ב-2009 התראיינו אלן דג'נרס ופורשיה דה רוסי לאופרה ווינפרי. הן בדיוק חגגו יום נישואים ראשון, ודג'נרס הוזמנה להיות עורכת אורחת במגזין "O" של ווינפרי. השתיים גוללו את סיפור האהבה הרומנטי שלהן, שנרקם ביניהן בעוד דה רוסי עצמה הייתה עדיין בארון. השחקנית האוסטרלית סיפרה שבמשך הרבה שנים הפחד שיגלו שהיא לסבית היה כל כך גדול, שהיא סבלה מהפרעות אכילה קשות. בסופו של דבר, אמרה דה רוסי, היציאה מהארון הייתה פשוטה כשהכירה את דג'נרס והתאהבה. "The Love overcame the fear", אמרה לווינפרי לסיכום.
3 צפייה בגלריה
יש מי שעבורן הנטייה המינית היא עניין מבלבל ומפחיד. אלן דג'נרס ופורשיה דה רוסי בטקס אמי, ב-2009
(צילום: AP Photo/Matt Sayles, file)
במקרה או שלא, נדמה שזה היה שבוע הלסבית הישראלית פה בתקשורת. בראיון שער של שרית חדד ב"לאשה", סיפרה הזמרת שזאת הייתה האהבה הגדולה למוזיקאית תמר יהלומי שגרמה לה בסופו של דבר "לעשות את הצעד" שרבים חיכו לו כל כך. לאחרונה פרסמו חדד ויהלומי בעמודי האינסטגרם שלהן קטע מקליפ מהמופע של חדד בקיסריה שבו הן מבצעות יחד שיר שכתבה יהלומי לחדד. במופע הן שרו אותו לראשונה יחד, זו לזו, בלשון נקבה (למרות שפורסם לראשונה כשיר של אישה לגבר).
שרית חדד מופיעה עם בת זוגה בקיסריה
(אסף מגל)
בהמשך השבוע היה ריאיון של ירדן ג'רבי ל-Pplus עם זוגתה, הצלמת דנה לביא, בו סיפרה שהיא כל כך מאוהבת שהיא פשוט לא רצתה לשמור את זה בבטן. מי שראה את הריאיון עם ג'רבי לא היה יכול לפספס את החיוך הענק והמאוהב שלה כשדיברה על לביא.
עוד השבוע עלו בכאן 11 שני פרקים מהעונה השנייה של הסדרה המצוינת "המפקדת", שכללו לא פחות מארבע דמויות לסביות/ביסקסואליות, כל אחת עם סיפור אחר, התמודדויות אחרות, תשוקה אחרת. באופן נפלא ומפתיע, רק סיפור אחד מתוך הארבעה היה סיפור של יציאה מהארון. עבור הדמויות האחרות ההעדפה המינית שלהן הייתה עוד משהו שאפשר להגיד עליהן, והן, כך נדמה, חיות עם עצמן מאוד בשלום.
ריבוי ייצוגים הוא חשוב לא רק בגלל הכמות, אלא גם בגלל האיכות. כשיש ריבוי אפשר להציג מגוון, וכשיש מגוון יש לצופים בבית יותר אפשרויות להזדהות איתן. מפתיע - אבל לא כל הלסביות אותו דבר. הן נראות שונה, חושבות אחרת, מאמינות בדברים אחרים ומצביעות למפלגות אחרות. למען האמת לשרית חדד ולי יש מעט מאוד במשותף, חרף העובדה ששתינו לסביות. אבל רק הריבוי, שמאפשר מגוון, מאפשר ליותר סוגים של נשים לסביות לספר את הסיפור שלהן. בסופו של דבר, הסיפור של צימר וטולי ב"המפקדת" לא עוסק בנטייה המינית שלהן, אלא במפקדת שחוקה ומרדנית ובקצינה הנלהבת מאוד שלה, ועל איך פעם אהבה משנה את דעתך לגבי, ובכן, הכול. בד בבד, הסיפור של נועה גם הוא סיפור שעדיין צריך לספר. לא כי הוא עוסק בקבלה או באי-קבלה חברתית, אלא כי יש מי שעבורן הנטייה המינית היא עניין מבלבל, מפחיד וכזה שאין להן עם מי לדבר עליו.
זאת לא תהיה הגזמה לומר שחברי הקהילה הגאה חיים בשבוע האחרון בתחושת אימה. העובדה שהממשלה הקרובה עומדת להיות מורכבת מאנשים שהאג'נדה הפוליטית שלהם עוסקת בעיקר בשנאה ללהט"בים היא באקלש נוראי לימים אפלים. מול השנאה הזאת אסופה כזאת של ייצוגים היא לא רק מרגשת, היא ממש הכרחית. זוהי הדרך לנורמליזציה, ללגיטימציה לזהות ובחירה אישית, כדי שבסופו של דבר הן יהיו כל כך מקובלות ונורמלית, עד שנגיד על מישהי שהיא לסבית קצת כמו שנגיד עליה שיש לה עיניים חומות.
"תראי, זאת זמרת שקוראים לה שרית", הראיתי לבתי בת השש את הקליפ של חדד ויהלומי, "וזאת בת הזוג שלה תמר. הן שרות ביחד, ולפני שבוע נולדה להן ילדה". בתי חייכה, ושאלה - "ואיך קוראים לה?". לא ידעתי לענות, רק שמחתי שהילדה שלי חיה בסביבה שבה זה לא באמת משנה שלתינוקת יש שתי אימהות. וקיוויתי שלמרות מי שקמו עלינו לכלותינו, אצליח לגדל אותה לעולם שבו האהבה תמיד גוברת על הפחד.
