיחה של "לא יפריד דבר", דרמה קומית ש"משלבת אלמנטים ביוגרפיים שלי ושל המשפחה שזכיתי לגדול בה", מציין מילר. בהפקה ישתתפו שחקנים בולטים כמו אלי גורנשטיין, מגי אזרזר, ריטה שוקרון, אפרת בוימולד ואחרים. "תמיד כשסיפרתי את הסיפור הזה אנשים מאוד צחקו, כי הרעיון של אדם שמתכונן להיפרד ועכשיו נקלע לטקס חידוש נדרים של עצמו הוא רעיון מאוד מצחיק, אבל זה קרה באמת".
אמא שלך ידעה על ההחלטה הזאת?
"לא. היא לא ידעה וגם אנחנו לא. לא רק שלא ידענו, גם לקח לנו הרבה זמן לגלות. גילינו את זה רק אחרי שהם התגרשו, בערך שנתיים אחר כך. אני למדתי תסריטאות בסם שפיגל והתחלתי איזה סרט דוקומנטרי על המשפחה - שלמזלי נגנז ולעולם לא יקרה איתו שום דבר, בסיוטים שלי הוא מתפרסם - והתחלנו לדבר על הנסיבות שהובילו לפרידה ועל זה שאבא שלי נכנס למערכת יחסים חדשה. אז שאלתי אותו אם באירוע הזה הוא כבר ידע, והוא אמר שכן. אני זוכר שחשבתי איזו בדידות נוראית, איזו חוויה איומה זאת, עד שאתה כבר מתבשל עם החלטה כל כך קשה ומורכבת, המשפחה שלה מנדיבות ליבה הבלתי נסבלת עושה יוזמה בעייתית כזאת".
"אבא שלי דומה לי במובן שהוא לא אוהב הפתעות וראינו שקורה לו משהו באירוע", הוא מסביר שגם הוא ואחיותיו לא ידעו דבר. "בדיעבד, אם תראי סרטונים משם, זה ברור שמשהו קצת מוזר אבל אבא שלי באמת רופא מדהים ואיש צנוע והוא לא איש של הפתעות והנחתנו עליו הפתעה כזאת אז הנחנו שזה קשור לזה. לא היה לנו מושג".
מה עלה בשיחות שלכם אחרי שהבנתם מה קרה?
"זאת הייתה קצת 'מלחמת יום כיפור משפחתית'. בסופו של דבר זה בא מאוד בהפתעה. אחר כך התחלתי לנתח לאחור ואמרתי 'רגע, מתי זה התחיל ומה קרה? ואיך פספסנו את זה ולא ראינו?', למדתי שהרבה פעמים אנחנו מספרים לעצמנו נרטיב והולכים שבי אחריו. פה זה ברור, לא רצינו לחשוב שיש בעיות, כשאנשים כל כך הרבה זמן נשואים ברור שיש תקופות טובות יותר ופחות. אני חושב שהאחיות שלי הבינו למה אני חוזר פעם אחר פעם לסיפור הזה, כי זאת צומת דרכים משפחתית שמסמלת משהו בשינוי שעברה המשפחה".
היום ההורים שלך מסוגלים לראות את הפן הקומי של זה?
"היה לי פסיכולוג שאמר: 'אפשר גם לצחוק אבל לא רק'. זה לא פשוט. אנחנו, בעולמות הקולנוע והטלוויזיה, מנסים לדחוס המון פרטים לסיטואציה אחת. המחזה שלי רובו מתרחש במשך יום אחד, כשרובו מתמקד בטקס חידוש הנדרים של הזוג. למחזה נדחסים הרבה תהליכים, שחלקם לא אמיתיים, אבל גם מה שאמיתי התפרש במציאות על הרבה שנים. במציאות יש אנשים שהקימו משפחה, חיו חיים שלמים יחד ובנקודה מסוימת נפרדו, זה תמיד מורכב ומסובך. לזכותם אני יכול להגיד שזה שזה כל כך מורכב וטעון לא מנע מהם להיות תומכים ונדיבים.
"כשזה עוד היה סרט קצר אבא שלי היה נדיב איתי ונתן לי לצלם בבית החדש שלו את הסרט שמשחזר את האירוע הכה מטומטם שהפלנו עליו. זאת סיטואציה שהצריכה נדיבות ואהבה מאוד עמוקה. עברו כמה שנים והאירוע הזה מבחינתי הוא משהו שעוד לא השתחחרתי ממנו. אולי בגלל הפער בין מה הסיפור שאנחנו סיפרנו על המשפחה הזאת, לבין המציאות שהייתה כנראה יותר מורכבת ומסובכת לכולם. אבל סבא שלי המנוח, שמהווה מבחינתי השראה למחזה, אמר שהחיים הם תירוץ שבסוף יהיה מה לספר, ואני משתמש בזה לא מעט".
"יש אנשים שהייתי מעורב ברגעים מאוד דרמטיים בחיים שלהם אבל אפילו לא פגשתי אותם"
בבית הספר של החיים מילר זכה ללא מעט שיעורי כתיבה תסריטאית דווקא תחת הכובע השני שלו: כותב נאומים. זה התחיל בצבא כשמצא את עצמו בתפקיד כותב הנאומים של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, לאחר פגישה מקרית עם קצינה מלשכת הרמטכ"ל. אחרי השחרור עשה קורס בתסריטאות וגם עבד כעיתונאי מגזין, אבל כדי להתפרנס הוא הקים חברה לכתיבת נאומים שהוא מנהל אותה עד היום. בין היתר הוא עבד לתקופה במשרד התרבות כשמירי רגב שימשה בו כשרה ועם נשיא המדינה, בוז'י הרצוג, בתקופת הבחירות בהן עמד בראש מפלגת העבודה. במהלך העבודה הוא גילה שלא פעם כתיבת נאומים מצריכה הבנה מדויקת של הדמות לה הוא כותב, ממש כמו בכתיבה תסריטאית.
6 צפייה בגלריה
"אתה עוזר לאדם להרגיש בבית במילים שלו ואתה צריך להכיר אותו לפעמים כמו שהוא מכיר את עצמו". מאיר דגן ז"ל, בוז'י הרצוג וגבי אשכנזי
(צילום: מוטי קמחי / יואב דודוקביץ' / EPA)
"יש משהו מאוד אינטימי בכתיבה עבור אנשים אחרים", הוא מאבחן. "בסופו של דבר אתה עוזר לאדם להרגיש בבית במילים שלו ואתה צריך להכיר אותו לפעמים לא פחות טוב ממה שהוא מכיר את עצמו. כמה משיעורי הכתיבה הכי דרמטיים בחיים שלי קיבלתי מהעבודה ככותב נאומים. אני תמיד אומר שגבי אשכנזי הוא אחד המורים הכי טובים שהיו לי לכתיבה, כי את הנאומים הכי טובים, צריך להודות, הוא כתב בעצמו.
"למדתי ממנו המון על ההבנה שנאום טוב הוא נאום שאדם מרגיש בו בבית. זה יכול להיות הנאום הכי יפה בעולם אבל אם הוא לא מחובר אליו, עשית עבודה לא טובה. וזה עזר לי אחר כך להבין דברים לגבי דמויות ולגבי איך בונים אותן ואיך מייצרים שפה לדמות שהרבה פעמים מבוססת על משהו אמיתי. כי נאום טוב זה נאום שרק בן אדם אחד יכול לשאת ורק בנקודת זמן מסוימת ובמקום מסוים. הספציפיות הזאת מאוד עזרה וחידדה את האופן שבו אני מסתכל על סיפור, תסריט ומחזה".
"כתבתי נאומים לא מעט שנים ויש אנשים שנוצר איתם קשר משמעותי ויש אנשים שהייתי מעורב ברגעים מאוד דרמטיים בחיים שלהם אבל אפילו לא פגשתי אותם", הוא מספר. "בין האנשים שעבדתי איתם היו ראשי ערים ורמטכ"לים ולא מעט אנשי עסקים, עבדתי עם ראש עיר שרצה להספיד כל איש שמת בעיר שלו, אם אפשר, ולקחתי משהו מזה גם לדמות של עמוס, הגיבור במחזה. בסופו של דבר זה לא הספיק לי, הרגשתי שלהגיד משהו על עצמי שמעניין או מפחיד אותי אני אוכל באמת רק דרך יצירה. וזה הוביל אותי לתסריט ועכשיו לתיאטרון".
כתבות נוספות במדור במה:
יש נאום שכתבת ונגע בך במיוחד?
"נאום אחד היה קצת טראגי. הייתי שותף לכתיבה של נאום של מאיר דגן (ז"ל), ראש המוסד, באחד הנאומים היחידים הפומביים שלו, בכיכר רבין לפני בחירות 2015. זה היה אירוע מאוד מרגש כי דגן ידע שהוא חולה והוא נאם והתחיל לבכות תוך כדי, ודיבר על הפחד שלו מהכיוון אליו המדינה הולכת. היה שם משהו מאוד חזק. הייתה תחושה של נאום שיכול להשפיע. בדיעבד גילינו שבאמת היה נאום מאוד משפיע באירוע הזה, הוא פשוט לא היה של דגן אלא של יאיר גרבוז, הוא לקח לנו קצת את הפוקוס. אבל זאת הייתה חוויה מאוד חזקה".
כשכתבת נאומים פוליטיים התעניינת בפוליטיקה?
"כן, אני מאוד חי פוליטיקה וגם היום, כשאני לא עובד בזה. לא מעט דברים שאני עושה קשורים בפוליטיקה ראיתי בפוליטיקה פריזמה מאוד אנושית להסתכל דרכה על בני אדם, ואני מתעניין ביחסי הכוחות ובדינמיקות שמאחורי הדברים הגדולים שקורים. זה הרבה פעמים גם מאוד מתיש ולא תמיד מתגמל רגשית, אבל העיסוק במקום הזה ולאן הוא הולך זה משהו שקשה לחמוק ממנו, בעיקר בתקופה כזאת.
"אני, אגב, לא מרגיש שעבדתי בפוליטיקה כמו שעבדתי עם פוליטיקאים. זה קצת שונה כי דווקא המבט שלי היה קצת יותר אישי. לא הייתי יועץ אסטרטגי ולא צעדתי במסדרונות הכנסת. זאת זווית שונה ולפעמים אתה מקבל הצצה לאנשים ומבין משהו שאנשים שצוברים קילומטרז' יותר ארוך עם האנשים האלה לא רואים. למשל יש משהו מעניין ברגע שלפני שמתחילים לצלם ולנאום שיותר מעניין מהצילום עצמו. הרגע של ההתחלפות. מצאתי את עצמי עובד עם אנשים שהייתי מאוד מחובר לעמדות הפוליטיות שלהם והיה לי קשה איתם, ומצד שני אנשים עם דעות מאוד רחוקות משלי שהופתעתי שהם ידעו לראות אותי ולהבין משהו בסיסי לגבי, שאחרים לא ראו. בסוף עמדות ודעות - וזה נכון גם בתסריטאות - זה הכי פחות מעניין. מה שמעניין זה חומרי הגלם הרגשיים שמולידים בחירות פוליטיות או אחרות".
"משפחה שהיא כמעט סיטקומית"
אל סיפור הגרעין של "לא יפריד דבר", ששואל את שמו משיר של דני סנדרסון, מזג מילר גם סיפורים משפחתיים אחרים שהותירו עליו חותם. דרמות משפחתיות, מסתבר, הן עניין שרץ בגנים, וגם הסיפור של דור אחד אחורה השתלב במחזה. הסבא והסבתא של מילר הכירו האחד את השנייה בנסיבות קיצוניות. היא בסיומה של תקופת אבל לאחר שאיבדה את בעלה הקודם שמת בטביעה בחוף תל אביב, הוא לאחר שהשתחרר ממספר שנים בהן ריצה מאסר בכלא יגוסלבי. זמן קצר לאחר ההיכרות ביניהם הם נישאו. "כל אחד מהם הגיע מטראומה מאוד קשה", אומר מילר, "המשפחה שלי נוצרה משם וזה חלק משמעותי מסיפור הרקע, שני אנשים שנפגשו בנסיבות מאוד טרגיות והקימו משפחה חדשה שנמצאת בסוג של נקודת הכרעה".
את הגיבור, עמוס, כותב ההספדים בלשכת ראש עיריית חיפה מגלם השחקן אלי גורשטיין ("הוא דייק לי את ההבנה של אדם שבדקה ה-90 של החיים שלו מחליט לעשות מעשה. הוא עזר לי להבין על מה המחזה הזה באמת", מודה מילר). את נעמי, אישתו, מגלמת ריטה שוקרון. מגי אזרזר, שגילמה את כבוד השרה ב"ויקי ואני" משחקת פה בתפקיד ראש עיריית חיפה הצעירה המבוססת על ראש העיר המוזכר לעיל; "היא מאוד אוהבת לוויות כי זה קהל שבוי", מסביר מילר, "ואנחנו פוגשים אותה חודש לפני בחירות והיא החליטה שכל מי שהולך לעולמו בחיפה היא רוצה להגיד לו 'תודה שהיית תושב שלי'". חוה אורטמן כחברת ילדותו של עמוס שלמענה הוא עוזב את אשתו, וידידיה ויטל ואפרת בוימולד בתפקיד הילדים של עמוס ונעמי. על בימוי ההצגה אמונה דפנה זילברג.
על הנייר זה נשמע סיפור טעון אבל כשאתה מדבר על זה, זה קצת קומדיה.
"זה שילוב של דרמה משפחתית מרגשת, אני רוצה לקוות, עם סיפורי רקע מאוד דרמטיים שפוגשת משפחה שהיא כמעט סיטקומית. אני גדלתי בחיפה ואני מסתכל על החברים שגדלו איתי, והרבה פעמים דווקא אנשים שגדלו במשפחות שנשארו יחד הם אלה שהכי הסתבכו. המשפחה הזאת היא משפחה שההורים בה נחשבים לזוג מאוד טוב ופורץ דרך. האמא היא עורכת דין פלילית מאוד מצליחה, היא האישה המפרנסת והחזקה, היא זו שגרמה לעולה החדש היגוסלבי הזה לשנות את השם שלו ממונז'ון לעמוס ולהיות ישראלי כי ככה צריך. גם מהטראומה שלה היא החליטה שהיא שמה הכול בצד וממשיכה הלאה. גם שני הילדים שלהם הלכו לאיבוד קצת עם הבחירות שלהם בזוגיות, וזה רגע שהוא נקודת הכרעה לא רק עבור ההורים האלה, אלא גם לכל המשפחה".
את הדמות של עצמך הכנסת למחזה?
"הגיבור מסתיר מהמשפחה שלו את מה שהוא הולך לעשות והיחידה שיודעת היא הנכדה שלו, בת 16, והיא שותפת הסוד שלו. היא אומרת לו 'אני מבינה אותך, סבתא היא לא אשה קלה', והיא תומכת בו. זאת דמות שאני מכיר מאוד טוב. מגיל צעיר אנשים – בין אם זה מורים והורים – התייעצו איתי על דברים שבדיעבד אתה אומר 'וואו, אולי עדיף היה שלא תתייעץ דווקא איתי על זה'. בחיים אני מאוד עסוק במקום של טקסט כמשהו שיכול לתקן מערכות יחסים או משפחות. אז העיסוק בטקסט זה משהו שמגיל צעיר היה כוח שגייסתי, והגיבור הוא כזה. הוא לא סתם כותב הספדים, זה אדם שחי את החיים שלו דרך הדברים שהוא אומר והטקסט שהוא כותב, כל החיים שלו הוא מחפש מילים".
למה החלטת שדווקא האבא הוא הגיבור?
"אני חושב שזאת שאלת ז'אנר, אם האמא היא הגיבורה זאת דרמה, ואם האבא הוא הגיבור, אדם שבא לעזוב את אשתו ונקלע לטקס חתונת הכסף שלו, אז זה קצת יותר קומי. כשיש אשה בת 60-70 שנעזבת, זה משהו שקשה לספר כקומדיה, זה פשוט נורא עצוב. חוץ מזה לגיבור יש את ההתלבטות שבעיני היא הכי מעניינת, הוא אמנם רחוק ממני בהרבה מובנים אבל אני מבין את המקום הבסיסי של אדם שרוב חייו היה כבאי השריפות המשפחתי, היה זה שטיפל בכולם. ועכשיו הוא מגיע לנקודה שבה הוא אומר 'מה איתי ומה עם החיים שלי?'. במובן הזה אני חושב שגם ההחלטה שאבא שלי לקח היא החלטה שצריך המון אומץ בשבילה, זה דבר נורא מסובך אבל לצד הכאב שזה יכול לייצר, אני חושב שבסופו של דבר יש גבול גם למידת האלטרואיזם שלך בחיים והיכולת שלך להסתכל על החיים דררך עיניים של אחרים. זה נאמר גם במחזה – הוא צריך ללמוד להיות אנוכי בגיל 73. כל אחד מהם לומד את שיעור האנוכיות שהוא צריך לקבל ועובר פרידה מאדם או מסיפור שהיה לו על החיים שהוא חי".
